“ספר עצוב. כל כך עצוב, אך יחד עם זאת קסום, מהפנט ומוזר בדרכו היפנית הייחודית.

"האגם" עוסק במערכת יחסים מהוססת ומיוחדת בין שני צעירים יפנים בודדים ומנותקים, החיים הרחק ממשפחותיהם, או ממה שנותר מהן, ומנסים ליצור קשר אנושי בעולם מנוכר. צ'יהירו, המספרת, איבדה לא מזמן את אימה האהובה. כבת לא חוקית, היא ממהרת לעזוב את העיירה בה גדלה ולנסות את מזלה כסטודנטית לאמנות וכציירת של ציורי קיר בעיר הגדולה, טוקיו. באופן מקרי, היא נתקלת בנקג'ימה, שחלון חדרו נפתח אל מול חלונה. חילופי המבטים משני צידי הרחוב מתפתחים לחילופי מילים, למפגשים ולקשר כן, חשוף ומיוחד במינו. נקג'ימה, סטודנט צעיר לגנטיקה, שנרדם בלילות כשהוא חובק רשת צלייה ישנה, נושא גם הוא מטענים לא פשוטים מן העבר, עבר הנחשף באופן איטי וכואב.

בננה יושימוטו משרטטת בכתיבתה הפשוטה אך הרוויית ניואנסים את מסען המורכב של שתי נשמות בודדות ושבירות אל קשר, חום ואהבה. אמנם העלילה בספר פשוטה מאוד, אך היופי בכתיבה הוא בתיאור הדמויות, המראות וההתנסויות שהן חוות. זהו אמנם ספר קצר אך הוא אינו מתאים לכל אחד. הוא דורש וויתור מסויים על עלילה ברורה ומובחנת ויכולת להיסחף לעולם מעט הזוי וחלומי, קסום אך יחד עם זאת מלאנכולי. עולם של אהבה ואובדן. עולם שאינו אומר את המובן מאליו.

קריאת סתיו במיטבה.”

“דבר אחד בטוח, יושימוטו יודעת לכתוב. היא גם יודעת לבחור את המילים הנכונות ולפרקים אפילו לרגש. לסיפור יש פוטנציאל, אבל...

תאמינו לי כשאני אומר שקל מאוד לפתוח אצלי את הברזים, אני לא עוטה שריון, קל מאוד לחדור אותי, אני מתרגש בקלות מדי. את זה קיבלתי מאמא שלי, ואמא היא נושא רגיש אצלי. אז כשצ'יהירו סיפרה על התקופה האחרונה עם אמא שלה כשהיא מתרוצצת בבית החולים ומסייעת אותה ותומכת בה לפני שנפטרה הברזים נפתחו, אבל תהיו בטוחים שזו לא עבודה קשה במיוחד לגרום לי לדמוע ב8 בבוקר באוטובוס בדרך לעבודה.

יש בעיה עם רגישות יתר היא מתעתעת, בעיקר בספרים וסרטים, ולכן נשאלת השאלה אם יש כאן באמת משהו או שזה פשוט אני וחוסר האיזון הרגשי שלי. תוסיפו לזה את הכתיבה היפה של יושימוטו ובהחלט אפשר לחשוב שיש כאן משהו.

הדבר שהכי הפריע לי בספר הן הדמויות. ככל שהתקדמתי עם עלילת הסיפור הבנתי שאותם ברזים, שנפתחו אז בבוקר יום שישי, נפתחו רק בגלל שאני רגיש באופן מגוחך למדי, כמעט ילדותי אפילו. סיפורו הטרגי, לכאורה, של נק'גימה לא נגע בי, לא התעוררה בי ולו טיפה אחת של אמפתיה כלפיו, הלב שלי לא יצא אליו. גם סיפור האהבה של השניים חלף על פני והרגיש די סתמי ולא מיוחד. הרגיש כאילו הכתיבה שלה לא עלתה בקנה אחד עם הדמויות שכתבה, הכתיבה זרמה בנתיב אחד לצד הדמויות שזרמו בנתיב אחר לגמרי והחיבור לא קרה, הן לא נפגשו, לא היה קשר בין הכתיבה היפה לדמויות, לא בטוח אם זה בכלל הגיוני מה שכתבתי כאן.

דבר נוסף שהפריע לי, ואולי זו אשמתו של מורקמי, זה שהבטיחו לי סיפור "אפוף מסתורין" ושום מסתורין לא היה. לא הרגשתי את הממד האחר הזה שקיים למשל בספריו של מורקמי. לא היה המשחק הסוריאליסטי שבין המציאות למה שמעליה, למעבר. המעברים האלה שבין העולם הגשמי אל העולם האחר פשוט לא עברו, אם בכלל היו, אני לא הרגשתי בהם.

בננה, אני מצטער אבל זה לא עבד בינינו.”

“תתארו לכם עולם אחר, יותר נוגה ממה שהוא ככה...

תתארו לכם: אגם - לא גדול לא קטן. חיוור ומעורפל. תתארו לכם סביבו עצי דובדבן עירומים מעלים ומפריחה כמעט שקופים, שבירים ושבריריים, נפיצים. תתארו לכם, שם ברקע, נעות שתי דמויות (גבר ואישה) - הן שקופות ושבריריות כרוחות רפאים חיות שם בשקט קר ובבדידות, נראות כעשויות ממים (יש לדעת כאן לא מביעים רגשות וכאן ברור - האופטימיות מאיימת). תיארתם לכם את תמונת הכפר - מינימליזם יפני נקי - התמונה מאוד עדינה שקופה... קפואה על מקומה. (נעזוב את התמונה הזו כאן, תגיעו אליה בעת קריאת הספר).

והנה עוד תמונה אחת: המקבילה העירונית, טוקיו - אוירת הבדידות והניכור בולטים באותה התמונה, עד שנדיר שאנשים מברכים בה זה את זה לשלום. והנטייה היא לא להקשיב זה לזה כדי לא להצטרך להזדהות. שם, מוצאות זה את זו שתי דמויות: צ'יהירו-סאן ציירת, היא "סובלת" מאופטימיות קטנה אבל מאיימת ומהיכולת לחיות, באמת לחיות. ונקג'מה-קון, איש חכם, מאוד חכם, עדין ושברירי ומרגיש שאינו שייך לעולם הזה. הוא כמעט שקוף ונושא בתוכו טראומת עבר בלתי פתורה ולא מעובדת שגורמת לו בכל רגע נתון להרגיש שאולי נכון לו לעזוב את העולם... - שניהם, חיים בבדידות אין קץ ומתנועעים איש איש בעולמו בשקט ולאט כמעט בדממה. והתמונה, הרי היא נותנת פוקוס על שניהם ונכנסת אל תהליכים שכל אחד מהם עובר, אל תוך תוכם פנימה. ושניהם ביחד מנסים לאט ובשקט קר ושביר לרקום ביניהם קשר חברי או אולי זוגי (לא ברור) כשברקע דוקרת ומקשה כל העת תמונת עבר קשה. צ'יהירו, במהלך עבודתה על ציור קיר ענק בבית הספר לילדים מיוחדים, מפענחת חלקים מסיפור העבר הקשה של נקג'מה-קון ועוד היא מגלה שתוכן הציור שלה, שכולל דמויות רפאים, תואם מבלי דעת ובמדויק לסצנה מסיפור עברו של נקג'מה. האם הידיעה של צ'יהירו אודות עברו של חברה וכן המודעות שנקג'מה מפתח לגבי מצבו יובילו להמשך אופטימי... או ההיפך...

סופרת יפנית. סיפור מינימליסטי. רך אבל גם לא קל שמשלב מציאות עם דימיון ושגיבוריו הם ניצולים של חוויות קשות. אותן החוויות הן הגורם לאופן התנהגותם כדמויות חיוורות ומעורפלות שחיות לצד החיים.

"האגם" - שם מדוייק לסיפור שלפנינו. לא קורה בסיפור הרבה, ובכל זאת הוא קסום. הוא שקט ועדין הוא מאופק וזורם באיטיות עד ההגעה לפתרון השאלה המרכזית. אם כי גם אז נשאר הערפול רב על הבהירות. לכל אורכו שזור בו איזשהו חוט של עצב.

אז אם אתם במצב רוח שמח וקליל - אולי חבל לסכן אותו ביציאה למסע אל "האגם" הזה. אבל, אם אתם מחפשים ספר קטן ויפה ומקסים בדרכו – מומלץ.

ועכשיו, אלך לחפש המלצה למשהו שמח ואופטימי.”

“ספרות יפנית זה כמו גלידה פסטוק: אפשר להסכים שהיא טובה ונעימה, אבל היא לא לכל אחד. אני שוחרת ספרות יפנית ויש לי קילומטראז' לא רע בנושא. "האגם" של בננה יושימוטו יושב לי על המדף כבר המון זמן, ורק עכשיו הצלחתי לשכנע את עצמי להרים אותו. למה? כי הייתה לי תחושה שאת גלידת הפסטוק הזו אני לא אוהב.
וטעיתי.
אבל גם צדקתי.
צ'יהירו, ציירת קירות למחייתה, חיה בגפה ומהרהרת בזכרונות שהשאיר מותה של אמה, שנפטרה בטרם עת. לתוך חייה הפשוטים נכנסת אהבה יבשה וסוערת במקביל: נקג'ימה, סטודנט גמלוני לגנטיקה. הם שכנים, מתבוננים זה בזה מהחלון, עד שדרכיהם מצטלבות. נקג'ימה סוחב עמו סודות מעיקים ואפלים לתוך החיים המשותפים שהם רוקמים, ואט אט מתחילה לפענח צ'יהירו את החידה שהיא אהבתה לבן-זוגה המשונה.
לפעמים יש לי תחושה שאם קראתי ספר יפני אחד, קראתי את כולם. זה באמת לא נכון, כמובן. כל ספר עומד בפני עצמו, אבל המוטיבים ב"האגם" עומדים בקנה אחד עם כל ספר יפני שקראתי. תמונות נוף מרהיבות ושלוות, כמו שיר הייקו חורפי – צ'ק, יש ועוד איך. אהבה משונה בין שני אנשים שלא יודעים לתקשר כמו שצריך? צ'ק, אף אחד לא כותב את זה יותר טוב מהיפנים. סיפור שנמתח על פני הרבה עמודים, ופשטותו היא המגלגלת אותו קדימה בסבלנות ודקדקנות... כמעט צ'ק.
נהניתי מהחוויה המשותפת שלי עם צ'יהירו, מהמסע העדין, הסבלני אל לבו של נקג'ימה, דרך הקוצים המכאיבים של זכרונות מאמה. יושימוטו ממזגת היטב את משקל זכרונותיה של צ'יהירו מהעבר לתוך ההווה המבלבל שלה. אך עם זאת אני מסתייגת מלהגיד שזה ספר חכם מאוד או קולח מאוד. הקצב האיטי עד כדי זחילה הופך את הקריאה למקוטעת. אותו מסע הופך סדרה של מסעות קטנים שהדבר היחידי שאמור לחבר אותם הוא השילוב בין הזכרונות, לבין ההווה עם נקג'ימה. אבל הדבק הזה לא חזק מספיק. האנמיות של נקג'ימה כדמות שהופכת אותו ל"שונה" ולפיכך למהפנט בעיניה של צ'יהירו, מייצר עבור הקורא חוויה מייגעת של לנסות להבין למה שתי הדמויות האלה ביחד מלבד ההכרח הספרותי של המחברת. הסיפור לא מצליח להפוך את האהבה שלהם לאמתית וממגנטת. אמנם צ'יהירו מספרת כל הזמן על אהבתה לנקג'ימה – אך התיאורים מרגישים כפויים וכמעט תלושים. אני חושבת שלולא סיפור האהבה המזוייף היה זה יכול להיות ספר נהדר: על חיבור, סודות, חברות והשבילים הבלתי צפויים שהחיים סוללים בפנינו. אבל במקום זה קיבלתי עוד ספר יפני על עוד אהבה מוזרה, שלא עושה את עבודתו. כל העדינות הייתה לשווא אם בסוף הספר משכתי את כתפיי ואמרתי "לא הבנתי את ההייקו". מזל שהספר קצר יחסית.”