“"בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַּן עֵדֶן וְאָמַר לוֹ:
רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשׁוּבָּחִין הֵן וְכָל מָה שֶׁבָּרָאתִי-בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תַּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְּקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי, שֶׁאִם קִלְקַלְתָּ אֵין מִי שֶׁיְּתַקֵּן אַחֲרֶיךָ"
ביום חמישי ה – 12 באוגוסט 1819 הרימה עוגן ציידת הלוויתנים אסקס ויצאה מנמל הבית שלה באי ננטאקט לכיוון כף הורן והאוקיאנוס השקט בדרכה לקטול ראשתנים.
ב – 20 בנובמבר 1820 הוטבעה האסקס על ידי ראשתן ענק וכך החל מסע ההישרדות של עשרים אנשי הצוות בחזרה לציוויליזציה.
כדאי להבין את סיפורם של אנשי צוות האסקס צריך להכיר את הרקע להשתלשלות האירועים והסופר נתנאל פילבריק חושף בפני הקוראים מבלי להסתיר פרט.
אנשי ננטאקט נמנו ברובם על עדת הקוויקרים, קהילה נוצרית שדגלה בשלום ובאי אלימות אבל זה לא הפריע לה, בביקורתו הגלויה של פיבריק, לצבור ממון כאוות נפשה ולהיות חבורת רוצחים פציפיסטיים שעשתה את ממונה משפיכת דמם של לווייתנים בים הפתוח, וננטאקט הופכת להיות בירת ציידי הלוויתנים.
דומה שאזרחי ננטאקט עשו דין לעצמם ופרשו את פסוקי התנך כסוג של שליחות מאלוהים עצמו שהתיר להם לצוד ולהשמיד את אוכלוסיית הלוויתנים בעולם, ולשם מה? לעשיית שמן.. ומצד שני מי בכלל חשב על מודעות ושמירת החי והצומח בכדור הארץ ועובדה שגם מאתיים שנה מאוחר יותר, אנשים בעלי ממון צדים חיות בר באפריקה וכורתים עצים בדרום אמריקה. האם מי מכם הקוראים זוכר או יודע שעד תחילת המאה העשרים עוד הסתובבו דובים סורים חומים במורדות החרמון ושתנינים שרצו בנחלי חדרה? ומה עם אזנית הנגב? ועם פרס? והנמרים? את כולם הכחדנו בשם הקדמה והטכנולוגיה וזכותנו הטבעית עם תוקף דתי לשלוט בעולם ולמלוך בעולם החי וזה לא המקום (אולי בביקורת ספרים אחרת) לדון בצייד שכל תכליתו הוא ספורט בלבד.
לפני מספר שנים הייתי באנטרטיקה, במסגרת טיול אישי, וכפי שהגבתי באחת הביקורות שנכתבו על מובי דיק של הרמן מלוויל (וגם אליו נשוב בהמשך) הגעתי למפרץ בו נהגו ציידי הלוויתנים להביא את צידתם ובדודי ענק מנחושת היו מבשלים את שומן הלוויתנים והופכים אותם לשמן.
חוץ מחווית השחייה במים הקרים קרח ומהלילה הלבן הנצחי, אני זוכר בעיקר את אותם דודי ענק וסולד מהמחשבות שהם אלו שמשו את התעשייה שהכחידה כמעט את אוכלוסיית היונקים העצומה שחיה על פני כדור ארץ.
בתקופה שאסקס וחברותיה שטו במימי האוקיאנוסים ועסקו בטבח, היו הלוויתנים הניצודים מובאים לסיפוני האוניות ושם היו נחתכים ושומנם היה מבושל בדודים עד הפיכתו לשמן שהיה נאגר בחביות ענק.
מפגש אמוציונלי עם לוויתן ראשתן שש אלי קרב, שחש לסייע ללהקה שלו שאנשי אסקס היו עסוקים בצידתם, הוביל ריסוקה והטבעתה של האסקס.
אנשי הצוות ששרדו את האירוע נאלצו במסע שארך מעל תשעים יום, עם מנות מזון ומים קצובות ומכשירי ניווט דלים על גבי סירות רעועות למצוא את דרכם באוקיאנוס הפתוח ובתחינה שיגיעו ליבשת מאוכלסת או שיאספו במדבר האינסופי של מים על ידי ספינה תועה.
במהלך הצגת סיפור הישרדותם המזוויע של הצוות שכלל מוות וקניבליזם משולב עדויות וסיפורים של מסעות הישרדות אחרים – רואים שפילבריק עשה עבודת מחקר היסטורית ואנתרופולוגית רצינית, ומצא טיעונים מוסריים שיצדיקו את הישרדותם של אנשי צוות אסקס גם במחיר של איבוד צלם אדם ואיבוד הנפש.
כשקראתי את הספר חשבתי על מסעו לקוטב של שקלטון על גבי האונייה אנדיורס (עליו כתבתי ביקורת בעבר) שהפך למסע הישרדות קשה אבל עם תוצאה חיובית ודומה שפילבריק חשב כמוני מכיוון שהוא השווה במספר שורות את מסע ההישרדות האסקס למסעו של שקלטון אבל (ואני מצטט במילותי את פילבריק) בעוד ששקלטון יצא למסע בשביל האתגר והכבוד ולקח בחשבון שהישרדות וטרגדיה יהיו מנת חלקו, אנשי האסקס בסך הכול התפרנסו למחייתם והתרחיש בו ראשתן, שאמנם הוא יונק עצום בגודלו אבל עדין וביישן, יתקוף את ספינתם לא נלקח בחשבון..
סיפור טביעתה והישרדותה של האסקס היווה השראה להרמן מליוול שכותבו את מובי דיק וחלק מגיבורי המסע ששרדו באו לידי ביטוי בדמותו ובאופיו של אחאב, קברניט הפיקוויד ובוודאי בהתנהגותו של מובי דיק.
מאד נהניתי לקרוא את הספר; בחודשים האחרונים אני עובר תהליך של קריאת סיפורי מסעות שבאים לידי ביטוי בביקורות שכתבתי ופרסמתי באתר זה, ובצורה כזאת או אחרת הם קשורים ישירות אחד לשני, או מהווים השראה ו/או מודל להשוואה.
תהליכים פיזיולוגים שחוו שורדים בספרים אחרים שקראתי לדוגמא בספר 'עד קצה העולם' עזרו להבין יותר מה חוו שורדי וניצולי האסקס וחבל שלא הכרתי בשלב מוקדם בחיי שעת שחוויתי דבר משלי.
ואם שרדתם את הביקורת ויש לכם טעם של עוד אז מוזמנים ללחוץ על הלינק, להתרווח לאחור בכורסא ולהקשיב.
https://www.youtube.com/watch?v=Q0PtQVXKFg8”
