אילו הייתי ניגש לכתיבת הסקירה הזו כהרגלי, מתחיל מסיפור אישי שמחבר אותי לספר, ומשם מנסה לחבר לחוויה שחוויתי בכתיבת הספר, כנראה שהסקירה היתה מתארכת ומתארכת, ומגיעה לממדים של סיפור. סיפור שכבר נכתב, והוא נכתב הרבה יותר טוב מאיך שאני הייתי מצליח לכתוב אותו- הוא נכתב והתפרסם, ועונה לשם "ריחן סאנסט", אנסה בכל זאת, תעצרו אותי אם אני מגזים.
בכל שירותים בבסים צבאיים התנוסס הגרפיטי "לא קם המניאק שיעצור את

זהו ספר על שלהי התקופה של צהל במוצב ריחן בלבנון. המוצב כבר מוגן מכל עבריו, יש נהלי פעולה, וגם החיזבאללה יודע את מלאכתו.
המיוחד בספר הוא שאין הוא מדבר על הנושאים הפוליטיים האלו , אלא על החיילים הנמצאים במוצב בהיבט האישי שלהם. החל מהמפקד שאול ועד אחרון החיילים.
לכולם מכנה משותף של לכידות כיחידה ובעיות של קשר אל הבית. אל החברות שעוזבות , בעיות של אם חולת סרטן ועוד נושאים.
שאול יוצא מן המוצב ללא נע

אם היית בלבנון ואתה רוצה לעשות עיבוד לחוויות? להיזכר? - זה הספר שלך.
אם לא היית בלבנון ואת או אתה רוצה להבין את הלך הרוח של חיילים במוצבים ושל קו המגע עם הבית ולפעמים עם האזרחות שאחרי- זה הספר שלך.

שאול הוא קצין קרבי המפקד על צוות לוחמים במוצב צפוני ברצועת הביטחון, זמן לא רב לפני הנסיגה מלבנון. דרך עיניו המתבוננות ומלאות השיקוף והתובנות הוא מתאר את חוויותיו במוצב ובפעילות המבצעית הקרבית- והוא

שוב אני מוצא את עצמי שואל מהספרייה את הספר על בחורינו הטובים מהסיירת ואיזה טובים - ממש פנטזיה ישראלית
סיירת צנחנים - הסיירת, רק המובחרים מתי המעט ששורדים את הגיבוש (גם היום 30 שנה אחרי חשוב לכותב להדגיש את זה)
גולש גלים - ולא כמו הגולשים של היום עם קייטנות הגלישה, אוהל, כריך בעשר סלולארי והורים שעושים תורנות הסעה (גילוי נאות - מנסה לשכנע את הילדה שלי להרשם לכזו קייטנה).
חברה - לא חברה של גלידה,