לקט סיפורים קצרים המובאים כולם בגוף ראשון מנקודת מבטה של אישה.
אנשים בצמתים ומקומות לא קלים בחייהם בסגנון חושפני וישיר. החיים והמוות, הזיקנה והפחד ממנה לעומת עלומים. משברים בצד תקוות לטוב, ידידות וחיבה בצד ניכור וזעם. מי שחוו טלטלות ושינויים בחייהם.
זוג המנסה שוב ושוב טיפולי פוריות מייסרים עד שהם מגיעים לנקודת אבדן שליטה שמתבטאת באקט אלים וכוחני במיוחד.
קיבוצניקים צעירים העוברים לתל אביב ומנסים להתפרנס מעבודות שונות, נעים בין דירות שכורות והפער האדיר בין חיי הקיבוץ לעיר היקרה להחריד. תפיסות עולם כל כך שונות, ההסתגלות לא קלה, לא כולם מצליחים בכך ויש בו אבדן טראגי.
הורים לתינוק שלא מצליחים להסכים על שם. אֵם בתחילת דרכה המתקשה להתמודד עם השינוי הדרמטי בחייה וחיי בעלה.
ההבדל בין העולם של טרום האינטרנט ותקשורת ההמונים לזה שאחריו, כפי שמתבטא באורחים הבאים לבקר באופן ספונטני ולא תמיד רצויים...
לחלק מהסיפורים התחברתי יותר מלאחרים.
הסיפור החותם הוא אוטו ביוגרפיה (לטעמי ארוכה ומפורטת מדי) לאחר פטירת אמה של המחברת בגיל מבוגר. אשה חזקה, בת למשפחה מורכבת ולא קלה שעברה קשיים רבים מילדותה על מותה.
באופן כללי מעורר עניין עם מקום לתובנות אישיות של הקורא.

ניתן להוציא אדם מן הקיבוץ אך לא ניתן להוציא את הקיבוץ מהאדם.

הסופרת יעל נאמן היא בת קיבוץ יחיעם, אותו עזבה לפני שנים רבות לטובת מעבר לעיר הגדולה ולימודי ספרות באוניברסיטה. את ספרה הראשון "היינו העתיד" לא קראתי, אך כעת אקרא אותו בוודאות היות שגיליתי בקובץ הזה סופרת מעולה ורגישה שאינה עושה הנחות. הקובץ "כתובת אש" כולל מספר סיפורים שונים זה מזה אם כי כולם מסופרים בגוף ראשון. חלקם סיפורים ריאליסטיים ואף אוטוביוגרפיים הכתובים בפשטות ישירה ובכנות ודנים באופן מקורי ובועט בעזיבת הקיבוץ, בכישלון להביא ילד לעולם ואפילו בקושי הבלתי נסבל של ארוח בורגני רגיל. סיפורים אחרים הם סוריאליסטיים משהו, ונקראים כחידה מסקרנת ורומזנית, מפתים לקריאה שנייה, לחשיבה והתבוננות חוזרת, כגון: "תלונה" וה"נהר והדשא".

את הקובץ חותמת נובלה אוטוביוגראפית בשם "האופציה" המספרת על ניסיון ההתאבדות של אימה של הסופרת, לאחר מותו של אביה. האם, חברת קיבוץ ותיקה וניצולת שואה למודת סבל, נכשלת בניסיונה ליטול את חייה בידיה ולאחר תקופת התאוששות מסכימה להתראיין ע"י בעלה של הסופרת ולספר על עברה, בתנאי שילדיה יאזינו לדבריה רק לאחר מותה. הנובלה כוללת את סיפור הרקע, את דבריה המתורגמים של האם והערות שוליים (עובדתיות בלבד, לא רגשיות או פרשניות) של המחברת. הבחירה לסיים את הסיפור עם הטקסט הקשה והכמעט תיעודי הזה מוסיפה מטען רגשי לא פשוט לאוסף כולו ומחדדת את הטראומה של מי שבאו לקיבוץ, חיו בו ויצאו ממנו. סיפורה של האם מעורר לא מעט שאלות אך ההחלטה שלה לחשוף אותו רק לאחר מותה מותיר אותנו, כמו את ילדיה, ללא תשובה. הדממה הזאת לאחר הקריאה היא החוויה אותה אקח איתי מקריאת הספר.

אחד הספרים היפים ביותר שיצא לי לקרוא השנה. אם לא "ה". בעצם בטוח "ה".. או כמעט בטוח :)

זהו שילוב מנצח בעיני בין הכתיבה האותנטית, כתיבת הדברים האמיתיים שאנחנו מרגישים בלי טיפת התייפייפות, לבין כתיבה מרתקת וקולחת, מרגשת ומעוררת מתח והזדהות, ובין עוד משהו - כתיבה כאומנות ממש.

הסופרת לוקחת כמעט כל חולשה אנושית שהיא נתקלת בה בהתפתחות הסיפור - ומנערת אותה ללא רחמים על דפי הספר. נראה שהספר כותב את עצמו, ולא היא מאלצת את העלילות להיכתב על דפים - כך הסיפור הראשון על "עקרות". סיפור שמתגלגל לפי החוקים שלו, כמו החיים עצמם. כל הפחדים של ההורים הפוטנציאלים נחשפו ללא בושה, כל ה"ואם" שמשביתים אותך מפחד בלפעול ולעשות דברים.

הסיפור על בוגרי הקיבוץ - בעל הסוף הבועט בבטן. התחלה תמימה, יומיומית, ממורמרת וצינית במידה, וסוף המתאר שהחיים הם לא משחק ילדים - שלכל דבר יש מחיר. מחיר שאנחנו לא תמיד יכולים אף לדמיין אותו. בעצם בעיקר לא יכולים.

סיפור משעשע על קבלת אורחים.

הסיפור המרשים של אמה, שלשמו ככל הנראה הספר נכתב. סיפור על אישה חזקה כל כך. חזקה במידות אינסופיות ממש. מהנשים של פעם ( לא שהיום אין כאלה, אבל המציאות עצמה שבימינו פחות מתאכזרת לאדם הממוצע, אין בסיס לפתח תכונות מסוג זה). סיפור זה פרט להיותו סיפור אוטוביוגרפי מרתק, על אף היותו מבלבל ( קשה מאוד לעקוב, לפעמים הסופרת כותבת בלשון אמא שמספרת על הסבתא שלה, לפעמים בלשון עצמה על אמא, ועוד), נותן טעימה אמיתית של רגשות אמיתיים של אדם אמיתי מתועד בצורה מלאה. אדם מופנם שלא שיתף בצרותיו כל חייו. פן זה גם מתכתב בצורה יפה מאוד עם כמה ספרים נוספים בנושא הנשים החזקות שיצא לי לקרוא בשנים האחרונות - בעיקר הספר "אדום עתיק" שמתאר מגוון שלם של נשים מימי קום המדינה, חזקות, מתגברות על קשיים, בעלות אופי נדיר ומרתק. אופי של אדם שלא חי את המציאות סביבו - אלא מייצר מציאות.

ובמעבר חד - הסיפור של לידת התינוק, וחולשת האישה. עם ההסתלבטות על כמה האבות מסתדרים נהדר עם התינוק החדש ( "המבדח והמשמח" - כך מגדיר האב הטרי את התינוק הרך, כשהוא כל היום בעבודה, ואיך האמאות משתגעות להן שם בתקופה הראשונה ביותר לאחר הלידה ( בעיקר ראשונה) . משעשע, ציני, כל כך אמיתי...

וגולת הכותרת בעיני - הסיפור "נהר". סיפור שהוא אומנות אבסטרקטית כשמה-היא. כל אחד יבין מה שיבין. אצל כל אחד התיאור המלנכולי ייצר אסוציאציות משלו. עצבות בנושא שתדבר אליו ברגע הזה..

אני לא אשלול - יש סיפורים שלא הבנתי, יש סיפורים קצרצרים - באורך עמודים בודדים או אפילו פחות - שקראתי שוב כדי להבין.. ולא את כולם הבנתי גם אחרי הקריאה המחודשת ( כדוגמת המאהב שדרש מהנשים שלו לציית ולשתוק).


לסיכום -
אחרי תקופה ארוכה שלא צלחתי ספרים, ואחרי המלצה מאוד חמה שקיבלתי עליו, השגתי אותו תוך יום, ולא יכולתי לעזוב אותו מהיד. קראתי וקראתי וקראתי. עד שלא היה עוד.. ואז ידעתי שבזמן הקרוב לא ייפול לידי עוד אחד כזה.

אוסף סיפורים מעורר מחשבות, לעתים מחשבות מטרידות. עלי לציין כי הספר זמין עבורי הן בקריאה והן בהאזנה.

התחלתי את הספר בהאזנה, אך לא יכולתי להמשיך בצורה זו ועזבתי. התעוררה בי סקרנות לגלות מה צופנים הסיפורים האחרים, לכן החלטתי להמשיך לקרוא.

אוסף הסיפורים הללו, הינם ברובם סיפורים מהחיים השזורים בתובנות של המחברת, המכילים "פאנץ ליין" בסופם. לחלקם התחברתי, ואפילו הרגשתי שותפה.

אהבתי את כתיבתה של יעל נאמן.

מומלץ.

על גבי העטיפה של הספר כתוב: ״כתובת אש הוא קובץ סיפורים ראשון ומעורר התרגשות...״ ואכן כזה הוא. מעורר התרגשות. סיפורים שנוגעים ללב, בשפה פשוטה וקריאה.
הספר חסר אחידות בקצב ובמבנה של הסיפורים. חלקם ללא ״פואנטה״ ומשאירים אותך תוהה במה מדובר. דווקא הפערים, בעיני, מביאים לידי ביטוי את החיפוש והיכולת האמנותית הרחבה של הסופרת לגעת בדרכים שונות ולטפל באופן אמיתי בנושאים שונים בתכלית. לא את כל הסיפורים אהבתי, אבל בהחלט את רובם. בעיני - מומלץ בחום.

אפשר לכתוב כל כך הרבה שבחים על סגנון הכתיבה, על הישירות, על הכנות ועוד,
אבל הסיכום האישי שלי לספר הנפלא הזה הוא שיעל נאמן פשוט - "killing me softly".

אוסף סיפורים מצוינים, כתובים בשפה רגישה, חדה וכואבת. הסיפורים נכתבים מנקודת מבט נשית, אבל נכתבים פעמים רבות בלשון אנחנו, כאילו הדוברת מבקשת להתמזג, להסתתר או לאבד א עצמה בתוך גוף הרבים שממנו היא כותבת. הטקסטים חוקרים עולמות רבים ומגוונים, ביניהם קיבוץ, עיר, חוויות של בת לאם ניצולת שואה ונסיונות כושלים להבאת ילד לעולם. מקסים ומעורר מחשבה.

נחשפתי ליעל נאמן בספרה "היינו העתיד" על הבנים של הקיבוץ. כמי שחווה את המושג "ילדי השמש" (ראו סרטו של רן טל) וכעוזב קיבוץ, היא מאוד הרשימה אותי בספרה זה. הספר הנוכחי הנו אסופת סיפורים קצרים שבלטו בו לטעמי 2 סיפורים שהם תיעודיים יותר מאשר סיפורים - הסיפור על עצמה כעוזבת קיבוץ ו"השתלבותה" בעיר הגדולה (כמי שחווה זאת כמותה הזדהיתי) והסיפור החותם - סיפורה המדהים של אמא שלה וקורותיה כילדה שעוברת את תלאות מלחמת העולם השנייה.

נהניתי מהספר מאוד, הכתיבה מאוד יפה, חודרת פנימה לנפש, הזדהיתי עם הכותבת בכל כך הרבה דברים, אפשר היה להרגיש את התסכול שלה, את הפחד שלה, את הניסיון להתמודד עם החיים.
לא כל כך הבנתי איך החלק בסוף על אמא שלה קשור, אולי היה מקום לשים אותו כספר או מקום אחר בנפרד, אבל גם זה היה מעניין.
מומלץ לקרוא