גיליתי שאני צריכה שלושה ספרים כדי לגלות אם אני אוהבת סופר מסויים או לא. אתמול גיליתי שאת עמוס עוז אני אוהבת.
מסתבר שקראתי דווקא שלושה מספריו הפחות מוצלחים לפי דעת חלק ממעריציו: "תמונות מחיי הכפר", "חרוזי החיים והמוות" ו"מיכאל שלי". אם אלה הם הפחות מוצלחים שלו, אני מצפה בכליון עיניים לקרוא את "הסיפור על אהבה וחושך", "קופסא שחורה" וכו'.
אני לא חובבת גדולה של סיפורים קצרים. בשביל לקרוא אותם אני צריכה להיות במצב רוח נכון ומצב הרוח הנכון הוא בד"כ מבחינתי קוצר רוח. עייפות, עצבים על כל העולם, אפילו דכאון קל ואז אין כח להתמודד עם רומן באורך מלא, עם הצורך לזכור את העלילה ולהתחבר מחדש עם הדמויות.
השבוע, הייתי במצב רוח מתאים.
שבעה סיפורים יש בקובץ וכולם מלבד האחרון מתרחשים בכפר דמיוני תל אילן. הכפר נמצא בפרשת הדרכים בין הישן לחדש, בין בתי המייסדים המתים ליפול לבין וילות רחבות ידיים עם פרופילים בלגיים של העשירים שרוצים לברוח מהמולת העיר. לכאורה, כפר רגיל, יש כאלה עשרות, פזורים להם ברחבי הארץ וטומנים בחובם סיפורים קטנים ואנושיים.
עם זאת, תל אילן הוא לא כפר רגיל. גרים בו אנשים בודדים. הם מתגעגעים לאנשים שעזבו אותם, לאנשים שלא הצליחו להגיע ולאלא הבלתי ניתנים להשגה.
בכל פרק נחשפת דמות ראשית אחת ואילו דמויות מהסיפורים האחרים חולפות פה ושם ברקע וגורמות לרצף מוזר בין הסיפורים. מעבר לכל הבדידות והכמיהה יש משהו מאוד אפל בסיפורים. מישהו חופר מתחת ליסודות הבית, אישה מוזרה מופיעה בגן הציבורי, כלב מסתורי צץ משום מקום. לכאורה הפרטים האלה לא אמורים לזעזע אף אחד, אבל בקונטקסט של הסיפורים הם גרמו לשערותי לסמור לפעמים.
את הספר הזה אסור בתכלית האיסור לקרוא לאנשים שמתעצבנים מסופים פתוחים ומחוטים פרומים. אף סיפור לא מגיע לכדי פתרון, אין קטרזיס והקורא נשאר לפעמים עם כעס עמום ושאלות רבות. עם זאת, מי שאהב (כמוני) את הסוף של מוזיקת המקרה של אוסטר, בטוח יהנה גם מהספר הזה.
מעבר לזה, אי אפשר שלא להזכיר את השפה המדהימה של עמוס עוז. הוא משתמש במילים כוירטואוז אמיתי, המשפטים זורמים כמו נחלים ועברית עשירה, לא ארכאית ולא חדשה מדי, פשוט תענוג צרוף.
בדרך כלל אני לא מציינת כריכות, אבל הכריכה של הספר הזה לדעתי קולעת ישר למטרה. מקום פסטורלי לכאורה, אך מתפורר. העזובה והיופי באותה תמונה - מקסים בעיניי!

















