טוב אז פעם ראשונה שאני קוראת ספר של עמוס עוז, חשבתי לעצמי שהגיע הזמן.
ובמקרה הספרייה של המכללה שלי שחררה הרבה ספרים שאינם נחוצים לה, בחינם, על שולחן מלא בספרים.
והפלא ופלא עמוס עוז, תמונות מחיי הכפר.
וואו, פשוט לא הפסקתי לקרוא, לא רציתי הפסקה, הסיפורים מותחים וכתובים בשפה זורמת וגם לא שטחית בו זמנית.
כל הסיפורים עוסקים בדברים המבישים והמביכים ביותר בחיים, המעיקים והמציקים, זה הולך ומתגבר עד לסיפור האחרון, שהוא חגיגה של גועל בחילה ומבוכה.
וכל זה ללא דרך מוצא, ככה הוא כל סיפור, משאיר אותנו "בוואלה? ו...." אין ו ! וזה החוזק.
מאוודדד מממליצההההההה

בשכונה שבה אני עובד ניצב מגרש ריק. שנים של ויכוחים על ייעודו השאירו אותו שומם כמעט לגמרי, ומלבד מדורות בל"ג בעומר ומגרש חניה מאולתר אין לו שימוש. במגרש הזה מיקם מאן דהוא ספריית רחוב (או ספריית מגרש שומם) מכובדת מאוד. לפעמים, כשאני בדרכי מכאן לשם או להיפך, ולפעמים בכוונה תחילה, אני עובר בו, מחפש מציאות, ולרוב גם מוצא. בדרך כלל סיפורים קצרים אינם כוס התה שלי וגם לא העוגיה המתפוררת שלצדו, אבל ספר שלא קראתי של המאסטרו, שמור היטב, נופל לידי כתאנה בשלה, ודאי שאאסוף אותו אל ספרייתי.

מדובר בשבעה סיפורים קצרים, שכולם מתרחשים בכפר הבדיוני תל אילן, ועוד סיפור אחד שחותם את הקובץ ולא קשור באופן ישיר לכפר. כל סיפור מתמקד בתושב אחר של היישוב, ולא קשה לזהות את המכנה המשותף בין הדמויות, אף אחת מהן היא לא חלק ממשפחה רגילה או נורמטיבית (השאלה מהי משפחה נורמטיבית היא הרי פח יקוש מבחינה פוליטית, ולא אני אהיה הביש גדא שייפול בו) כזו שיש בה זוג הורים וילדים. צלניק הפרוד גר עם אמו הישישה אחרי שאשתו נטלה גלולת ויברח והתנדפה לקליפורניה. הרופאה ד"ר גילי שטיינר היא רווקה מבוגרת שאת רגשותיה החמימים שומרת לאחיינה, החייל הנעלם. רחל פרנקו היא אלמנה שגרה עם אביה, חבר הכנסת לשעבר פסח קדם, קריקטורה של עסקן מפא"יניקי שאבד עליו הכלח. הבן התיכוניסט של בעל המכולת מאוהב בספרנית הגרושה שגילה כמעט כפול מגילו ו... הרעיון מובן, שיחה משפחתית נעימה בארוחת הערב מסביב לשולחן ואחר כך אמבטיה ולישון כבר לא נמצא בכפר הפסטורלי הנרקב לאיטו תל אילן.
קיימים הבדלים באיכות הסיפורים, ויש פערים גם בתוך הסיפור עצמו. עוז בונה היטב את המתח כמעט בכל סיפור - כיצד יסתיים משחק המחבואים שמשחקת בתו של הסופר הנכה עם מתווך הנדל"ן שזומם להרוס את ביתו? לאן נעלמו האחיין החייל של הרופאה ואשתו של ראש המועצה? - אבל העלילה מסתיימת לרוב בקול ענות חלושה. אם לנסח באמצעות משל מעולם הכדורגל, האקספוזיציה - מנצ'סטר יונייטד, אפיון הדמויות - באיירן מינכן, בניית הקונפליקט - ריאל מדריד, ההתרה - הפועל בלפוריה.

כמה זוטות לסיום:

- בסיפור "שרים" שואל הדובר, ששמו לא נמסר, את מפקדו לשעבר האם הוא זוכר את הפשיטה שנערכה על הכפר דיר א-נאשף בשנת שבעים ותשע. זה גם שמו של הכפר עליו פושטים הלוחמים בסיפור "מנזר השתקנים" בספרו הראשון של עוז "ארצות התן".

- באותו מקום מציין עוז כי המשתתפים בערב השירה בציבור זימרו את שיריה של נעמי שמר, איתה היה לעוז הצעיר עימות מתוקשר סביב השיר ירושלים של זהב שכתבה שמר.

- עליבותן ובדידותן של הדמויות הזכירו לי את הדמויות האומללות מספריו של יהושע קנז "האישה הגדולה מן החלומות" ו"מחזיר אהבות קודמות" שעליו כבר גמרתי את ההלל במקום אחר. כאילו הועתקו החלכאים הנדכאים העירוניים של קנז ונשתלו בכפר של עוז. ובאמת באחד הסיפורים קוראת אחת הדמויות "רומן על דיירים תמהוניים של בית דירות בתל אביב", תיאור מדויק למדי של שני הרומנים הנ"ל.

אוסף של סיפורים הם בדר"כ... אוסף. לרוב, לסיפורים אין קשר ביניהם, כל אחד הוא ניסוי סיפורי.
לא כאן.
תל אילן הוא כפר המצוי אל מול הרי מנשה. כפר ותיק שבגלגולו הנוכחי מעטים נותרו הבתים שנבנו עם ייסוד המושב ורבים אלה שהוסבו לווילות עתירות זוויות. למרות זאת, עוז בחר דווקא באותם ותיקים ומעטים שעדיין מייצגים את רוח המושב של פעם. כל סיפור נוגע בדמות אחרת.
בדר"כ, כשיש מעט סיפורים נוהגים המבקרים לפרט לגבי כל אחד ולתת מדמותו ומעיסוקו. אלא שהסיפורים לא מעטים ויותר חשוב מלפרט זה חוט השני העובר ביניהם. עוז בחר בכפר ולא בדמויות. מתקבל הרושם לאחר קריאת אחדים מהסיפורים ובטח את כולם, שהכפר הזה לא תמים. כל דמות מסתירה משהו או משהו מוסתר ממנה, סופי הסיפורים ממש לא נעימים ואף מאיימים, הדמויות לא "רגילות", והיכן הן כן, אלא שאי-הרגילות גוררת מעשים לא רגילים. לא, אין רצח, אף ליצן לא פורץ מאף מרתף, אבל פסטורליה יש רק אצל הצרצרים ומפאת אי-גודלו של הכפר, מעשים חורגים עוברים תחת זכוכית מגדלת.
טוב, והכתיבה? מאיר שלו הוא כבר לא יהיה, אפלפלד גם לא, לא גרוסמן, לא אסף ענברי, אלי עמיר או יהושע בר-יוסף. מי הוא כן יהיה? המועמד הנצחי לנובל, שבינתיים הוא רק נובל. טוב, והכתיבה? דווקא בסדר גמור, מושך לקריאה, הפואנטה ברורה, הספר אינו מנדנד ויודע להניח עניין כשצריך כיאה וכיאות לסיפורים קצרים.
הניסיון שלי עם עוז מעולם לא היה בגדר השתוקקות, מכסימום סתימת חור עם רצון למשהו מכתיבת המקור. הניסיון האחרון היה עם הבשורה על פי יהודה, שנחבט ונפל והתרסק ודימם אל מול סוס אחד נכנס לבר המופתי.
תנו צ'אנס לספר הזה. הוא לא ארוך וכן נעים.

גיליתי שאני צריכה שלושה ספרים כדי לגלות אם אני אוהבת סופר מסויים או לא. אתמול גיליתי שאת עמוס עוז אני אוהבת.
מסתבר שקראתי דווקא שלושה מספריו הפחות מוצלחים לפי דעת חלק ממעריציו: "תמונות מחיי הכפר", "חרוזי החיים והמוות" ו"מיכאל שלי". אם אלה הם הפחות מוצלחים שלו, אני מצפה בכליון עיניים לקרוא את "הסיפור על אהבה וחושך", "קופסא שחורה" וכו'.

אני לא חובבת גדולה של סיפורים קצרים. בשביל לקרוא אותם אני צריכה להיות במצב רוח נכון ומצב הרוח הנכון הוא בד"כ מבחינתי קוצר רוח. עייפות, עצבים על כל העולם, אפילו דכאון קל ואז אין כח להתמודד עם רומן באורך מלא, עם הצורך לזכור את העלילה ולהתחבר מחדש עם הדמויות.

השבוע, הייתי במצב רוח מתאים.

שבעה סיפורים יש בקובץ וכולם מלבד האחרון מתרחשים בכפר דמיוני תל אילן. הכפר נמצא בפרשת הדרכים בין הישן לחדש, בין בתי המייסדים המתים ליפול לבין וילות רחבות ידיים עם פרופילים בלגיים של העשירים שרוצים לברוח מהמולת העיר. לכאורה, כפר רגיל, יש כאלה עשרות, פזורים להם ברחבי הארץ וטומנים בחובם סיפורים קטנים ואנושיים.

עם זאת, תל אילן הוא לא כפר רגיל. גרים בו אנשים בודדים. הם מתגעגעים לאנשים שעזבו אותם, לאנשים שלא הצליחו להגיע ולאלא הבלתי ניתנים להשגה.
בכל פרק נחשפת דמות ראשית אחת ואילו דמויות מהסיפורים האחרים חולפות פה ושם ברקע וגורמות לרצף מוזר בין הסיפורים. מעבר לכל הבדידות והכמיהה יש משהו מאוד אפל בסיפורים. מישהו חופר מתחת ליסודות הבית, אישה מוזרה מופיעה בגן הציבורי, כלב מסתורי צץ משום מקום. לכאורה הפרטים האלה לא אמורים לזעזע אף אחד, אבל בקונטקסט של הסיפורים הם גרמו לשערותי לסמור לפעמים.

את הספר הזה אסור בתכלית האיסור לקרוא לאנשים שמתעצבנים מסופים פתוחים ומחוטים פרומים. אף סיפור לא מגיע לכדי פתרון, אין קטרזיס והקורא נשאר לפעמים עם כעס עמום ושאלות רבות. עם זאת, מי שאהב (כמוני) את הסוף של מוזיקת המקרה של אוסטר, בטוח יהנה גם מהספר הזה.

מעבר לזה, אי אפשר שלא להזכיר את השפה המדהימה של עמוס עוז. הוא משתמש במילים כוירטואוז אמיתי, המשפטים זורמים כמו נחלים ועברית עשירה, לא ארכאית ולא חדשה מדי, פשוט תענוג צרוף.

בדרך כלל אני לא מציינת כריכות, אבל הכריכה של הספר הזה לדעתי קולעת ישר למטרה. מקום פסטורלי לכאורה, אך מתפורר. העזובה והיופי באותה תמונה - מקסים בעיניי!

ספר פחות מוערך של עוז, עדיין שנון ומלא חיים.

את הביקורת הזו שאני כותב עכשיו יכול הייתי לכתוב על כל אחד מספריו האחרים של עמוס עוז, אולי מלבד 'סיפור על אהבה וחושך' ו'מיכאל שלי'. וגם כן ספרו החדש (אותו טרם קראתי).

הקושי שלי עם עמוס עוז כסופר הוא שאני אינני מוצא בכתיבה שלו דבר אחד חשוב, ייחודי, בולט או מעניין מלבד המילים אותן הוא מחבר יחדיו למשפטים ולפסקאות ובהן, כך נדמה, הוא מאוהב עד כלות. לא נתקלתי בקריאה שלו בשום אלמנט מלבד אוצר המילים הרחב ויופיין של המילים הכתובות.
אין צד חדש של אהבה אותה הוא מביא לספרות, אין צד חדש של קנאה אותה הוא מביא לספרות, של שנאה, של פחד. אין דבר שיגרום לי לקרוא את הספר ולעבור אותו ללא האדישות והאפאתיות עימם אני חווה את רובם המוחלט של ספריו.
אז זה כתוב יפה, כמו יתר ספריו - המילים במקומן, המשפטים מעוצבים בדיוק רב, הפסקאות משוייפות. את זה לא אקח ממנו, עם זה אני יכול להסכים.
אך בשבילי זה לא מספיק בשביל שאראה בזה ספרות טובה, בטח לא גדולה.

אני חיה בכפר קטן. עברתי לגור בכפר מהעיר הגדולה עם מי שהיה חבר שלי והיום הוא האיש שלי. אבי ארבעת ילדי. כשעברתי לגור פה הכפר היה הרבה יותר קטן אבל ספורים היו בו לרוב. הוא הוקם בשנת 1933 על ידי קבוצת ייקים שעזבו את גרמניה כשהרוחות הרעות החלו לנשוב בה. מכרו את הכל ועלו ארצה. זה טיבו של כפר וכמו קיבוץ, כולם מכירים את כולם. כולם מכירים מי המשפחה שלך ומי היו אבותיך המייסדים. ובכפר שלנו גרים בני המשפחה של האיש לי: גיסה אחת וילדתה ונכדיה. בנה ומשפחתו היגרו לחו"ל. ובן דוד שלישי, מצד האב, עם אשתו וילדיו שחלקם כבר עזב. ועוד בת דודה מהצד של אמא שלו, כבר לבד. בעלה נפטר ובתה היגרה לחו"ל.

היום רמות השבים הוא כפר שגדל – מעל 300 משפחות גרות בו – והופך את פניו בכל שנה יותר ויותר. יחודו במיקומו, במרכז המשולש של אזור השרון כשרעננה ממערב כפר סבא ממזרח והוד השרון מדרום, הפך אותו למקור משיכה נדל"ני ולשכונה יוקרתית בה הבתים גדולים יותר מהשטח הפנוי סביבם ובריכה מנצנצת בכל גינה.

וככל מקום קטן ספורים בו הרבה: על אהבות ובגידות. על החלפות של בני זוג באישור ובהסכמה. על ילדים שלי, שלך ושלנו שמשחקים ביחד ב"איחוד החקלאי" - תנועת הנוער שבישוב, ויוצאים ביחד למחנות, טיולים ולשנת שרות. והספורים עוברים מפה לאוזן במכולת, בבריכה ובהתכנסויות לחגים בבית העם שבמרכז הכפר.

"תל אילן" בספרו של עמוס עוז מאוד הזכיר לי את הכפר הקטן שלי על סיפוריו. אבל יש בו ב"תל אילן" משהו נוסף. משהו על גבול המפחיד. איזו שהיא רוח רעה שמנשבת בין הבתים הקטנים ובין העצים הירוקים. משהו שמפעפע מין האדמה ומשרה תחושה של רעה שהולכת להתרחש.

הספר בנוי מספורים. ואני שאינני אוהבת סיפורים מצאתי בו ייחוד, כי יש קשר בין הסיפורים ויש דמויות שבסיפור מסוים הן הדמות המרכזית – גיבורת העלילה. ובסיפור אחר היא רק חולפת אי-שם ברקע. לכן אוסף הסיפורים האלה יוצרים מקשה אחת. והסיפור האחרון שלא כל כך קשור רק מעצים את תחושת האי הודאות והפחד והארעיות, ומעביר צמרמורת – במיוחד לכאלה שקוראים אותו בלילה – כמוני.

ואני מגדלת את ילדי בכפר הקטן שלי. חלקם כבר הולך ופורש ממנו. האם יישארו חלק ממשפחתנו כאן? מי יודע? היום המקום עדיין אי ירוק בים של בניינים וכבישים אבל יש תחושה הולכת וגוברת, שהכול מתקרב אליו. הולך וסוגר מסביב. עוד כביש ועוד בנין גבה קומה ויום יבוא והנקודה היפה הזאת פשוט תעלם. ישאר רק שלט קטן שאומר: פה היה כפר קטן ונפלא, ואיננו...

איזה ספר נחמד!
חיפשתי משהו קצר, וזה היה פשוט קסם.
הייתי מחליפה את השם מ ״תמונות מחיי הכפר״ ל ״נגיעות מחיי הכפר״.
הספר מורכב מסיפורים קצרצרים על תושבי אותו כפר, תל אילן, ואודותיהם בלי קו עלילה מרכזי אחד.
בכל אחד מהסיפורים ניתן ממש לראות ולהריח את הכפר.
כל סיפור נוגע-לא-נוגע בדמות אחת או יותר מסיפורים קודמים, וכך לאט לאט נגלית התמונה כולה.

כמעט כל הסיפורים הם ללא התחלה-אמצע-וסוף קלאסיים, אלא יותר ״תמונה״ או ״נגיעה״ של מצב החיים הסטטי שלהם, מה שהופך את הספר הזה לשונה ומעניין.
מפתיע שמכאלה סיפורים קצרצרים, יש עדיין חיבור לעלילה ולדמויות.

בין ה״תמונות״ בסיפור -
גילי רופאת הכפר שמחכה לביקורו של אחיינה להפגת הבדידות, קובי עזרא ועדה דבש - נער מתבגר ונואש וספרנית גרושה - סיפור קלאסי של התאהבות בדמות מבוגרת יותר, אחד הדברים שהכי פגעו בנקודה שם הוא התיאור "אומץ של חושך עלה בו" שלגמרי גרם לי לחייך. זקן שלכאורה חופרים מתחת לביתו באמצע הלילה, אשתו של ראש המועצה שמשאירה פתק ונעלמת, רחל האלמנה החביבה שמתגוררת עם אביה הזקן והנרגן וסטודנט ערבי.
ועוד ועוד ועוד

למרות שבאמת חיבבתי+ את הספר, מביאה לו ציון 4 בלבד משתי סיבות,
הראשונה היא, שכמו שכתבתי קודם, היות ולא היתה עלילה של ממש לא בטוח שכל אחד יתחבר לספר הזה. לא יכולה להגיד שהספר "מתפתח".
הדבר השני, שאולי מטריד אף יותר, הוא שרוב הסיפורים (אם לא כולם ממש) לא נסגרים בעצם. ולא רק שהם לא נסגרים, אפשר להגיד שהסיום הוא ממש בסימן שאלה.

בסיפורים המצוינים האלה עמוס עוז הוא צייר.יש בהם תיאורים אימפרסיוניסטים של מקום, של אווירה.
רואים, מרגישים, חווים .
את הדמויות אפשר לראות, הן חיות. לומדים להכיר פעולות שגורות שחוזרות ונשנות שמתארות את אופיין בדייקנות.
נוצרת בסיפורים אווירה של אימה. אך ממה? אין לדעת. מהכניסה למרתפי הנפש? מהזקנה? מהתפוררות העבר או דווקא מרצון העבר לכבוש את העתיד?
דברים מוזרים מאוד מתרחשים ב"כפר אילן". אווירת מסתורין שוררת שם. וכמו שמתעוררות השאלות , הן נותרות בלי תשובה. כמו בחיים. והקורא יחפש את התשובות לעצמו. בזה גדולתם של הסיפורים הנהדרים האלה.