אחר צהריים סתווי אחד [או אולי אביבי, לא זוכרת], קלטתי בזווית העין במדף של אחותי ספר לבן. ספר שלא קראתי! ועוד עם כריכה יפה כזו... מצוין. התיישבתי מיידית לקרוא.
בהתחלה הייתי בטוחה שזה ספר על חרדים, [בהשפעת השם והסדרה], אבל אז קראתי את התקציר והבנתי שלא, והתחלתי לקרוא.
אני לא יודעת אם הסיבה שלא אהבתי את הספר היא מקצועית או אישית.
אבל לא אהבתי את הספר.
בעיקר בגלל שהדמות הראשית הייתה מעצבנת מאין כמוה.
לי עושה את כל הטעויות האפשריות - ולא בחינניות. היא מתחברת לכל מי שלא רוצה להתחבר אליה, מתרחקת מכל מי שכן, ובאופן כללי השאירה עליי רושם של בחורה עם עמוד שדרה מספגטי ורגשי נחיתות .
הרבה-יותר-מדיי רגשי נחיתות.
אז אולי זה הקטע של הספר, וזו נקודת המבט שהסופרת מבקשת להעביר, אבל זה הפריע לקריאה -שלי, לפחות.-
כי היא הייתה כל כך מסכנה ואומללה- כ ל ה ז מ ן -שזה היה פשוט מרגיז לקרוא.
אבל ייאמר לזכותה של הסופרת שהיא הצליחה להעביר תחושות נעריות בדיוק מפתיע. מצאתי את עצמי מזדהה עם לא מעט מהמחשבות שלה. וקראתי את זה בתקופה שגם אני הרגשתי קצת אאוטסיידרית.
מה שהיה הכי מעצבן, [ועלול אולי לגלות את סוף הספר אז בזהירות], זה שכלום לא משתנה בחיים שלה. כלום. שום מהפך. היא מתלבטת ומתהפכת, בודקת, מנסה דברים, טועה אלף ואחת טעויות, משליכה את עצמה לקצה אחד ואז לקצה שני - וממשיכה להיות בחורה בינונית, חסרת אופי ומשעממת עד כאב. ומעצבנת.
שוב, אולי כל זה נובע מכך שהיא הזכירה לי את עצמי יותר מדיי, ואולי פשוט לא אהבתי את הספר כמו שלפעמים לא אוהבים ספרים, אבל אני לא ממליצה עליו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
