לאלה ומייקה אין שום סוד.
להיפך.
היחסים שלהם גלויים לעין ואין אחד שמפספס אותם.
הם כל כך לא בסוד, שכמות הפעמים שהם מתמזמזים בפומבי שווה רק לכמות הפעמים שהם נשאלים על זה אחר כך.
כל פרק שני בספר מתחיל במשפט, "אחי, היא חמה עליך". "אחותי, הוא חם עלייך".
יאללה, עשו לכולנו טובה וגמרו עם זה כבר.
אני בעד סקסיות ומתח מיני, ואין שום רע בשני אנשים צעירים שנמשכים זה לזה.
יש רע מאווד ב-2 צעירים שעושים ר ק את זה.
זה ספר שמתיימר להיות נוגע ללב, רומנטי ורגיש, אבל מצליח להיות בעיקר פתטי, מעיק ובעיקר דביק, ואני לא מדברת על רומנטיקה.
הסופרת מצליחה לקחת אותם מסיטואציה הזויה אחת לשנייה, עם פניות חדות מטורפות וממש לא חינניות.
ברגע אחד אלה עומדת באמבטיה שבה אימא שלה התאבדה ברוב דם, ברגע השני היא מפזזת כהוגן במסיבה שהשכן המיוסר מאהבה אליה, מייקה, מארגן כל שני וחמישי.
משפטים כמו היא חמה עליך ואני כל כך עצובה שאימא שלי מתה פשוט לא הולכים ביחד.
אולי זו אני שמזדקנת, אבל הספר פשוט לא מספק את הסחורה בעיניי.

כשלקחתי את הספר הזה מהספריה, הרגשתי כל כך בוגרת ואינטיליגנטית.
הנה, אמרתי לעצמי. אני מתבגרת מסיפורי האהבה המתוקים שאני כל כך אוהבת לספרות ריאליסטית,
בוגרת וקשוחה.
כן, בקשר לזה.
טוני וסוזן מבטיח לך, ומבטיח ומבטיח ומבטיח -
ולא מקיים. בכלל. כלום.
הכתיבה מצוינת. היא קולחת וחכמה, ומלאה בקריצות קטנות, בדיאלוגים חסרי מרכאות ובמחשבות שמתפזרות ומתפזרות יפה. וברור לחלוטין שאוסטין רייט הוא לא אדם מטומטם.
אבל כשמבטיחים לך הרים וגבעות, התעמתות עם החלטות העבר, תהליך עמוק ומטלטל וסיפור עוצר נשימה, ומה שאתה מקבל זה .. ובכן, את הספר טוני וסוזן, -
לי זה גרם לרצות לברוח חזרה לספרות הנוער והרומנטיקה.
כמה נקודות מרגיזות בספר:
טוני הוא פלקט. המחשבות שלו פלקטיות. הוא לא מרגיש, הוא מתנהל בלי עוצמה, אפילו לאור הדברים הנוראיים שקורים לו.
סוזן, שקוראת את הספר, משעממת אפילו יותר ממנו. שום דבר לא קורה בחייה, רק מחשבות מחשבות מחשבות.
והסוף הוא הדובדבן שבקצפת, הוא התפוח המורעל, הוא תהום עמוקה מלאת אכזבה ותחושת פספוס.
בכל אופן, אני חייבת לפרגן לספר בכמה מקומות.
ההומור, המוחבא היטב לעיתים.
הריתוק לסיפור הפנימי, את זה קשה להכחיש.
המחשבות של סוזן, שפעמים רבות מאוד דמו לשלי במהלך קריאת ספר כלשהו [לא זה.]
והמשפט המדויק הבא : "היא רצתה להעניש גם את ארנולד, אבל הדבר היחיד שעלה על דעתה הוא להכריח אותו לקרוא את הספר."

כשקראתי את התקציר, הייתה לי תחושה שהספר הולך להיות מאוד צפוי.
לא מסובך מדיי, פשטני וקליל. כך עלה מהתקציר.
אני, אגב, מתה על ספרי התחלה מחדש - חיים שנחשבים מושלמים מתפרקים ומתאחים לחיים טובים יותר.
אבל הייתי לי תחושה שללורי נלסון ספילמן לא יהיה מה לחדש לי.
טעיתי.
היו בספר סיבוכים, קונפליקטים, מחשבות שכאילו נלקחו ישירות מהמוח שלי.
פיתולים ופניות חדות שגרמו לנשימה שלי לשנייה להיעצר.
היו שם דילמות, הייתה התמודדות.
היה שם עומק שלא ציפיתי.
ובעיקר - הספר גרם לי לחשוב. גרם לי לרצות לערוך רשימת משאלות משלי, ואז לצאת למסע להגשמתם.
אז אולי לאנשים חדים יותר ממני הספר באמת היה צפוי.
אבל אני מודה ומתוודה שמה שחשבתי שהולך לקרות - לא קרה, ומה שלא חשבתי - קרה.
חוץ מעניין אחד בספר שהצלחתי לנחש מההתחלה אבל ניחא :]
לסיום - מומלץ.

תסתכלו עליו.
לא, ברצינות, תסתכלו על הספר.
לא עושה לכם חשק להתחיל ?

לפני זמן לא רב עברתי ממחלקת "נוער" למחלקת "מבוגרים."
זו קפיצה ענקית מבחינתי כי א. אני מתה על ספרי נוער, ב. אני לא אוהבת ספרי מבוגרים, ג. אני מתה על ספרי נוער.
אבל כבר קראתי את כל המדף חזור וקרוא, קניתי כל ספר אפשרי, ובאופן כללי מיציתי משולשי אהבה בוערים, אז בצעד דרמטי התקדמתי כמה צעדים [גם פיזית] היישר למדפי המבוגרים.
אני מדפדפת בעיניים על שדרות הספרים, מעבירה אצבע, מנסה לנחש באינטואיציה איזה ספר יעשה לי את זה ואיזה ספר יהרוס לי כל רצון לקרוא אי פעם.
לפעמים מצליח לי. בדרך כלל לא.
אבל כששליתי את "יוונית למתחילים" מהמדף הרגשתי ששיחקתי אותה.
אהבה ממבט ראשון, קצת החמצה, נישואי חובה וחבר טוב שנתקע באמצע.
מי צריך יותר ?
ממ.
אני.
היה לו פוטנציאל מעולה אבל מהרגע הראשון הוא צנח צנח צנח צנח עד להתרסקות טוטאלית.
פיטר היה רכרוכי מדיי, הססני מדיי, חלש מדיי, מאוהב מדיי.
הולי הייתה מושלמת [כל הזמן] מדיי.
הסיפור שלהם - יותר מדיי החמצות, פחות מדיי מעשים.
אבל בעיקר - הספר היה משעמם. פשוט ככה. עשרות דפים מלאים בהסברים משמימים וחסרי משמעות על דברים קטנים וחסרי משמעות במקום לספר לי מה קורה תכלס.
התאכזבתי קשות.
אולי בפעם הבאה אצליח לדלות ספר מוצלח יותר ...

זה הסטיבן קינג הראשון שלי.
ואני מוכרחה להודות, יכול להיות שלא הייתי מתקרבת אל הספר [על אף האורך המפתה] בכלל אלא אם כן הייתה סדרה, ובסדרה ברבי היה ממש חתיך, וחוץ מזה עניין אותי מאוד מה קורה בסוף, ושוטטתי בספריה בייאוש מוחלט כי קראתי כבר שלושת רבעי ממנה ומפה לשם ראיתי את הספר ובקיצור ...
כל אלה התחברו ביחד ולקחתי אותו איתי הביתה.
הייתי צריכה מנוף כמעט, [1020 עמודים! זה לא נורמליייי] ואמרתי לעצמי שאפילו רק בשביל האתגר אני חייבת לקרוא אותו.
ואז התחלתי. והמשכתי. וסיימתי.
אז קודם כל, סטיבן קינג טוב.
הייתי צריכה לקרוא רק את המשפט הראשון כדי להבין זאת לאלתר. אין פקפוק בכישרון הכתיבה הקולח והאינטילגנטי, השנון ומהיר הקצב.
מתח היה, והרבה. תהפוכות היו מכאן עד אילת. דמויות לעייפה, מה שבהתחלה גרם לי לבלבול אבל לאט לאט התחלתי להכיר אותן כאילו גרו איתי בעיירה.
להכיר ולאהוב.
את כולם, את כל החבורה. אפילו את הרעים שבהם. אפילו את החולניים.
טוב, אולי חוץ מכמה.
היו רגעים שהתכווצתי בכאב נוכח תיאור מזוויע במיוחד, מלא דם וסבל.
היו רגעים שחייכתי בציניות.
היו רגעים שהמוח שלי התענג על החדות האינטלקטואלית, המידע הרב והשנינויות.
והסוף ... אוי, הסוף ...
יהיו שיאמרו נאיבי, אידיוטי.
אני אהבתי.
והספר כל כך הרבה יותר טוב מהסדרה.
באופן כללי זה עשה לי חשק לעוד ספר שלו.
רוצו לקרוא, ואל תיבהלו מהאורך המבהיל בהחלט.
הוא שווה כל רגע.

אני מאוכזבת.
אני מאוד מאוווד מאוכזבת.
את ססיליה אהרון אני מכירה לא מזמן. קראתי את בקצה הקשת בענן המרענן, את פגישה עם החיים השנון, ובאתי לנ.ב. אני אוהב אותך עם ציפייה לאותה רמה - שנון, מצחיק, מפתיע, זורם ובעיקר חכם.
טעיתי.
טעיתיטעיתיטעיתיטעיתי.
רואים שזה הספר הראשון שלה.
הכתיבה לא מלוטשת. הדמויות-לא חמודות, לא מצחיקות, לא מעוררות הזדהות או חמלה או רגש כלשהו מלבד עצבים.
אם חושבים על זה, חוץ מריצ'רד, כולם די שטוחים פה בספר.
הגרעיון שלו ככ פוטנציאלי אבלל יאוו.. ביצוע לא משהו.
והולי!!
תנו לי להגיד לכם משהו על הבחורה הזו.
אני יודעת שאני אמורה לרחם עליה. היא באמת מסכנה, אני לא מקנאה בה, לא מדמיינת לרגע מה זה לאבד בעל אבל בחייייייייככםםם - הדחף שהיא גרמה לי היה לרצות להרביץ לה בפרצוף, לא לחבק אותה ברחמים.
פשוט כי היא ריחמה על עצמה מספיק בשביל כל העולם.
אני שמחה להגיד שססיליה התקדמה מאז והכתיבה שלה השתפרה פלאים, אבל הייתי בטוחה שזה הולך להיות הספר המדהים בחיי, וממש התאכזבתי.
אז מי שאוהב ספר דביק וקיטצ'י ומעורר עצבים - שיילך על זה.
אני אישית ממליצה על הספרים האחרים שלה, שהם הרבה יותר בוגרים.
:]

3 ספרים סיימתי בשבת.
מהאחד התאכזבתי.
מהשני הופתעתי לטובה.
מהאחרון היו לי ציפיות והן .. התממשו לחלוטין.

נכון, זה נראה ספר מלא קלישאות, צפוי, נדוש ובעיקר מעצבן, אבל מניסיון קודם ידעתי שססיליה אהרון היא לא פחות מג א ו נ ה ולכן הסתערתי על הספר בטפרים שלופים תוך כדי צרחות זעם ובפראיות בלתי נשלטת קראתי בו עד קצה נשימה.
טוב, שיקרתי.
בסך הכל ביקשתי בנימוס מאחותי כי אם לא הייתי עושה את זה ה י א הייתה מתנפלת ע ל י י ,
אבל החלק של הקריאה בפראות עד קוצר נשימה נכון.
אלוהים, היא כל כך מצחיקה.
ציפיתי למטפורות נוטפות דבש ואנלוגיה מעצבנת כזו עם החיים שלה שכשגיליתי את התוצאה החיננית והמצחיקה [ככ מצחיקה!] להפליא שלה הבנתי שהבחורה היא גאון.
גאון דבלינית אירית.
אז לרוץ לרוץ לרוץ לקרוא.
חבל לפספס את הספר המעולה הזה.
[מישהו יכול להשיג גם לי פגישה עם החיים שלי? אשמח לדבר איתו על כמה נושאים חשובים שמאוד מציקים לי. תודהה.;]

מהתחלה הייתה לי הרגשה שזה הולך להיות ספר טוב. לא יכול להיות שרעיון כל כך מקורי ומגרה יתבזבז על איזו חובבנית חסרת כישרון וכתיבה גרועה.
תודה לאל על אינסטינקטים טובים.
לקרוא, לקרוא, לקרוא.
כתיבה אינטליגנטית, סיפורים ודמויות שנשזרים אחד בתוך השני, עבר והווה בערבוביה, ובמרכז - ניו יורק, עיר חלומותיי, על שכונותיה, סמטאותיה, פארקיה וקסמה הניו יורקי.
אני לא יודעת מאיפה הלן וקר הגאונה [היא יהודייה? היה לה ידע מדהים על היהדות] שאבה את הרעיון וההשראה, אבל הביצוע פשוט מפליא, כייפי וקולח, וחכם, כל כך חכם.
יש בספר בחינה מרתקת עד גיחוך ודמעות יחד של האופי האנושי, של תכונות אנושיות, במיוחד אצל הלא אנושיים שבספר. העלילה פשוטה ומסובכת, לא מובנה אבל ברורה בעליל, והיא מתגלגלת ומתגלגלת כך שאין לך ברירה אלא להמשיך להתגלגל איתה עד הסוף.
מומלץ בחום.

"מצטער על זה, פיג'ן."
כך אומר טרביס לאבי בפעם הראשונה שהם נפגשים, וכך מתחיל סיפור האהבה הפתטי, ההזוי והאידיוטי ביותר שקראתי עליו אי פעם.
הוא מככב ברשימה ביחד עם אדוארד ובלה, אוור ומה שמו, וזאת מאקדמיית הערפדים.
התחלתי אותו דווקא בתחושה טובה. התקציר היה מעורר תאבון, וטרביס נשמע כאילו נלקח מהחלומות שלי היישר לדפי הספר. קשוח, מקועקע, שרירי.
גם אבי נשמעה מסקרנת, לא כמו הרכיכות המרגיזות שצצות בספרים העכשוויים. עם עבר אלים, מנסה לשים הכל מאחוריה ..
כמו שאמרתי, מעורר תאבון.
מסתבר שאצל ג'יימי מקגוויר, קשוח ושרירי זו מילה נרדפת לאלים ואגרסיבי, ואבי אברנתי זו המקבילה למילה העברית 'טמטום'.
הוא התחיל טוב. טרביס אכן היה קשוח ומחוספס באופן מקסים, ואבי אכן הפגינה עמוד שדרה מרשים לנוכח הניסיונות שלו להתחיל איתה.
ואז. בום.
הידרדרות מהירה למערכת היחסים הכי מטופשת שהתפתחה אי פעם !!!!
שאלה.
אם בחור שהוא פלייבוי מוצהר, חתיך שרירי וגברי בטירוף מפסיק להתחיל עם כל דבר שזז, גורם לך בעקיפין לגור איתו ופחות או יותר עושה הכל חוץ מלהוריד לך את הירח בידיים חשופות, מה המסקנה המיידית שצריכה לעלות לך ?!
אלוהים, הוא אלוהי. אני רוצה אותו.
מה המסקנה של אבי אברנתיי ?!
הוא לא רוצה אותי. אני בורחת לחנון הראשון שאני רואה במסדרון בית הספר. אני גם מתמוגגת מהדייט הסופר משעמם שהיה לנו. 'הוא מושלם ! הוא עשיר! הוא מדהים והוא קנה לי צמיד !'
שלא לדבר על זה שהעבר האפל שהיא מנסה להשאיר מאחוריה ... בכלל לא אפל. או מעניין. או קורע לב כמו שהוא התיימר להיות.
היסטריה על כלום.
וטרביס. איזו דמות מעצבנת !!
בהתחלה הוא באמת היה חלומיי. אבל אז .. הקשיחות הופכת לאלימות קיצונית, אגרסיביות בלתי ניתנת לעצירה [אלא אם כן הוא נאנס מול כל בית הספר] ואת כל הסימנים שיש לבעל מכה !!!
חבל. דווקא ממש חיבבתי אותו.
ואני לא יכולה לא לדבר על הBFFים המקבילים, שפלי ואמריקה. אמריקה !! קוראים לבחורה אמריקה !!
ואם נעזוב את זה שאין בספר הסברים על השמות המוזרים [אמריקה ופיג'ן], אמריקה ושפלי הם הזוג הכי היסטרי, דוחף את האף וחופר שאפשר להעלות על הדעת.
הם לא מפסיקים להתערב בעניינים של אחרים ואז להתעצבן אחד על השני כתוצאה מכך.
שלא לדבר על אבא שלה. שהוא בכלל דמות מיותרת וחסרת טעם.
הדמויות היחידות שאהבתי היו המשפחה שלו ולצערי הם כיכבו ממש מעט.
אז.
האם אהבתי את הספר ?!
לא.
ואולי זה ברור מאליו מהאופן בו שפכתי את זעמי כאן בביקורת.
אבל הוא שלי עכשיו, [עלה לי 32 שקל וערב שבת אחד שלם] לכן אני מנסה למצוא בו כמה נקודות חיוביות.
נתחיל בזה שלאף אחד מהם אין שום כוחות על, אף אחד מהם הוא לא ערפד/איש זאב/פיה/בן נפילים/אל/חצי אל/קופידון/שטן/בעל דם חתולים או כל דבר על טבעי אחר, שזה שינוי מרענן ביותר.
נמשיך בכמה פעמים שהיו לאבי משפטים כמעט אינטילגנטיים.
ונסיים בזה שהוא לא היה משעמם. זה בוודאות. תהפוכות מפה עד מחר.
תהפוכות מורטות עצבים, אבל תהפוכות.
אז המלצתי היא לא, אבל מי שמחפש איך להעביר ערב, אולי זה הספר המתאים.