• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
נשים צרפתיות לא משמינות

נשים צרפתיות לא משמינות

מאת מיריי ג'וליאנו

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
ביקורת נבחרת
נשים צרפתיות לא משמינות

נשים צרפתיות לא משמינות

מאת מיריי ג'וליאנו

הביקורת של נצחיה

ביקורת נבחרת
תמונה של נצחיה
הוצאה לאור:מטר
שנת הוצאה:2005
קטגוריה:דיאטה ותזונה
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/3
ביקורות על נשים צרפתיות לא משמינות
הבאה
נטעלי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 16 שנים

“חמוד ומשעשע. כמו רוב ספרי הדיאטה למיניהם הוא לא מחדש הרבה ועם זאת הוא מוגש עם הרבה חן, עוזר להזכיר א”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•4 דקות קריאה

פעם היתה לנו אורחת בבית. היו כמה אורחים, אבל הסיפור עוסק בה. ישבנו לשולחן, מימיני ביתי א', ממולה האורחת, ולידה ביתי ב'. ואז קרתה הפדיחה. אימת כל מארחת. א' פנתה לאורחת שמולה ובשיא המתיקות אמרה לה: "את יודעת, ב' אמרה שאת שמנה. זה נכון?". ככה זה, במשפחה של נשים רזות. אישה שמנה היא סוג של אטרקציה, שמזיזה את כל מגננות הטאקט ממקומן.

היותי רזה זיכה אותי במשך שנים בתחקורים חוזרים ונשנים מצד חברות ומכרות על "איך אני עושה את זה?". כל התשובות הכנות שלי ("אוכלת פחות ממך") נתקלו בבוז תהומי. גיליתי שנשים המתמודדות עם בעיות משקל עודף רוצות למעשה לשמוע על מין חילוף חומרים קסום שמאפשר לאנשים קסומים מסויימים לאכול ככל שהם רוצים (או ככל שאחרים היו רוצים לאכול) ולא להעלות במשקל. אלא שקסמים כאלה נמצאים אולי באגדות , ורוב האנשים הרזים הם רזים בגלל אחת הסיבות הבאות, או שתיהן יחד: א. הם אוכלים פחות, ב. הם מוציאים יותר אנרגיה, דרך פעילות גופנית.

ברבות השנים, והודות לרכישת הרכב שהוריד דרסטית את כמות ההליכות שלי, נוספו למשקל שלי כמה וכמה קילוגרמים נוספים. אין לטעות, אני עדיין רזה, עמוק בתוך כל טבלאות המשקל התקינות. אלא שהקילוגרמים, וליתר דיוק שלושה ספציפיים מהם, מפריעים לי. אני מרגישה כובד נוסף, עומס בבטן, קושי בהליכה, ובאופן כללי לא נעים. לכן גם לקחתי ממדף הספריה את הספר הזה. ספר על הרזיה.

כנראה שכמוני בעבר, גם המחברת סובלת מאותן אמירות לא מציאותיות בדבר גנטיקה טובה או חילוף חומרים נהדר. על כן בפתיחת הספר חשוב לה לספר סיפור ארוך ומפותל על איך חזרה שמנה מאוד לאחר שהות בארה"ב, ועל הדרך שבה ירדה חזרה במשקל הזה, באמצעות כמה כללים פשוטים של אדם שהיא קוראת לו "ד"ר נס". אלא שכאן הקטץ' הראשון של הספר, והוא כן קשור לחילוף חומרים. קצב חילוף החומרים בגוף הוא דבר שמשתנה עם הגיל, ועל כן דברים שעזרו לה בגיל 19, לא יעזרו בהכרח לאישה בת 39 המנסה לשחזר את ההצלחה.

לא משנה. מגובה בעצותיו של אותו ד"ר נס, ובטענה שאינה מוכחת מחקרית בדבר הצרפתיות שאינן משמינות, פורסת גב' ג'וליאנו את משנתה. העצות שלה שייכות לזרם הנקרא "נון-דייאט". אין מה לפצוח בדיאטה דראסטית בת מספר שבועות, כי לאחר סיומה הגוף יחזיר לעצמו במהירות את הקילוגרמים שאיבד. תחת זאת יש לשנות את אורח החיים, ובפרט (כמה מפתיע) - לאכול פחות.

חלק מהעצות נחמדות והגיוניות, ונראה לי שאאמץ אותן. בפרט האמירה של מתן כבוד לזמן האוכל, לא לחטוף אוכל מהיר מאריזה, ולא לאכול בעמידה או באכילה, אלא בישיבה מסודרת ליד צלחת וכלים יפים. יש עוד עצות סבירות כמו שתיה של הרבה מים, אכילה מרובה של פירות וירקות (מופנה בעיקר לקהל אמריקאי. שכן ישראליות אוכלות הרבה פרות וירקות, ובכל זאת, הפלא ופלא - הן משמינות), פעילות גופנית המשולבת באורח החיים הרגיל תחת העינוי של חדר כושר וכו'.

ואז היא עוברת לעצות העיקריות שהן אכילה טובה, של מאכלי גורמה, מחומרי גלם טריים וטובים. אופס. זה נשמע טוב, נכון. אלא שיישום של העצה כרוך בהמון התעסקות יומיומית סביב אוכל, ובהוצאות מרובות. מאדאם ג'וליאנו - זה לא מה שהבטחת בתחילת הספר! הבטחת דרך קלה, פשוטה, ובלי הרבה הוצאות וטרחה.

נזכרתי פתאום, בעוד כמה דברים מהספר, אז אני מוסיפה אותם לאחר עריכה: ראשית, הכתיבה. המחברת פונה לקוראות בגוף שני, וכם משבצת המון מילים צרפתיות בתוך כדי כתיבה. התוצאה היא מאוד מתנשאת. קצת הזכיר לי את "הלוחשת לתינוקות" הנוראית. שנית, מלבד עצות להרזיה הספר מלא סיפורי אוכל מימי ילדותה של המחברת בצרפת. מי שחווה ילדות בצרפת ייסחף בנוסטלגיה מן הסתם. אבל הוא גם יאהב את הצרפתית. לי זה מאוד הפריע. הספר גם משובץ בהמון המון מתכונים, אבל הם החלק הטוב. הפילוסופיה של הכותבת גורסת שיש להנות מאכילה, להרבות בטעמים, ושאסור להתנזר מכלום (רק להתרגל להמעיט בכמויות, מה שעשוי להיות קשה הרבה יותר). לכן המתכונים שהיא משלבת מעוררי תאווה. אולי שווה לקנות את הספר רק כדי לנסות אותם.

ולסיום סיומת, בנוגע ל"להישאר רזה ובריאה" המצויין על הכריכה האחורית. בהיותו בן 67 הובהל אבי, אדם רזה ופעיל גופנית כל חייו, לצינתור בהול. אז גילינו שיש דבר כזה "כולסטרול של רזים", וזה שאין שומנים בגוף, לא אומר שהם לא נמצאים בדם, ולא חוסמים את העורקים. אני מניחה שתפריט מלא בחמאה, כפי שמוצע בספר, אולי יכול לסייע ברזון. לא בטוח שהוא כל כך בריא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של abi like 2 read
abi like 2 read
תמונה של עולם
עולם
תמונה של חמדת
חמדת
תמונה של tuvia
tuvia
תמונה של ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)
מ
מתוקה
24קוראים|גיל ממוצע56|79%נשים

על המבקרת

תמונה של נצחיה

נצחיה

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
1,127 ביקורות•25 נבחרות•14,898 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נצחיה
נצחיה
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות1,127
ביקורות נבחרות25
לייקים שקיבלה14,898
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת466ספרות מקורית194מתח ריגול והרפתקאות162

דיון על הביקורת

51 תגובות
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

אוי, עולם.

הייסורים שילדינו מעבירים אותנו... לא ייאמן.
עולם
עולם •לפני 13 שנים

קרה לי משהו דומה.

עליתי עם אחת הבנות שלי במעלית ביחד עם אדם מאותגר-משקל, ואז הבת שאלה אותי: "אבא, נכון שזה לא מנומס להגיד שהוא שמן?" "נכון, חמודה", אמרתי לה. הסתכלתי באיש החביב ושנינו הסמקנו ביחד למשך שלוש קומות.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אני מתוודה פה בריש גלי שאני אוהבת סופגניה! חכו כמה דקות עד שאתפוס מחסה לפני שסוקלים אותי באבנים.

מ
מתוקה•לפני 13 שנים
נצחיה, זה היה בהומור - אני שונאת סופגניות.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

סופגניה?

לא מבינה איך אפשר לאכול דבר כזה. והנה סיפור: בחדר המורים היתה על השולחן צלחת מכוסה שקית כהה. כל מורה רזה שנכנסה, לא ראתה אותה בכלל, ולא התייחסה. כל אדם שמן שנכנס לחדר, אמר "מי הביא עוגה?" איפה עוגה? מה עודה? השקית כהה, לא ראיתם כלום בפנים, איך החלטתם עוגה?
מ
מתוקה•לפני 13 שנים
אכן התייחסתי בדבריי לגורם הסביבתי. השילוב הוא עפ"י רוב של השניים - הגורם הגנטי והגורם הסביבתי-התנהגותי. מה שקורה לאמך הוא קלאסי לנשים שהיו רזות כל חייהן, דווקא בשל המוטיב הגנטי. כשהן מתבגרות, הגוף כבר לא מתנהג כמו בצעירותן והן עומדות משתאות ולא יודעות, כדברייך, מאיפה בכלל מתחילים דיאטה. אם הגורם לרזון של נשים כמו אמך היה סביבתי מלכתחילה ולא גנטי - אז הן היו נשארות רזות גם בבגרותן, שכן הרגלי האכילה היו נשארים כשהיו ומן הסתם מביאים לאותה התוצאה. עכשיו בא לי איזו סופגנייה :)
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

מתוקה, אני לא יודעת כלום לגבי הגנטיקה.

אם מדובר בגנטיקה כפשוטה, הרי שבעוד עשור אתחיל להשמין מאוד, כמו שקורה עכשיו לאמא שלי. היא משמינה, ואין לה מושג איך בכלל מתחילים דיאטה כלשהי. בגלל זה אני משתדלת להיות מודעת לנושא כל הזמן, ולא להיתפס בהפתעה. בעיני הדברים הם הרבה יותר מורכבים, וחלק מהם אינו פיזיולוגי אלא שכלי/תפיסתי, וכמובן שגם כרוך בהרגלים. כך שאין לדעת אם הילד רזה בגלל שהוריו רזים, או בגלל שההתייחסות לאוכל בבית היא "התייחסות של רזים".
מ
מתוקה•לפני 13 שנים
נצחיה יקרה, אני שמחה בשבילך שאת מצליחה לשמור על המשקל ומסכימה איתך ב-100% שהכל טמון בדבר אחד פשוט: להכניס פחות קלוריות מאשר להוציא - אין חוכמות. ברור שאת רזה בגלל שאת עובדת קשה על זה - וכך זה ברוב המקרים. יחד עם זאת, ההבדל בין אדם כמוך - שמסוגל לשמור, לבין אדם שאינו מסוגל לשמור ולכן משמין - הוא פעמים רבות גנטי. אין ספק שלמוטיב הסביבתי יש מרכיב חשוב, אך מחקרים הוכיחו חד-משמעית שהשמנת-יתר הינה תורשתית. נדיר מאוד לראות ילד להורים בעלי עודף משקל - רזה, ולהיפך.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

דושקה - אני מסכימה עם דברייך.

הקוסמת
הקוסמת •לפני 13 שנים

ביקורת נהדרת כהרגלך

אם כי חייבת לחלוק עלייך- עד ההריון שלי אכלתי כמו בהמה (בחיי, המבורגרים, פיצות, 3 ארוחות ביום ונשנושים בין לבין, נשנושים כלומר- בורקסים וחטיפים, לא ירקות חלילה) ומעולם לא עברתי את ה50 קג אז כנראה שהיה לי חילוף חומרים קסום בזמנו
1 תגובה
נצחיה
נצחיה•לפני חודש•

חילוף חומרים תלוי-גיל הוא דבר שאני מסכימה איתו, אם כי בהסתייגות.

איכשהו הגיל הצעיר יותר סלחני לחטאים. אם כי גם לסלחנות הזו יש גבול. מה שאני יודעת זה על עצמי. היו שואלים אותי למשל על "הוופלים עם הקפה" בלי להבין שאצלי הם יושבים על אותו תפקיד. או ופלים, או קפה. לא צריך את שניהם יחד. או שהיו מבררים מה עם הסופגניות בחנוכה. ואני לא יכולה לאכול יותר מחצי סופגניה :-)
dushka
dushka•לפני 13 שנים

זו לא כפייה או תוקפנות

אלא, לעיתים, הטפה, דוגמטיות וחטטנות, שלוש מידות לא מושכות במיוחד שעלולות להיחוות על ידי אדם שחש קצת אשם, חסר בטחון או מבולבל, גם אם לא מוצף הורמונים, כתוקפנות ופולשנות.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

אבל זה לא כפיה, ולא תוקפנות.

ואת זה אני יכולה לומר כי כל אחד מילדיי ינק פרק זמן אחר (החל מחודשיים וכלה בשלוש שנים). האם קיבלתי הערות? בוודאי. בכל המקרים. האם חוויתי טרור? כן, אבל לא בהקשר של ההנקה.
טופי
טופי•לפני 13 שנים

אפרתי, הפעלת לחץ חמורה נשמע מעט אנמי... לפעמים נדמה לי שכפיה או תוקפנות מתאימים יותר

טרור בעייתי בהקשר הנתון
טופי
טופי•לפני 13 שנים

נאצית הנקה? ביטוי ענק...

נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

המונח טרור מפריע לי מסיבות רבות ומשונות,

חברה שלי, מדריכת הנקה, קיבלה את הכינוי המלבב "נאצית הנקה", נכון נחמד?
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אני מעדיפה שאהיה מואשמת ברזון חולני מאשר בהשמנה.

אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אם המונח טרור מפריע לך בגלל הקונוטציה הפוליטית או בגלל החווייה האישית, אני מתנצלת ובוחרת

במונח אחר: הפעלת לחץ חמורה. או אולי מישהו ימצא לי מינוח אחר ואני אשמח.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

צר לי, אפרתי. אך ביקורת אינה בשום פנים ואופן "טרור".

ואימהות צעירות נתקלות בביקורת על ימין ועל שמאל. אם הן לא מניקות, אם הן מניקות (ובפרט לאחר גיל שנה), אם הן נושאות את התינוק על הידיים לכל מקום ואתר, אם הן מרדימות אותו במיטתו, אם הן נותנות לו חיסונים, אם הן לא נותנות לו חיסונים. אם הן לא חובשות לו כובע, או אם הן מלבישות אותו יותר מדי. אימהות (והורות) היא דבר נפיץ, ובארץ מרבת ילודה כמו שלנו כל היבט והיבט שלה גורר ביקורות והתייחסויות שונות מצד הסביבה. כל זה עדיין לא הופך להיות טרור. בנוסף אם צעירה היא מותשת ורווית הורמונים, כך שלעיתים קרובות היא לוקחת ללב גם הערות סתמיות, כאלה שנאמרו בתום לבב או אפילו בהתעניינות. (ואם נחזור לעניין ההשמנה - הרי שגם נשים רזות סופגות הערות על ימין ועל שמאל, ולא כולן כאלה שנעים לשמוע. הגדילה לעשות חברה של אחותי שאמרה לה שהרזון שלה "חולני". נכון שכיף לשמוע?).
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אני בהחלט עומדת מאחורי הביטוי הזה. כל אם צעירה שלא מניקה חוותה את הביקורת הבוטה במגע עם המערכת.

השאלה הראשונה ששואלים אותה הוא: את מניקה? למה לא? ושאר התחקור נותן לה תחושה של אם גרועה. הנקה היא חווייה. היא חשובה בריאותית, יש לה אלף מעלות. אבל לפעמים, בנסיבות כאלה ואחרות האם נתקלת בקשיים ונכשלת. הגדילו לעשות כשרצו להעביר הצעת חוק לביטול פרסומות לתחליפי חלב. גם אדם שמן סופג הערות וביקורת שאינה קשורה לאסתטיקה. הוא מצטייר כתבוסתן עצל, בעל תאווה, חסר חוט שדרה ונטול עקרונות. עד שלא תהיי שמנה, נצחיה, לא תדעי על מה אני מדברת. (ואת לא תהיי, סביר להניח). ולכן יש לאדם שמן קושי עצום במציאת עבודה וביצירת זוגיות.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

אני לא אוהבת את המונח "טרור" בהקשר הזה.

ובעיקר לא בהקשר של הנקה.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

הרבה מאוד אנשים רזים מקבלים התקפי לב. את רוב הכולסטרול הכבד מייצר ורק חלק קטן הוא תלוי תזונה.

70% כנגד 30%. יש היום טרור שומן כמו שיש טרור הנקה.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

תודה יעל.

ושם הספר הזכיר לי את הספר "ילדות גדולות לא בוכות", שגם הוא עוסק בנושא השאיפה הכלל-נשית להרזיה, אך בצורה סיפורית וקלילה.
yaelhar
yaelhar•לפני 13 שנים

ביקורת מעניינת על ספר עם שם מושך...

ונשים צרפתיות משמינות כמו כולן. כלומר היום, כשהן זנחו את התזונה עתירת החמאה והבגט, ועברו להמבורגרים וצ'יפס...
שין שין
שין שין•לפני 13 שנים

אין ספק שהנושא מעניין להפליא והוא בנפשנו, או בקיבתנו.

כרזה לשעבר שנלחמת על כל קילו אהבתי את הסקירה ואת הדיון המעניין. אני מסכימה שאכילה איטית יכולה לעזור. כנ"ל שתייה מרובה בין הארוחות. כל השאר לצערנו זה לאכול פחות ולהתעמל יותר. כמה חבל.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

הצרפתים רזים, לא רק הצרפתיות

ראיתי פעם איזה דוקומנטרי על זה, שבדקו אם זה בא מהיין האדום או משהו. כי הם שופכים חמאה לכל דבר כאילו אין מחר
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

שאלו זקן אחד בן 113 מה סוד אריכות הימים שלך? והוא ענה:

חייבים לשתות 113 שנה תה חם כל בוקר, אחרת זה לא עובד...
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

נתי - הכל תלוי בכמויות שהיא אכלה,

ובמידת הפעילות הגופנית שלה... ויש גם תעלומות, כמובן, כמו אותו זקן שעישן כל חייו, ולקח תרופות לפי הצבע, והוא בריא כמו שור.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

בלו-בלו, תודה רבה על ההמלצה.

גם אצלי תקופות של לחץ גורמות עוד יותר הרזיה (ואילו ארוחות מסודרות יוצרות אצלי, אבוי, עליה במשקל. בניגוד לכל ההמלצות הרפואיות)
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

תודה על הקישור.

אז בדיוק כמו שאמרתי: הכותרת צריכה להיות "נשים צרפתיות משמינות פחות מנשים במדינות אחרות" :) אלא שזו לא כותרת שמוכרת. ולגבי מגמת העליה - זה כנראה מאושש את טענותיה של הכותבת, שכן היא טוענת שאורח החיים הוא האחראי להשמנה.
dushka
dushka•לפני 13 שנים

נצחיה- מחקרית היא יחסית צודקת.

בהשוואה לישראל, שנמצאת בעשירייה הפותחת של השמנת היתר בעולם, הצרפתיות הן רזות יחסית אבל המחקר הזה מוכיח שהן במגמת עליה..: http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1289411
dushka
dushka•לפני 13 שנים

אוי, אפרתי..

הרשי לי להתיחס למשפט האחרון שכתבת כאל דיסוננס קוגנטיבי. האם את בדיאטה? הרי ברור לכל בר/ת דעת שכשעושים דיאטה נהנים מן האוכל הרבה פחות, אם לא כך היה הדבר הרי כולנו היינו רזות כמו נצחיה כי האדם מטבעו תר אחרי ההנאה וקשה היה לו לכבוש את יצרו מול מנעמי הלעיסה האיטית. מה הטעם להרגיש כל נגיסה של גזר וחסה (המכונים ע"י הדיאטניות- ירקות ללא הגבלה)? ויוגורט 0% ומשמש מיובש כשבא לך משהו מתוק. איכס.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

ל- dushka.

כותרת הספר, לא רק שהיא מכלילה, אלא שגם את ההכללה היא לא מגבה בעובדות. אין לי מושג אפילו אם "רוב הצרפתיות לא משמינות" או שמא "צרפתיות משמינות פחות מנשים במדינות אחרות". סתם אמירה מכלילה, אבל כזו שתופסת את העין והיא כנראה טריק שיווקי מוצלח.
גלית
גלית•לפני 13 שנים

רק בכדי לקרוא את התגובות היה שווה

תודה כרגיל...(:
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

ואגב, כשעושים דייאטה נהנים מהאוכל הרבה יותר! כי אוכלים לאט ומרגישים כל נגיסה.

נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

כן, בדיוק לזה אני מתכוונת.

אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

נכון שתת פעילות של התירואיד גורמת להשמנה, אבל מה לעשות שהמודעות היום כ"כ גדולה שכל שמנמונת

ושמנמן רצים לעשות בדיקה ומתאכזבים מרה שלא האלטרוקסין יביא להם את הישועה...
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

לאפרתי, כמה נקודות בחזרה:

1. ברור שיש גם השמנה כתוצאה מבלוטות, ולא רק בלוטות הטעם. יש אנשים שסובלים מתת פעילות של בלוטת התריס, ולכן קשה להם לרזות (יש גם אנשים שסובלים מעפילות יתר של אותה בלוטה ולכן הם רזים מאוד. וגם לא ישנים טוב בלילה, ועוד כמה רעות חולות)ץ בנוגע לבלוטת הטעם, לא כתבתי על זה, אבל עיקר הספר מוקדש למעשה לדברים הללו, כי לדעת המחברת חובה להנות מאוכל. אבל הטענה שלה שכדי להנות מאוכל שעשוי טוב, ומתובל בכמויות הנדרשות, ומגוון, אין צורך בכמויות גדולות. לטענתה דווקא כשאוכלים אוכל שגרתי ולא עשוי היטב יש צורך בכמויות גדולות על מנת להנות ולשבוע. יש לה עוד הרבה פילוסופיה בעניין, אבל לא התעמקתי. התעמקתי יותר במתכונים שהיא מביאה... 2. רזון, מה לעשות, זה גנטי אצלי :-P. 3. הנושא בוער ומכאיב, מה לעשות. נתמודד עם מאתיים טוקבקים. לכל היותר, אם יהיה יותר מדי, נעשה דיאטה. 4. זה מה שחמותי אומרת תמיד. כשהולכים עם חמותי לגן חיות, היא רוצה לראות את ההיפופוטם כי הוא "גם צמחוני, וגם שמן, כמוני". אז נכון, ירקות בלבד אינם ערובה. גם לא שתיה של הרבה מים, גם לא אף אחד מהטריקים שלה בפני עצמו. ולכן אני סקפטית.
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

ברור וברור, טופי.

לקרוא זה הכי טוב שבעולם....
טופי
טופי•לפני 13 שנים

צדקת נצחיה... הכנה ממושכת דורשת חשיבה וזמן... עדיף לקרא במקום :)

נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

אלישבבע - אז באמת הצרפתים לא משמינים?

כי זו עובדה המצויה בכותרת הספר, אבל אינה מגובה מחקרית או מספרית בשום מקום. (והייתי חושבת שמי שאחוז תזזית יוציא יותר אנרגיה, לא?)
נצחיה
נצחיה•לפני 13 שנים

תודה רבה, טופי.

כשלמדתי באוניברסיטה, הקפיטריה הראשית היתה במרחק הליכה של קילומטר וחצי. קצת הזכיר לי את השועל והענבים - עד שהלכת אתה כבר רעב, עד שחזרת, אתה שוב רעב. כך כנראה גם עם הכנות מרובות של אוכל (אם לא טועמים וחוטפים תוך כדי, כמובן)
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

נתי, אכן תעלומה מדעית. אלא אם כן היא אכלה 1500 קלוריות ביום מהתפריט שבו נקבת. גם זה אפשרי,

אם אוכלים ממש מעט. יש כמה אנשים ממוזלים שיש להם חילוף חומרים אגדתי. אבל הם כל כך מעטים עד שאין להקיש מהם על הכלל.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

אמא שלי מרבית חייה התקיימה משוקולד, לחם

ונקניקים ועד לשנים אחרונות לבשה מידה 38 והכולסטרול שלה היה נמוך להפליא. בשנים אחרונות היא טיפה השמינה, אך עדיין נחשבת אישה רזה. תעלומה מדעית?
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

אצלי הצרות הן מגנט למקרר, לארון הממתקים, לפיצוציה. רוח נכאה=זלילה.

בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 13 שנים

ביקורת טובה

אפשר גם לרזות מצרות... בהריון השני שלי ירדתי 6 קילו כי התגלתה הסוכרת של בתי הבכורה. בכל פעם שאני לחוצה אני מרזה. אז מבחינתי זה שמנה ומאושרת או רזה וחרדה... ובנושא הזה אני מוכרחה להזכיר את הספר משפחת גדליהו שהוא אמנם לילדים אבל יותר למבוגרים ויש בו סיפור על דיאטה.
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 13 שנים

ביקורת טובה

אפשר גם לרזות מצרות... בהריון השני שלי ירדתי 6 קילו כי התגלתה הסוכרת של בתי הבכורה. בכל פעם שאני לחוצה אני מרזה. אז מבחינתי זה שמנה ומאושרת או רזה וחרדה...
dushka
dushka•לפני 13 שנים

את צודקת.

בתור שמנה מפוכחת אני יודעת שאני שמנה כי אני אוכלת יותר ממך ומעדיפה פחמימות ריקות ושומנים רוויים על פני ירקות ודגנים מלאים. באשר לפעילות גופנית - אני אפילו לא נהנית לצפות באנשים אחרים כשהם מזיעים ומתנשפים. לכל בחירה יש מחיר. אגב, גיסתי הצרפתיה עברה ניתוח לקיצור הקיבה, כך שבכותרת הספר יש מן ההכללה.
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

מקסים! וכמה הערות בונות: 1. יש השמנה כתוצאה מבעייה בבלוטות (בלוטות הטעם...) 2. לא מעט שעוררת

את קנאתנו בשל היותך אשת אשכולות ומוכשרת כל כך וכותבת יפה כל כך, עכשיו גם הרזון? 3 ק"ג... תתביישי לך. 3. הביקורת הזאת הולכת לקבל 200 טוקבקים. אין נושא בוער ומעורר כמו הנושא המכאיב הזה. 4. גם הפיל אוכל המון ירקות, כך שאכילת ירקות הרבה לא תמיד יעילה.
א
אלישבבע•לפני 13 שנים

הכל נכון

הכל קשור באורח חיים. אנחנו אחוזי תזזית. הצרפתים לא נקודה.
טופי
טופי•לפני 13 שנים

ביקורת מצוינת!

מאז ומעולם חשבתי שההתעסקות באוכל גוזלת זמן יקר... לכן אני חוטפת ובורחת. ושמנה
51 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נצחיה

היא לא שם

היא לא שם

טמזין גריי

גורי אדם הם כנראה היצורים הכי שבריריים בטבע. אצל רוב החיות גם אם הגורים תלויים בהוריהם תקופה מסוימת, הרי שזו תקופה קצרה, כמה שבועות או כמה חודשים לכל היותר. לעומת זאת אצל האדם מדובר בתקופה בת כמה שנים. כדי לשרוד ילד זקוק למבוגר, או כמה מבוגרים אחראים, ויש יאמרו אפילו לכפר שלם. ועם זאת, על אף שהמצב מוכר וידוע, עדיין כותבי ספרים וקוראי ספרים נשאבים כל הזמן למלכודת "שכחו אותי בבית". בין אם זה הילדה שנשארה לבדה, שירת סרטני הנהר, ספר הג'ונגל, בילבי בת גרב או האי ברחוב הציפורים - המחשבה על ילד שנשאר לבד או כמעט לבד מרתקת אנשים. איך הוא יסתדר? או איך היא תסתדר, אם תרצו. האם יהיה להם טוב? האם יהיה להם אוכל? האם יצליחו לא להרוג את עצמם? וכמה זמן? שעות? ימים? שבועות? הרבה שאלות מסקרנות.

ג'ונה אמבוובה הוא ילד לונדוני בן תשע. והוא נשאר לבד. טוב, לא ממש לבד, כי יש את אחיו רפאל בן החמש. יש גם שכנים, ובית ספר, ויש גם סבתא, אבל היא כל כך גרועה שקוראים לה סבתא סיוט. ג'ונה גר בשכונת עוני בדרום לונדון. אמא שלו לוסי, או מאיו, היא ילידת זמביה והיא גרה איתם. אבא שלו רולנד לא גר איתם כי הוא נמצא בכלא. וכך הם גרים באושר ובעוני, עד שיום אחד ג'ונה קם ואמא שלו לא בבית. היא לא השאירה הודעה, כל הנעליים שלה נשארו בבית, וגם הטלפון והיומן. וג'ונה מוצא עוד חפצים חשודים כמו יין ומקלון לבן.

במשך ארבעה ימים ג'ונה מנסה לעבור מתחת לראדר בלי שבית הספר או רשויות אחרות יגלו שהוא לבד ויעבירו אותו אל סבתא סיוט. הוא גם מנסה לשמור על אחיו הקטן, להצליח להשיג לשניהם אוכל, להבין מה קרה לאמא שלו ולאן היא נעלמה, ולהיות ההורה האחראי של רפאל, כולל להיות הצופה בראפ שלו ביום כשרונות בבית הספר של שניהם. תוך כדי כך עולות הרבה שאלות על השכונה, על השכנים, על בית הספר. למה אנשים לא שמים לב, ואלה ששמים לב, למה הם לא מתערבים, ואלה שמתערבים למה זה לא בדרך שעוזרת, ולמה דורה שהיתה חברה כל כך טובה של לוסי מתעלמת ממנה. בשורה התחתונה ג'ונה נשאר לגדל את עצמו לפחות בארבעה ימים האלה ובדרך שמצלקת אותו במלוא מובן המילה.

לכתיבה מנקודת מבט של ילד יש הרבה חסרונות. כל מי שכתב היה פעם ילד, אבל רובנו לא זוכרים מאוד טוב את התקופה הזאת בלי שיש בה את הראייה הרטרוספקטיבית של האדם המבוגר שהפכנו להיות. את רוב החסרונות אפשר לתמצת הצורה הבאה: אם זה אותנטי אז זה כנראה לא יהיה מאוד מעניין, ואם זה כתוב מעניין אז כנראה שהאותנטיות תיפגע. יש בספר הזה עוד חסרונות מלבד המתח של עניין ואתנטיות. למשל הוא מודפס במספר גופנים שונים, חלקם ממש בלתי קריאים. זה ממש מנהג מגונה של הוצאות לאור והגיע הזמן שנכחיד אותו. אנחנו נדע שמדובר במכתב גם אם הוא יהיה מודפס בגופן של גוף הספר, שומעים?

ועם כל זאת הספר נוגע ללב, יש בו משהו מאוד אמיתי על אף העלילה המופרכת והקול הילדי. אני כנראה לא אזכור אותו בעוד שתי דקות ואין בו מסר מאוד עמוק, אבל בזמן הקריאה עצמה נהניתי.

אתמול•נצחיה
וזאת האמת על האהבה

וזאת האמת על האהבה

ג'וזפין הארט

נער מסתיר את פציעתו האיומה מעיני אמו; בעל מאמין שאהבתו תוכל להקים לחיים חדשים את אשתו הלומת הצער; צעירה משעה את חייה עד שמשפחתה תיחלץ מתהומות הכאב המעוור; גבר נכנע לָאין-אונים של אהבה כפייתית. ג'וזפין הארט מגוללת את סיפורה של משפחה אירית, שמעדיפה להישאר במקום שבו שכלה את אהוביה, ואת סיפורו של נוכרי מגרמניה, שנמלט מהמקום שבו שָכל הוא את אהוביו. וזאת האמת על האהבה הוא סיפור מופלא על אהבה – לזולת, למשפחה, למולדת - ועל הישרדות.

עד כאן הציטוט מהכריכה האחורית. אפשר להבין מכאן שיש כאן עלילה, ואפילו כמה עלילות שמסובכות יחד. ועל פניו יש. אנחנו באירלנד, כנראה בשנות השישים של המאה העשרים. טום אוריילי חווה טרגדיה נוראה, הבן שלו, כנראה מתבגר, כנראה בן ש6 או 17, נפצע בתאונה במעבדת הכימיה שלו, מאבד יד ורגל ואז מת מאיבוד דם. משפחת אוריילי מתפרקת לחלוטין כי רק שנה לפני כן נפטרה להם בת. בבית נשארים טום, אשתו סיסי שמאבדת לחלוטין כל רצון לחיות ושוקעת בתהומות דיכאון ויאוש, הבת אוליביה, שהיתה גם חברה טובה של הילד שנהרג, והבן דארה שלא כל כך ברור בספר מה העניין שלו. בעיירה נמצא גם גרמנית בשם תומס, זר ובעל דת שונה - הוא פרוטסטנטי, הם קתולים. יש לתומס שער בחצר ומשפחת אוריילי רוצה אותו לצורך הנצחה או אנדרטה לבן. לתומס יש גם סיפור מוזר, שלא הצלחתי לעקוב אחריו עד הסוף.

וזהו. זה כנראה סיכום של הכל, כי "סיפור מוזר שלא הצלחתי לעקוב אחריו" די מתאר את כל הספר הזה. הפרקים מסופרים בגוף ראשון, כל פעם של דמות אחרת, עם המון קרדיט שהמחברת נותנת לקורא שיידע לזהות מי הדובר בכל פרק, אבל בלי לתת הרבה קול ונפח לכל אחד מהדוברים, אז יש מאמץ די מורכב בתחילת כל פרק לזהות במי מדובר, ומתי, ומה החלק שלו בסיפור. קורים להם דברים, אבל לא הרבה, ומה שבעיקר חשוב זה אירלנד, התרבות באירלנד, מסורת באירלנד, ועוד. גם האנטישמיות מוזכרת - לא חשבתם שסתם זרקו שם גרמני והלכו.

למה קראתי עד הסוף? כי זה ספר לא עבה, הוא מהורהר בדרכו, אז אין הרבה קושי לקרוא אותו, אבל בעיקר כי חשבתי שמשהו לקראת הסוף יסביר לי על מה כל הספר הזה, אבל זה לא קרה. כך שמבחינתי זה סיפור על אהבה נכזבת.

לפני שבועיים•נצחיה
מיליי: מהפכה בהפתעה

מיליי: מהפכה בהפתעה

ניקולס מרקס

יש שני דברים שאתם צריכים לדעת על הספר הזה:
א. הוא לא ביוגרפיה.
אני יודעת שהוא מסווג בקטיגורייה של ביוגרפיות, השם שלו הוא שם של אדם, תמונת הפנים של אותו אדם, או לפחות חלקה, נמצאת על הכריכה
ועדיין הוא לא ביוגרפייה.
ב. הוא הלחמה של שני ספרים שונים.
תמיד יש תהייה על חלוקת עבודה של כתיבת ספר כשחתומים עליו שני אנשים, מי אחראי למה בספר. אז בספר הזה אין שום תהייה כי הוא מחולק לשניים, וכל כותב כתב חצי. למעשה זה שני ספרים ששיתפו פעולה ונכרכו יחד, כנראה כדי להוציא כמות מילים ששווה לכרוך ולקרוא לה ספר ולא שתי חוברות דקות.

זה הספר השני שקראתי בשהות אצל הבת לי והוא בלי ספק החלק של בעלה בארון הספרים, אחד ששוקד על קריאת הספרים של הוצאות שיבולת וסלע מאיר, הוצאות שמקדמות אג'נדות ימין כלכלי בארץ.

על חביאר מיליי שמעתי לראשונה זמן קצר לפני שנבחר, כשאחי המקדם אג'נדות של כלכלה חופשית שיתף ברשתות החברתיות סרטון של אדם פרוע עם שיער פרוע בריאיון שקצת יצא משליטה ובו הוא עמד ליד לוח מחיק עם רשימה של משרדי ממשלה וסימן איקס על כמעט כל אחד ואחד מהם. זמן קצר לאחר מכן הוא נבחר לנשיאות ארגנטינה ואז כבר העלו עליו פרטים נוספים, בעיקר על הקשר שלו לישראל וליהדות, על רצונו המוזר להתגייר, ועל רפורמות מרחיקות לכת שהוא מוביל במדינה הגדולה ששוכנת באמריקה הדרומית.

כמו שכותרת המשנה של הספר אומרת, הבחירה שלו הגיעה בהפתעה. לא רק הפתעה למדינה קטנטונת במזרח התיכון, אלא הפתעה לכולם. ובזה עוסקת המחצית הראשונה של הספר. לקוראת כמוני שיודעת מעט מאוד על ארגנטינה, רק שהיה שם חואן פרון ושכתבו על אשתו אוויטה פרון מחזמר עם שיר קליט Dont cry for me Argentina, אז החצי הזה לא עוזר הרבה. אנשים שמכירים את הפוליטיקה הפנימית בארגנטינה ובמדינות דרום אמריקה בחמישים שנה האחרונות אולי יבינו אותו יותר. מה שחסר לי זה יותר פירוט. על האיש עצמו, מאיפה הוא בא ומה מוביל אותו בדרך, מעבר לרצון להיות כמו משה רבינו. אבל חסר גם פירוט על גלגולי הפוליטיקה הארגנטינאית וההקשרים. בקצרה, צריך מישהו מחוץ למדינה שיסביר יותר.

החלק השני עוסק במדיניות. כאן אני על אדמה יציבה יותר, היות ותיאוריות של ימין כלכלי זה בסיס מוכר לדיונים במשפחה שלי, והיות ואחי חיבר ספר פופולרי בנושא שנקרא "כסף של אחרים". חביאר מיליי הוא אנרכיסט, שזה דבר מוזר מאוד לומר על מישהו שהוא בפועל נשיא של מדינה. אבל על פי כותב הספר הוא מקדם אג'נדה שהיא יותר מיינסטרים ודוגל בהקטנת השירות הציבורי ובצמצום מעורבות המדינה לסוג של מינימום, על זה התמורה להגדלה של חופש הפרט לעשות כרצונו. על קצה המזלג מובאות עוד כמה עמדות שקצת קשה יותר לבלוע כמו יחס להפלות (אסור, למרות שברור שזו פגיעה בחופש האישה ההרה) ומבין השורות גם את היחס לסגרי הקורונה, אבל זו כנראה דעתו של הכותב ולא במפורש דעתו של מיליי.

בקצרה, נכון שמדובר בדמות מפתיעה שצצה פתאום בפוליטיקה ולכן כתיבה מהירה של ספר היתה נדרשת, אבל הספר הזה על שני חלקיו כמעט ולא נותן מענה לסקרנות של הישראלי המצוי, ויש כאן פער שעוד צריך למלא.

לפני 3 שבועות•נצחיה
האכזבות

האכזבות

עפר סקר

כמה סיבות יש לספר כדי להיכשל? הוא יכול להיות ספר ביכורים, לשים תמונת קלישאה עם שלוש מרילין מונרו על הכריכה, לצאת בהוצאה סתמית, לקבל עורך פופוליסט, ולכתוב תודות לדרור משעני. כל כך הרבה סיבות ליפול יש כאן, ולא.

הייתי השבת אצל הבת שלי, וזה ספר שהיא לקחה מהספרייה, יחד עם עוד חמישה ספרים אחרים, כולם חדשים, רובם קומדיות רומנטיות. וזה בלש, מה שנראה לי עדיף על רום-קום, ולכן למרות כל הנל התחלתי לקרוא, והופתעתי.

אנחנו בישראל עתידנית כלשהי, בשנה שלא נאמרת במפורש, אי שם בהמשך המאה העשרים ואחת. מציאות שבה המכוניות לא רק אוטונומיות אלא עם אישיות אמיתית, לאנשים יש אפשרות לבחור להוליד ילד עם מאגר גנים של אישיות היסטורית מפורסמת, ולכל אדם או מכונית יש חתימת מיקום מזוהה. בעולם הזה, שבו אין המון מה לעשות בתור בלש פרטי או בלש בכלל, לב בידרמן הוא בלש פרטי. גרוש עם ילד, בלי גרוש על הנשמה, בלי לקוחות ועם חוב של 6700 שקל לשווארמה, ושלל אקסיות ממורמרות.

ואז באה מירי, הלא היא מרילין מונרו השנייה, ומבקשת ממנו להציל אותה כי היא החשודה הראשית ברצח אבא שלה, היזם הראשי בתוכנית שיבוט הסלבריטאים, ומיליארדר בפני עצמו. לב, גם הוא שיבוט, יוצא לחיפושים ומוצא את עצמו בסבך מזימות אפל, הוא נבגד, ונפצע, ומתנקשים בחייו, אבל בסוף הוא מפענח את התעלומה ומוציא את הצדק לאור.

רעיון מבריק, ביצוע טוב, רוב הספר דיאלוגים ורובם נשמעים אמינים, כלומר אנשים באמת מדברים ככה. מתובל בקורט מחשבות על תורשה מול סביבה, והאם הכישרון הבסיסי מבטיח הצלחה בהכרח כשכולם מסביב מוכשרים באותה מידה, ועל הדפיקויות שבאות באותה חבילה עם היכולת. מהיר, קליל, קצר ועצבני, בדיוק מתאים לקריאת קיץ.

לפני 3 שבועות•נצחיה
זאבה שחורה

זאבה שחורה

חואן גומז-חורדו

ספר שני בסדרת מלכה אדומה, עם הצמד הבלתי אפשרי גון גוטיירז החמוד והשלומיאל לעיתים ואנטוניה סקוט האובדנית החכמה והבלתי נסבלת.

הייתם חושבים שג'ון ריצה כבר את עונשו על ניסיון ההפללה הכושל מהספר הראשון, זה שגרם לו להשעיה ולעבודה עם סקוט בתמורה להשתקת הנושא, אבל לא.

הוא כבר לא גר עם אמא שלו בבילבאו, הוא ילד גדול בן ארבעים ושלוש שעבר למדריד ועובד עם אנטוניה סקוט בצמד. סקוט עדיין חושבת כל יום על התאבדות, עדיין מאוהבת בבעלה שנתון בתרדמת, עדיין מדברת כל יום עם סבתא שלה בת המאה, ומסה לרקום קשרים מחודשים עם הבן שלה חורחה. זוג חוקרים לתפארת.

הפעם מספרים להם על התנקשות באוליגרך רוסי, חבר מאפיה שגר בספרד. לולה אשתו של המאפיונר ניצלה ממוות, אבל נפצעה, היא חולת סוכרת ובהיריון, ומשום מה לכולם חשוב למצוא אותה. גם למשטרה הרשמית, וגם למאפייה.

זו העלילה בעצם. אם בספר הראשון יש הומור טוב, בספר הזה כבר די נמאס ממנו. יש עלילה וקצב, ואיפיון הדמות של לולה הנרדפת שמספרת לילדה הפנימית שלה כל מיני סיפורים הוא טוב. עם זאת ריבוי הטוויסטים בעלילה גדול מאוד ועלי הוא הקשה להבין מה קורה, חוץ מזה שיש פיענוח ושהסוף מחייב לקרוא מיד ברצף את הספר השלישי בטרילוגיה. אולי היה כדאי מראש לא להתחיל.

לפני 4 שבועות•נצחיה
חוף המרגלים

חוף המרגלים

טס גריטסן

יום אחד יכתבו ספר בלשים שמתרחש במבנה שבו נמצאות מעבדות מחשבים בבניין מסחרי בקומה 1.5 בין באולינג ומכון כושר לחנות של ניצת הדובדבן, המעלית מקולקלת תיכנסו בחדר מדרגות מסביב. הסיפור הזה כותב את עצמו ממש, רק נותר להחליט האם מה שנמצא שם במבנה במיקום הזה הוא זו הגופה שנמצאה לאחר סיום אלים של החיים שלה, או המשרד של הבלש. ואולי לא זה ולא זה, אבל החיפושים מובילים את הבלש למיקום האומלל עם השלט בניצת הדובדבן שאומר לקהל הלקוחות שכבר נמאס להם לומר איפה זה ksp תלכו תמצאו בעצמכם מה לא ברור.

אבל בינתיים זה לא קורה, וביום של טמפרטורות נעימות מאוד בישראל וגל חום זוועתי ששוטף את אירופה, אפשר לקחת את הספר חוף המרגלים ולהגיע איתו אל מדינת מיין הקפואה, באמצע החורף. ג'ו תיבודו, בחורה חרוצה ושקדנית, כזו שנולדה בעיירה קטנה, התבגרה בה ועכשיו בגיל שלושים ושתיים היא השוטרת המקומית. ג'ו נקראת לאחת מהחוות בעיירה, ומגלה שם גופה. לתדהמתה התושבת בחווה, דודה מבוגרת שחיה בגפה ושמה מגי בירד, לא נבהלת ממראה הגופה, ולא זו בלבד אלא שהבית שלה מצויד במערכות אבטחה ומלצמות משוכללות, ויש לה גם חברים, כולם מבוגרים שהגיעו לא מזמן לגור במקום וקוראים לעצמם "מועדון קריאה", והם תוחבים את האף שלהם במהלך החקירה.

כמו שג'ו מנחשת, כל הגימלאים התמימים למראה האלה מסתירים סודות מהעבר, ורק הקורא מגלה שמגי היתה בעבר מרגלת, וכך גם החברים שלה. ככה היא הכירה אותם. הגופה בחצר האחורית של מגי ניא נקישות של העבר שמסרב למות על דלתה, והם שולחים אותה למסע פיזי ומנטלי אל אותם מאורעות העבר, כמה עשורים קודם לכן. נשמע מעניין, נכון? אז לא כל כך.

על אף שסיפור המסגרת מעניין, החלקים שהולכים אחורה אל העבר, וגם אלה שקושרים אותם להווה תפורים בגסות, קראתי את הספר בעצלתיים ומיקבלתי בינתיים הרבה אחרים יותר מעניינים רק כדי לראות מה קורה בסוף, אבל חייבת להגיד שהסוף לא כזה חשוב. מה שנשאר זה מועדון קריאה של מרגלים בפנסיה אי שם במיין הקפואה, וזה דווקא רעיון נחמד.

לפני 4 שבועות•נצחיה
הספה הנודדת של מר מואו

הספה הנודדת של מר מואו

דאי סיג'י

הו, וואו. עשרים ואחת שנים שהספר הזה קיים, ואין לו אף סקירה אחת. הוא כן נמצא ברשימות, למשל רשימות בשם "סין" של בנצי גורן ואנקה, אבל אין עליו סקירות. והוא שייך לקטיגוריית "ספרות מתורגמת". שזה באמת מאוד אינדיקטיבי, מה אומר ומה אגיד. בערך כמו שבעה מיליון ספרים אחרים שמתורגמים ויוצאים לאור בעברית. ספרות מתורגמת זו לא סוגה, כמו שספרות מקור זו לא באמת סוגה נפרדת. זה רק פרט טכני שמתאר לנו איפה או איפה לא הספר נכתב, או לפחות באיזו שפה. זה לא אינדיקטיבי בעליל.

אבל מילא, נעזוב את זה. היה פעם ספר שקראתי שנקרא "גומחה בפנתיאון". כתב אותו אחד, זינובי זיניק. אני לא זוכרת ממנו הרבה, אלא את זה שהוא היה מוזר, ושאהבתי את הסוג הזה של מוזרות. ראיתי אותו לא מזמן בספריית רחוב והתלבטתי אם כדאי לקחת ולקרוא אותו שוב, כדי לראות אם ההתרשמות דאז היתה שווה משהו. אבל החלטתי לא לעשות דבר כזה. כי חבל. אני עוד עלולה להתאכזב מרות. וכך הוא נשאר אצלי ברשימות בקטיגוריית "המוזרים". ובכן - זו קטיגוריה! זה אומר לי משהו על הקריאה, על הסוריאליזם, על כך שלא יהיה מבנה עלילתי סדור, או עלילה בכלל. לזה שתחושת הקריאה תהיה אולי כמו חלום, שהדמויות יעשו דברים שהשכן ליד לא חושב או חולם לעשות, שהמניעים יהיו לא תמיד ברורים.

תת מודע, זה משהו שספרות מסוג "מוזר" מדברת עליה הרבה. אנחנו יודעים יותר ממה שנראה לנו שאנחנו יודעים. התת מודע משחק תפקיד חשוב בתיאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, וזו תיאוריה שהשפיעה הרבה על העולם המערבי. אנחנו יודעים לדבר על מודע ועל תת מודע, על חלומות ופשרם, על אגו ואיד, על תסביך אדיפוס ועל מה שאנחנו קוראים לו "טעות פרוידיאנית". גם אם אנחנו עושים את זה באופן לא מדויק או שגוי לחלוטין. אבל מה לגבי תרבויות אחרות, שאינן תרבות המערב? האם יש שם השפעה של הפסיכואנליסט הווינאי ממוצא יהודי? יודעים עליו? יבינו את התורה שלו?

ברמה מסוימת זה מה שהספר הזה בודק. מר מואו הוא סיני ששהה שנים רבות בצרפת, למד על פסיכואנליזה והושפע ממנה, ועכשיו הוא חוזר למולדתו ומנסה להפעיל חלק מהמתודות שהוא למד. וזו למעשה "הספה הנודדת". מואו, איש נמוך, בן ארבעים פחות או יותר, נתקל בכמה בעיות. אחת מהן היא שאנשים לא מבינים מה הוא רוצה. אל פתרון החלומות שלו מתיחסים כאל הגדת עתידות וזו פרקטיקה שאסורה תחת המשטר הקומוניסטי. הניסיונות שלו להסביר את ההבדלים לא עובדים טוב. אבל יש בעיות חמורות יותר, למשל שהארוסה שלו עצורה בכלא וצריך לשחרר אותה. אבל השופט שאחראי על זה, השופט די, מבקש בקשה כמעט בלתי אפשרית, והיא זו שמנתבת את דרכו של מר מואו לאורך העלילה.

לא הגיונית, חלומית, קצת סוריאליסטית, בדיוק כמו שפרויד היה חושב עליה. הספר קצת הזכיר לי בהרבה מובנים את "המוות והפינגווין" אבל אני לא יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק, וכמובן שלא כתבתי ביקורת על המוות והפינגווין כך שמה שנשאר לי בראש זו התרשמות עמומה. הספר ... מוזר. זו המילה. אפשר לקרוא אותו במצב הרוח הנכון ואולי אפילו להנות, אבל אני מאוד יכולה להבין איך ומדוע לא הגיע עליו אף התרשמות סדורה במשך עשרים ואחת שנים.

לפני 4 שבועות•נצחיה
הצ'לנית

הצ'לנית

דניאל סילבה

תראו איזה פלא, רק כתבתי בסקירה על ספר של לינווד ברקלי שכמעט אין ספרים שעלילתם מתרחשת בתקופת הקורונה, וכבר נקלע לידי ספר נוסף שעלילתו מתרחשת בין סוף 2020 ותחילת 2021, תחת סגרים, בדיקות קורונה, מסכות, ריחוק חברתי, עבודה מרחוק, ולבסוף גם חיסונים וקונספירציות.

זה ספר מספר 21 בסדרת גבריאל אלון, ממנו תורגמו לעברית חלק מהספרים, אך משום מה לא כולם. גבריאל, המשמש רסורטור של יצירות אומנות בימי שלווה, אבל לוחם ללא חת בימי מלחמה, כלומר תמיד, מתקדם במעלה הדרגות במהלך הספרים. בהתחלה הוא סוכן מוסד פשוט ועכשיו בספר הזה הוא כבר ראש המוסד, או "המשרד" כפי שסילבה בוחר לכנות אותו. נשוי לקיארה, שגם היא בעברה סוכנת מוסד, אבל בדרך כלשהי גם ממשיך להיות נשוי לאשתו הראשונה לאה שנפצעה קשה באופן טראומתי בפיגוע בווינה. הוא אב לשני ילדים בני חמש, אבל גם אב שכול לילד שנהרג באותו פיצוץ טראומתי. כמו כן הוא לא מאוד גבוה, בעל עיניים ירוקות בלתי נשכחות, בקי בשפות אירופיות ובאומנות וכפי שנראה בספר הזה גם אשף כספים ודיפלומטיה, ולוחם נחוש שמציל בגופו את נשיא ארצות הברית. בקצרה, גבריאל אלון הוא האדם שחסר לנו כאן בארץ. הלוואי והיו כמותו בישראל.

הסקירות שלי על ספריו של דניאל סילבה נוטות לקבל גוון ציני כמו בפיסקה הקודמת ולכן אני עושה הפוגה קצרה. היות ומיקבלתי את הספר הזה עם עוד ספר מסדרת מלכה אדומה שדומה שהוא רב מכר בימים אלה, יש לומר דבר אחד חשוב: סילבה יודע לכתוב היטב. הוא בונה עלילה ודמויות בצורה טובה, שומר על קצב נאות ומבסס את רוב החלקים על עובדות מוצקות או לפחות על דברים שהיו יכולים לקרות, וכמות הטוויסטים שהספר מחזיק היא סבירה ולא דורשת המון השעיית אימון.

אבל לפני שנמשיך כן הערה אחת. בתגובה לסקירה שכתב פרל לפני שנה כתבתי כך "רק בנוגע לגיל, כמו ג'ק ריצ'ר גם גבריאל אלון תקוע באותו גיל אמורפי שהוא בין 35 ל-50 ומעולם לא עובר הלאה.
אין לי חוות דעה על הספר, כי קראתי 2-3 בסדרה ודי חזר על עצמו, אבל נורא כיף לקבל ישראלים שהם גם לוחמים ללא חת וגם אומנים רגישים בו זמנית". ובכן נכון שגם ג'ק ריצ'ר נתקע בגיל כלשהו, אבל לי צ'יילד מיטיב לעמעם פריטים ביוגרפיים, מה שאי אפשר להגיד על סילבה. אדם שהיה, על פי הביוגרפיה הבדויה שנתפרה לו, סטודנט לאומנות בשנת 1972, כבר אחרי השירות הצבאי, בחישוב פשוט מגיע לשנת 2020 לגיל הפנסיה. לא הפנסיה הצבאית, אלא פנסיה בכלל. הוא לא "בסביבות גיל 60" אלא מתקרב לשנתו השבעים. להיות אבא לילדים בני חמש בגיל הזה זה אפשרי, אבל גם קצת מוזר.

ועכשיו כן לעלילה. כאמור, 2020, קורונה, סגרים וכו' ובבריטניה מוצא את מותו בהרעלה ויקטור אורלוב, גולה רוסי שהציל פעם את חייו של גבריאל אלון מיודענו. זה אקורד הפתיחה לשלל אירועים שמתרחשים בעיקר בשוויץ, וכוללים מינוף פיננסי, רכישת נכסים ברוסיה באמצעות חברות קש, הפללה של בנק שוויצרי, וגילוי קונספירציה בינלאומית שמטרתה לשסע את האזרחים בארצות הברית אלה באלה ולזרוע כאוס בדמוקרטיה הגדולה בעולם. במוקד העלילה נמצאת איזבל ברנר - אשת אשכולות שהיא גם מומחית בנגינה מקצוענית על צ'לו אבל גם אשפית כספים בכירה בבנק שיודעת לגלות הלבנות כספים ולכן מושעית ממנו. בחסות גבריאל נצמדת איזבל אל החשוד המרכזי ומצליחה לזכות באמונו, עד שהכל משתבש. אם התבנית הזאת נראית לכם מוכרת, זה כי קראתם סיפורים אחרים של סילבה. על פי הנכתב בדברי הסיום של הספר, בזמן שכתב את הספר הגיע סיום כהונתו הראשונה של דונלד טראמפ, ואירועי 6 בינואר 2021 עם הסתערות תומכיו המאוכזבים של טראמפ על גבעת הקפיטול, השפיעו על הכתיבה שלו וגרמו לו לשכתב את סיום הספר. וזה ניכר כי הסוף באמת תפור בתפרים גסים.

דניאל סילבה יצר גיבור ישראלי, אבל מתאר אותו מתוך האינטרסים והמבט של אזרח ארצות הברית, מה שיוצר התעלמות מוזרה מהסיטואציה הפוליטית בישראל של 2020 שכללה מספר מערכות בחירות וכן הפגנות המוניות כנגד הממשלה והעומד בראשה, ובעין ישראלית זה מאוד מאוד מוזר, בעיקר כי ראש ממשלת ישראל מוזכר בספר ולא פעם אחת. ותמיד האויב הוא רוסיה, שזו גם נקודת מבט מעניינת למדי. מעניין לדעת ולקרוא אם סילבה יכתוב פעם על השפעה זרה של מדינות כמו קטאר על האוניברסיטאות הליברליות של ארצות הברית, על רשתות בוטים ברשתות החברתיות או על מונדיאל 2022 בקטאר, זה שמימן את טבח שבעה באוקטובר. ואולי הציפיות שלי גבוהות מדי.

מעבר להסתיגויות ולציניות הרגילה שלי, זה מותחן ריגול בינלאומי קצבי ומעניין. קל לקרוא, קל לשכוח.

לפני 4 שבועות•נצחיה
האיש ההפוך

האיש ההפוך

פרד ורגאס

סוף שנה במכללה וזה אומר דלילות במסדרונות, תחושה חגיגית של עוד שיעור אחרון ועוד כנס הצגות לסיום שנה. הסדנה הדידקטית עוברת דירה ולכן פורשת לוחות משחק וחומרי יצירה שונים על שולחנות גדולים עם פתקים שמזמינים כל דיכפין לקחת לעצמו. גם ספריית הקריאה מנצלת את הזמן להתרעננות ומציבה שולחן גדול על הדשא עם מבחר ספרים שנמסרים הלאה, אם יש סטודנט או מרצה שמעוניין לקחת. אז אני כמובן מעוניינת ולקחתי שניים, זה אחד מהם כי השם פרד וארגאס היה זכור לי במעומעם. הספר יצא ב-2006, שזה בתחושה האישית שלי אתמול, אבל יש לי כאן בבית חיילת משוחררת שנולדה בשנת 2006 ומוכיחה שזה כבר לא כל כך אתמול. בדש הפנימי של הספר יש את הכרטיס הזה, שבספריות ישנות היו מחתימים בו את תאריך ההחזרה, שבועיים או שלושה קדימה מיום ההשאלה, כדי שהשואל לא ישכח להחזיר. על הכרטיס הזה ספציפית מוחתמים שלושה תאריכים משנת 2007 ותו לא. יכול להיות שאז הספרייה עברה להשאלה דיגיטלית באמצעות סורק ברקוד, אבל באותה מידה יכול להיות שלא הוציאו אותו יותר מהספרייה, ושלושה קוראים זה כל מה שהיה שם.

"אבל לאדמסברג לא היו עצבים. הוא לא ידע מה פירוש הדבר להידרך, להתעצבן , להילחץ, באותה מידה שלא ידע, אגב, להשתחרר. השאננות הטבעית שלו החזיקה אותו במקצב קבוע תמיד, איטי תמיד, מנותק כמעט. היה קשה לדעת אם הפקד התעניין במשהו כזה או אחר או לא שם על זה בכלל. היה צריך לשאול. והיה זה יותר מתוך שיוויון נפש מאשר בגלל אומץ, שפקד אדמסברג פחד כה מעט. למצב הזה היו השלכות מרגיעות על האחרים, מיסטיות כמעט, שהובילו לתוצאות פלאיות, בלתי ניתנות לערעור, בחקירות. יחד עם זאת היה בזה משהו מעצבן, לא הוגן ופוגע. המפקח דנגלר ודומיו, שחשו בכל מהמורות החיים, קטנות כגדולות, כמו ישבנים על מושב האופניים, נואשו מלגרום לאדמסברג להגיב. להגיב, ככלות הכל, זו לא בקשה מוגזמת."

זה לא הספר הראשון של פקד אדמסברג שאני קוראת. קראתי מזמן את "קר כקרח", לפני כמה שנים, כשהוא רק יצא לאור, וקראתי עוד ספר בתחילת המלחמה. קר כקרח היה מתקדם בסדרה, ובתגובות של הסקירה שלי דאז פואנטה ניסתה לעשות סדר בבלגן שהוא הדרך שבה ההוצאה בעברית בוחרת לתרגם את ספרי פרד וארגאס. ובכן על "האיש ההפוך" כתוב בכריכה האחורית שהוא הראשון בסדרה, ואולי הוא הראשון שתורגם אבל הוא שני בסדרה בת 11 ספרים שכתבה וארגס (כן, זו היא, וזה שם עט), וממנה תורגמו לעברית חמישה בלבד, בבחירה שהשיקולים שלה נותרו שמורים במערכות הוצאות הספרים בבל וכתר.

מהספרים האחרים אני יודעת שז'או בטיסט אדמסברג מתגורר בפריז, ושם בוא גם מפקד על תחנת משטרה אקלקטית ושלומיאלית למדי. שני הספרים האחרים שקראתי עסקו בכל אנשי התחנה, כל אחד דמות מוזרה בפני עצמה, והתמקדו יותר בתיאורי הדמויות ובמין הלוך רוח פילוסופי מאשר בחקירת רצח, למרות שהיה רצח בכל אחד מהם, ואפילו מזוויע למדי. בספר הזה העלילה עצמה מתרחשת מאוד רחוק מפריז, בהרי האלפים, בסביבה כפרית פראית למדי שבה יש עדר זאבים קטלני, או שמא זאב אחד בודד ומפלצתי למדי, ואולי בכלל איש-זאב. בכל אופן, כבשים נשחטות בהמוניהן במגוון מקומות ורואים שיני זאב שעשו את זה, ולא כל כך משנה שהכבשים ממילא היו מיועדות לשחיטה. אחר כך אישה נהרגת באותה צורה, ואז עוד אנשים. אנשי הכפר נלחצים, ומשלחת קטנה ומוזרה יוצאת לדרך בעקבות הרוצח. חברי המשלחת הם סולימאן, איש שחור שהוא בנה המאומץ של סוזן רוסלאן הנרצחת הראשונה, הרועה הזקן של סוזן, איש מוזר שמוכר רק בכינוי "הנוטר". היות ושניהם לא יודעים לנהוג והם זקוקים למשאית ולנהג שינהג בה הם מגייסים את קאמי - שרברבית, מלחינה, נהגת משאית לעת מצוא, אישה שמוצאת את שלוות הנפש שלה בקריאה מתוך קטלוג כלי עבודה, ואהובתו של לורנס הקנדי שהגיע לכפר כדי לחקור זאבים.

אמרתי, פחות פשע ורצח ואימה, יותר איפיון הדמויות. הם נוסעים, אגב, במוביל בקר, שעבר הסבה מאולתרת למעין קראוון שבו גם אפשר לישון, ואותו קאמי מנווטת בעלייה הצרה והמפותלת של כבישי האלפים הגבוהים, כל זה בחיפושים אחרי הרוצח. "האיש ההפוך" הוא הפושע המשוער, זה שסוזאן לפני מותה איפיינה בהיותו איש זאב - כלומר הוא מחוסר שיער גוף מבחוץ, כי כל השיער בפנים והוא מתהפך להיות זאב, ועוד כזה שהורג אנשים. אדמסברג הפריזאי מודע רק במעומעם ודרך הטלוויזיה בלבד לאירועים ולשמועות, עד שקאמי מגיעה אליו ומכניסה אותו לעובי העלילה. והוא מפענח את הפשע. אני חייבת לומר שלא ראיתי את זה בא, וכמובן אין שום איש זאב או משהו אחר מעל הטבע שמעורב. למרות שבמחשבה שנייה אולי חבל. אולי כדאי שיהיה פעם רומן בלשי בתוך עולם פנטזיה. זה יכול להיות מעניין.

ספר איטי מאוד. לא בקצב של שלהי המאה העשרים שבה נכתב אלא מותאם יותר לתחילתה, ולכן מאוד מפתיע למצוא בו טלפונים סלולריים ושאר טכנולוגיות. מצריך מצב רוח די ספציפי כדי לקרוא אותו, אבל למי שנמצא במצב הרוח הזה, יכול להיות שמתאים יותר בחורף עם רוח מעבר לחלון, אח מבוערת וכוס יין אדום, הוא מתגמל מאוד.

לפני 4 שבועות•נצחיה

ביקורות נוספות על "נשים צרפתיות לא משמינות"

נשים צרפתיות לא משמינות

נשים צרפתיות לא משמינות

מיריי ג'וליאנו

חמוד ומשעשע. כמו רוב ספרי הדיאטה למיניהם הוא לא מחדש הרבה ועם זאת הוא מוגש עם הרבה חן, עוזר להזכיר את המובן מאליו וגם מספק כמה מתכונים קלילים וטעימים. עכשיו רק צריך ליישם :)

לפני 16 שנים•
★★★★★
•נטעלי
נשים צרפתיות לא משמינות

נשים צרפתיות לא משמינות

מיריי ג'וליאנו

נשים צרפתיות לא משמינות כי הן לא רעבות כנראה, הנה- חסכתי לכן.
שזאת אגב התבונה היחידה מבחינתי בספר: לא לחסוך מעצמנו פעילות גופנית- לחנות יותר רחוק וללכת יותר, לרדת תחנה לפני באוטובוס.
תהנו.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•לה לה לה