“פעם היתה לנו אורחת בבית. היו כמה אורחים, אבל הסיפור עוסק בה. ישבנו לשולחן, מימיני ביתי א', ממולה האורחת, ולידה ביתי ב'. ואז קרתה הפדיחה. אימת כל מארחת. א' פנתה לאורחת שמולה ובשיא המתיקות אמרה לה: "את יודעת, ב' אמרה שאת שמנה. זה נכון?". ככה זה, במשפחה של נשים רזות. אישה שמנה היא סוג של אטרקציה, שמזיזה את כל מגננות הטאקט ממקומן.
היותי רזה זיכה אותי במשך שנים בתחקורים חוזרים ונשנים מצד חברות ומכרות על "איך אני עושה את זה?". כל התשובות הכנות שלי ("אוכלת פחות ממך") נתקלו בבוז תהומי. גיליתי שנשים המתמודדות עם בעיות משקל עודף רוצות למעשה לשמוע על מין חילוף חומרים קסום שמאפשר לאנשים קסומים מסויימים לאכול ככל שהם רוצים (או ככל שאחרים היו רוצים לאכול) ולא להעלות במשקל. אלא שקסמים כאלה נמצאים אולי באגדות , ורוב האנשים הרזים הם רזים בגלל אחת הסיבות הבאות, או שתיהן יחד: א. הם אוכלים פחות, ב. הם מוציאים יותר אנרגיה, דרך פעילות גופנית.
ברבות השנים, והודות לרכישת הרכב שהוריד דרסטית את כמות ההליכות שלי, נוספו למשקל שלי כמה וכמה קילוגרמים נוספים. אין לטעות, אני עדיין רזה, עמוק בתוך כל טבלאות המשקל התקינות. אלא שהקילוגרמים, וליתר דיוק שלושה ספציפיים מהם, מפריעים לי. אני מרגישה כובד נוסף, עומס בבטן, קושי בהליכה, ובאופן כללי לא נעים. לכן גם לקחתי ממדף הספריה את הספר הזה. ספר על הרזיה.
כנראה שכמוני בעבר, גם המחברת סובלת מאותן אמירות לא מציאותיות בדבר גנטיקה טובה או חילוף חומרים נהדר. על כן בפתיחת הספר חשוב לה לספר סיפור ארוך ומפותל על איך חזרה שמנה מאוד לאחר שהות בארה"ב, ועל הדרך שבה ירדה חזרה במשקל הזה, באמצעות כמה כללים פשוטים של אדם שהיא קוראת לו "ד"ר נס". אלא שכאן הקטץ' הראשון של הספר, והוא כן קשור לחילוף חומרים. קצב חילוף החומרים בגוף הוא דבר שמשתנה עם הגיל, ועל כן דברים שעזרו לה בגיל 19, לא יעזרו בהכרח לאישה בת 39 המנסה לשחזר את ההצלחה.
לא משנה. מגובה בעצותיו של אותו ד"ר נס, ובטענה שאינה מוכחת מחקרית בדבר הצרפתיות שאינן משמינות, פורסת גב' ג'וליאנו את משנתה. העצות שלה שייכות לזרם הנקרא "נון-דייאט". אין מה לפצוח בדיאטה דראסטית בת מספר שבועות, כי לאחר סיומה הגוף יחזיר לעצמו במהירות את הקילוגרמים שאיבד. תחת זאת יש לשנות את אורח החיים, ובפרט (כמה מפתיע) - לאכול פחות.
חלק מהעצות נחמדות והגיוניות, ונראה לי שאאמץ אותן. בפרט האמירה של מתן כבוד לזמן האוכל, לא לחטוף אוכל מהיר מאריזה, ולא לאכול בעמידה או באכילה, אלא בישיבה מסודרת ליד צלחת וכלים יפים. יש עוד עצות סבירות כמו שתיה של הרבה מים, אכילה מרובה של פירות וירקות (מופנה בעיקר לקהל אמריקאי. שכן ישראליות אוכלות הרבה פרות וירקות, ובכל זאת, הפלא ופלא - הן משמינות), פעילות גופנית המשולבת באורח החיים הרגיל תחת העינוי של חדר כושר וכו'.
ואז היא עוברת לעצות העיקריות שהן אכילה טובה, של מאכלי גורמה, מחומרי גלם טריים וטובים. אופס. זה נשמע טוב, נכון. אלא שיישום של העצה כרוך בהמון התעסקות יומיומית סביב אוכל, ובהוצאות מרובות. מאדאם ג'וליאנו - זה לא מה שהבטחת בתחילת הספר! הבטחת דרך קלה, פשוטה, ובלי הרבה הוצאות וטרחה.
נזכרתי פתאום, בעוד כמה דברים מהספר, אז אני מוסיפה אותם לאחר עריכה: ראשית, הכתיבה. המחברת פונה לקוראות בגוף שני, וכם משבצת המון מילים צרפתיות בתוך כדי כתיבה. התוצאה היא מאוד מתנשאת. קצת הזכיר לי את "הלוחשת לתינוקות" הנוראית. שנית, מלבד עצות להרזיה הספר מלא סיפורי אוכל מימי ילדותה של המחברת בצרפת. מי שחווה ילדות בצרפת ייסחף בנוסטלגיה מן הסתם. אבל הוא גם יאהב את הצרפתית. לי זה מאוד הפריע. הספר גם משובץ בהמון המון מתכונים, אבל הם החלק הטוב. הפילוסופיה של הכותבת גורסת שיש להנות מאכילה, להרבות בטעמים, ושאסור להתנזר מכלום (רק להתרגל להמעיט בכמויות, מה שעשוי להיות קשה הרבה יותר). לכן המתכונים שהיא משלבת מעוררי תאווה. אולי שווה לקנות את הספר רק כדי לנסות אותם.
ולסיום סיומת, בנוגע ל"להישאר רזה ובריאה" המצויין על הכריכה האחורית. בהיותו בן 67 הובהל אבי, אדם רזה ופעיל גופנית כל חייו, לצינתור בהול. אז גילינו שיש דבר כזה "כולסטרול של רזים", וזה שאין שומנים בגוף, לא אומר שהם לא נמצאים בדם, ולא חוסמים את העורקים. אני מניחה שתפריט מלא בחמאה, כפי שמוצע בספר, אולי יכול לסייע ברזון. לא בטוח שהוא כל כך בריא.”
