יש משהו בספריו של ג'ק לונדון שמשרה עלי איזשהו קסם.
לקרוא אותו זאת חוויה מאוד מיוחדת בשבילי, אני חוזר להיות ילד, שקורא על הטבע והים, חולם ומדמיין נסחף בתיאורים ולרגע נכנס לגוף החיה או האדם שבו, קופא מקור בשלג, או מחלץ עצמות ליד האש, סוחב מזחלת או מטפס על תורן הספינה בליל סערה.
קול קדומים, ופנג הלבן שניהם ספרים שקראתי שוב ושוב, ונהניתי עד בלי קץ. התרגום החדש לזאב הים החזיר לי את החוויות האלה ושוב נכנסתי לסיפור וגמעתי אותו בבת אחת ללא הפסקה.
זאב הים הוא סיפור על איש כמותנו, כזה שחושב שכמה טוב שיש מומחים בעולם כאלה שיודעים לעשות משהו הכי טוב, ומשחררים אותנו מהצורך ללמוד הרבה דברים, טוב שיש קברניט ומלח, רופא ואופה, חשמלאי וחקלאי, סופר מרקט וויקיפדיה, הרי אם לא היו כל אלה איך היה לנו זמן להתמחות במה שאנחנו עושים? זה הרבה יותר יעיל שיש מומחים, ככה לא מבזבזים את הזמן.
אבל האם זה נכון? האם נכון להשאיר את הכול למומחים כדי שיהיה לנו זמן להיות מומחים בעצמנו? האם נכון לדעת הכול על הריבוזום, על משוואה דיפרנציאלית מסדר שני או על הרפובליקה הרומית אבל לא לדעת איך להדליק אש ללא גפרור, להשיט סירה או לנווט בלי וויז.
האם אנחנו באמת חכמים יותר מהציידים לקטים של לפני אלפי שנה?
האמת שאולי כולנו ביחד יותר חכמים אבל כל אחד לבד? רובינו הרבה יותר מנוונים, חלשים וחסרי אונים מהלקט העלוב ביותר.
וזהו בדיוק האמפרי, גיבור הספר, אומנם לפני יותר ממאה שנה, אבל אדם כמונו, מתמחה בספרות אנגלית ותו לא, שבבת אחר נזרק למים הקפואים, וצריך ללמוד הכול. מי שמלמד אותו הוא לארסן, השטן או הרוע בכבודו ובעצמו אבל אתן לכם לקרוא עליו.
שוב נכנסתי לסיפור ולעורו של גיבורו, מה הייתי עושה? איך הייתי מתנהג? האם הייתי שורד?
שוב תענוג גדול, מומלץ מאוד!
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
