1842 La Dame aux camélias

הגברת עם הקמליות של אלכסנדר דיומא הבן- מספר על מרגרט, זונה צעירה בת 23 החולה בשחפת, מכירה את ארמאן שמחזר אחריה. היא בחורה גבוה, רזה, שלא ישנה עד 2 בבוקר, מתהלכת עם שרשרת מפרחי קמליות בעודה הולכת לתיאטרון, לאופרה או למסיבה. יש לה רוזן עשיר שמכירה, אך היא מכירה את ארמאן דיוול, שיש לו קצבה של 5,000 פראנק מאביו, הוא מהמר כדי לקנות לה דברים. הם בכלל מכירים תוך 3 ימים וניהיים מאוהבים כביכול, הסוף טראגי לסיפור האהבה הזה – המבוסס על סיפור אמיתי על מארי דופליס ואלכסנדר דיומא הבן שהתאהבו.

"אתה צעדיף להרוס את עצמך, כי אתה עבד לדעה מגוחכת. האם אתה מאמין שאני משווה כרכרה ותכשיטים לאהבה שלך? ... אתה תשלם את חובותי, תחסל את כספך ולבסוף תפרנס אותי! כמה זמן זה ימשך? חודשים-שלושה, ואחר"כ יהיה מאוחר מדי מכדי לחיות את החיים שאני מציעה לך, כי אז הייתה מקבל כל דבר ממני... יש לך הכנסה של שמונה או עשרה אלף פראנק, שמהם אפשר לחיות... נשכור דירה קטנה ונחמדה ... בשם שמיים, ארמאן, אל תחזיר אותי לחיים שנאלצתי לנהל לפני כן"

מכירה פומביט ברחוב לפיט ב 12 במרץ 1847 מסיימת את פרשת האוהבים. הם בכלל הכירו באביב 1842. היא גרה ברחוב אנטן. מר דיוול מכיר לארמאן את מרגריט בתא שלה באופרה. הוא מגיע לבית של הרוזן שארל בן ה 70 , פרידנס המשרתת ומרגריט. היא מסרבת לגסטון, בחור צעיר שחושק בה והדבר רק מגביר את החשק אליה למיסייה ארמאן.

"אני מכירה אותך רק מהיום ואינני חייבת לך דין וחשבון על מעשי. אם נניח שיום אחד אהיה המאהבת שלך, את חייב לדעת שיהיו לי מאהבים אחרים מלבדך"
מרגריט בת ה 23 וארמאן בן ה25 לבסוף שוכבים, לא תמורת כסף. לשרל יש חצי מליון פראנק, והם שוכבים בדירת 2 החדרים שלה. אחר"כ היא חולה והוא חושב שהיא בוגדת בו.לבסוף פרידנס המשרתת מזמינה את ארמאן להיפגש עם שארל ומרגריט. הוא חוזר לביתו סובל שלא השיג את מרגריט ולא ישן בביתו שברחוב אנטן. לאחר מיכן היא יוצרת איתו קשר ומעבירה אותו לבית נאה יותר ברחוב פואן ד'-ז'ור. הוא בתמורה רוצה להעביר לה את הירושה מאימו בת 750,000 פראנק ולחיות איתו על 5,000 פראנק שמקבל מאביו בתור הוכרה. אך מרגריט לא באה. ארמאן משכן את אחותו בדירה החדשה. לבסוף מרגריט מגיעה עם 20,000 פראנק ותכשיטים, אחרי שעזבה את שארל הרוזן.
ספוילר!!!!!!
אך ביינתים ארמאן מכיר את אולימפ בנשף ומתאהב בה ואביו של ארמאן בה לדבר עם מרגריט, להעמיד אותה במקום, להגיד לה שהכי טוב לתת לעלם חמודות להמשיך בחייו ולתת לה להתמודד עם מחלת השחפת בסוף היא גוססת...
סוף ספוילר!!!!!!

היא שולת לו מכתב אחרי מכתב, אך לפני שמקבלת מענה , ווכן ...

"אני עדיין חולה. אתמול, שלח לי הרוזן דה נ...כסף. סירבתי לקבל זאת. אינני רוצה דבר מהאיש הזה. בגללו אתה אינך לצדי. הו, כמה יפים היו הימים שלנו בבוז'יוואל! לאן הם נעלמו? אם אצא חיה מהחדר הזה, יהא זה כדי לעלות לרגל בבית בו חיינו בצוותא, אך מכאן אצא רק... מי יודע אם אכתוב מחר?

ספוילר+++
בסוף ארמאן קונה את היומן שלה במחיר שערוריתי. אחותה ואחיה יורשים 50,000 פראנק במותה.
+++סוף ספוילר

הסיפור מסופר ע"י מספר עד- ארמאן, תוך כדי דיאלוגים עם הרבה עיסוק בכסף וסבל אין סופי. אני לא כ"כ נהנתי מהסיפור, קשה לקרוא על מחלת השחפת חסרת המרפא וסבל אין סופי. העלילה בעיר פריז עם גיחות לפה ושם, בית המרפא של מרגריט, הבית בכפר של ארמאן. סיפור האהבה מתחיל בקיץ 1842 ומסתיים ב חורף 1843. בהמשך יש תיאור של השטלשלות הפרשה ע"י ז'יל ז'אנן, של פרשת האוהבים בין אלכסנדר דיומא הבן על מארי דופליס.
מומלץ לחובבי קלסיקות, אשר מצפים לאותה נוסחה קבועה.

אלכסנדר דיומא הבן, הוא כמובן בנו של אלכסנדר דיומא האב. נכון מפתיע?
את האב אני מכיר מהקלאסיקות של שלושת המוסקטרים והרוזן ממונטה כריסטו שעדיין לא מצאתי בתרגום טוב, ועם התיאורים של גב הספר הנוכחי, ציפיתי לעוד איזו הברקה של "סיפורי האהבה הגדולים והמפורסמים" ונו, מקריאה קצרה על א"ד הבן ועל התהליך של כתיבת הספר הזה, אני מבין קצת למה הספר כזה.
כזה איך? קצת דרמטי ומופרך, ואולי זה בכלל הז'אנר שאני לא מכיר ולא מתחבר, אבל הסיפור מבוסס על סיפור אהבים די קצר שהיה לו עם "נתמכת" (אישה שבוחרת לחיות חיי הוללות ביחס לאז, ונתמכת בידי גברים. עדיין לא הבנתי כמה זה קשור לזנות כי לא כתוב דבר על זה בספר, אבל זה מספיק) שהתחיל ונגמר אחרי שנה, והוא פשוט ביסס עליה פחות או יותר את הרומן.
הסיפור מתחיל באדם כביכול נורמלי שמתאהב בנתמכת שכזאת, ומפה לשם היא פתאום מגלה את האור ומתאהבת, מה שגורם לה לוותר על כל חגיגת הממון הזאת שלה. מהתחלה ועד לקצת לפני הסוף השתלשלות העניינים סתם זורמת, לא תופסת במיוחד או מעקצצת, ורק הסוף שנגמר בצורה נחמדה היה קצת פיצוי על כל העמודים הלא מרגשים.

נשמע שגיבורת הספר ממש "דמות", אבל לא מצאתי על זה עוד מקורות או דוגמאות, מה שגורם לי קצת לפקפק בכל ההתלהבות שמתוארת במקומות שכן קראתי על הספר הזה (משהו על השוואה ליוליה של שייקספיר בעניין המיתוס) במיוחד כשנטען שדווקא הרומן הוא הגרסה הטובה של הסיפור.

בכל אופן, 3 כוכבים רגילים כאלה.

אהבה חוצה מעמדות.
אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה כנגד הסיכויים. אהבה ששעון החול שלה מתקתק וסופה ידוע מראש אך עדיין הנאהבים, כדרכם, מתעקשים להתעטף בחלום המתוק האופף אותם ברכות שמיכתית.
אהבה סוחטת דמעות. שגורמת להרהר על הטוב ועל הרע שבעולם הזה. על כך שאין רע מוחלט ואין טוב מוחלט, ישנו גם האמצע.

לקרוא ספר זה היה עונג גדול עבורי. העמודים עברו להם כמי נהר קרירים וזכים החודרים עמוק ובמהירות עצומה, מבלי לשים לב, מעמוד 30 הגעתי לעמוד 130 וכן הלאה עד סופו של הסיפור שנחתם בטרגדיה.
אף על פי שמהלך האירועים הנגלה לקורא ידוע מראש, הוא מפלל להצלחתו של הזוג הצעיר שאהבתו נרקמה בסיטואציה בלתי הגיונית וייחודית. שמא הזוג הצעיר יצלח את המשברים והקשיים שנערמים על כל הזוגות שאוהבים באמת...

ארמן הוא גבר צעיר חסר אמצעים המתאהב ביצאנית צמרת יפייפיה, נחשקת מאוד ורבת הוד ומעמד- מרגריט גוטייה. מרגריט גוטייה היא בעצם, במילים פשוטות ובוטות, זונה. זונה במאה ה-19 המשכירים את שירותיה הבכירים ביותר ולכן בקשותיה ורצנותיה בהתאם.
כאשר אנו חושבים על "המקצוע" העתיק הזה אנו מדמיינים מולנו מספר סוגי נשים: תאוות בצע והמבצעות זאת בעל כורחן. מרגריט היא מיוחדת. היא לא משתייכת לאף אחת מהן.
היא אומנם זוכה לטעום ממנעמי החיים שהתקופה ההיא מציאה כגון תיאטרות, נשפים וכדומה אך בהכרותה את ארמן הצעיר היא מקלפת מעצמה את שכבת הריקנות והגזל האופפת נשים במעמדה ואנו זוכים להיות עדים לאצילות נפשה ולתהות על קנקנה: כיצד בחורה נבונה ורגישה כמוהה התדרדרה אל שפל המדרגה?

בתחילה, נרתעתי מדמותה של מרגריט. דעתי הקדומה על העוסקות במקצוע בצבצה לה, אך ככל שהסיפור עובר ומתעמק, הבנתי שמרגריט מתעתעת. שיש בה הרבה יותר מן הנראה לעין ואהבתו של ארמן מוצדקת.
ככל שהדפים עברו, הרגשתי התחברות עזה כלפיי הזוג הצעיר והיה בלתי נמנע להיזכר בסיפורי שלי, האישי. גם אני, כמו מרגרט וארמן, אהבתי מישהו אהבה עזה במשך שנים אך נסיבות שונות, הדומות לאילוצי הגיבורים, אילצו אותנו לקטוע את הקשר ולמרות שכביכול הצלחתי להמשיך הלאה, הצלקת והזכרונות המתוקים-מרים יוותרו בי לעד. כמה שלא אחפוץ ואשתוקק להסירם- זה בלתי אפשרי מכיוון שהם חלק מהפאזל שמרכיב את אישיותי.
לכן, כאשר ארמן התקשה לתפקד מרוב געגועיו וצערו על האהבה שהלכה, חשתי שהוא אחי לצרה והצטערתי שלא קראתי את ספר זה בימים החשוכים ההם שכל קרן שמש נדמתה כדמיון מופרך וחסר כל שחר.
מאוד נגע לליבי ההקרבה שהקריבה מרגריט על מזבח האהבה. מאוד נגע לליבי הגעגועים האינסופיים של ארמן לאהובה הנוטה למות, החולה בשחפת סופנית.
עד כדי כך סיפורם הנוגה ועם זאת היפייפה נגע לי, שדמעות זלגו לי כאשר הייתי עדה לרגעי דעיכתה של מרגריט אשר שורטטו בצורה עדינה אך חודרת ובעיקר עצובה. דעיכתה האיטית הזכירו לי את ספרה של נאווה מקמל עתר, יד אחות, שתיאר בדקדקנות כואבת אף הוא את רגעי גסיסתה של שחפנית אחרת, הלא היא רחל המשוררת. גם שם זנחו אותה רעיה של רחל להתמודדות לבדה עם המחלה הארורה והמכרסמת בגוף ונפש.
אולם, למרות שקווי מתארו של הספר "הגברת עם הקמליות" יכולים ליפול אל מאפייני הטלנובלה, אין זה כך. הספר טראגי אך עמוק. יש בו אמירה חד משמעית נגד אלה שלא שפר עליהם מזלם. כיצד בעתות מצוקה אנשים שחשבת שהם חבריך הטובים זונחים אותך להתפורר עם הסבל בגפך.
כמה דו פרצופים אנשים יכולים להיות וכמה רע ומר עלולים להיות חייהם של האנשים שאנו מביטים בהם בקנאה לנוכח מעמדם הרם. הדברים אינם נראים כפי שהם נראים לעיתים קרובות ואדם שניכר שהאושר מנת חלקו עלול לסבול מסוף אחר לחלוטין.
עם כל הפאר שסבב את מרגריט, שום דבר לא עזר לה כשהתייצבה אל מול מלאך המוות והידיעה הזאת עושה את הסיפור לטראגי פי עשרה שכן הוא מחדיר בנו את האמונה שממון, מעמד והישגים חברתיים אינם הראשונים בסדר העדיפויות ואינם נלקחים אל הקבר, בבוא מותך.



הביקורת מוקדשת לשני אנשים:
1. זשל"ב שהביא לי את הספר מספרייתו. תודה רבה! תודה שאתה איתי בתקופות קשות ושמחות כאחד (:
2. לאמא שלי שהמליצה לי עליו כבר זמן רב ובהמלצתה בכלל הגעתי אליו מלכתחילה.

סיפור אהבה שכזה אפשר להאמין כי כבר לא קיים בימים אילו, זהו בעצם סיפור בתוך סיפור.

הסיפור הוא בעצם סיפורו האמיתי של אלכס דימא הבן, בנו הלא חוקי של הסופר אלכס דימא, ובו סיפור אהבתו לפילגש או בשפתם "אישה מוחזקת"

מרגריט, אישה מוחזקת יפה, הוללת וחולה בשחפת לוכדת את תשומת ליבו של ארמן דיוואל בחור בורגני ממשפחה טובה, היא מצליחה לסחרר את ראשו כך שהוא שוכח מהכל ונוהה אחריה, אבל, למרגריט יש מאהבים עשירים, אנשי אצולה ממון ותארים, אשר מרעיפים עליה את זמנם ואת ממונם, והוא ארמן אמנם בחור טוב אבל אין הוא יכול "להחזיר אישה".

ארמן לא מוותר, הוא פוקד את ביתה של מרגריט באדיקות הראויה לשבח, שולח מכתבים משאיר תשורות ולא זונח אותה בעת מחלתה.
מרגריט מתמסרת לתחושת האהבה של ארמן והם מחליטים הרף חובותיה הכבדים של מרגריט ולמרות שארמן לא יכול לממן אותה כפי שהורגלה, לנסות לחיות ביחד למרות הכל.

ארמן ומרגריט נוסעים לחיות בכפר, חיי טבע ויוצרים להם פינה חמה, ארמן מתחיל להמר ע"מ שיוכל להחזיק ולממן את מרגריט שהיא עצמה ירדה ברמת חייה, החובות והגובים עדיין מתדפקים על דלתותיה.

לאהבה יש מחיר, ארמן מבזבז את כספו וירושתו, זונח את אביו ואחותו וחי לו את חיי החלום, עד שיום אחד אביו של ארמן
קורא אותו אליו, אחותו של ארמן העדינה והטהורה שודכה ולמשפחתה יש תנאי כי לא יהיו שום סיפור או רכילות שיכולה להרוס את האירוסים. כמובן שחייו של ארמן עם זונה, אישה מופקרת מוחזקת חולת שחפת מגיעה לאוזניהם.

או אז אביו של ארמן עושה מעשה, מגיע לביתה ופורס את עתידם של ילדיו לפניה.

מרגריט נפרדת מארמן, שנהם שבורי לב אבל.... זו ההחלטה.

ארמן נוסע הרחק מצרפת, בריאות של מרגריט מדרדרת עד למותה

או....לה טריווייטה איזה אופרה אילו סרטים נעשו סביב הספר הזה וסיפור האהבה הבלתי אפשרי שנוגע בכל כך הרבה לבבות
וחינו לא סר עד היום

פנינה.

הספר הזה הוא תופעה החורגת מהיותו רק ספר. ב-1848 הוא הופיע כספר כשדימא רק בן 24 והצלחתו גדולה, כשהצלחה גדולה אף יותר מתרחשת עם הפיכתו של הספר למחזה המועלה בפריז ב-1851. מאוחר יותר צופה ורדי במחזה ומחליט להופכו לאופרה " לה טרוויאטה", שאף היא מצליחה מאוחר יותר ונחשבת אף שיא משלו.

מה בבסיס הסיפור? הסיפור הוא סיפור אמיתי, סיפורו של אלכסנדר דימא הבן, המתאהב באשה הנתמכת מארי דיפלסיס. "אשה נתמכת" הוא מושג מהמאה ה-19, כשמדובר בפילגש הנתמכת בידי מאהב אחד או יותר, מנהלת חיי פאר ומותרות. באשה כזו קשה לתמוך אם המאהב אינו בעל אמצעים ניכרים לתחזוקת המשרתים שלה, המתנות שהיא מצפה לקבל, ביתה המפואר, הכרכרות והסוסים. האם דימא הבן היה בעל אמצעים? לא, ולכן הסיפור המיוחד.

דימא מביא בפנינו את סיפורו של אחד ארמן דיוואל, המתאהב במרגריט גוטיה, האשה עם הקמליות, המופיעה בציבור במשך 25 ימים עם קמליות לבנות בלבד בתיאטראות ובמשך חמישה ימים עם קמליות אדומות בלבד. האם זה רמז למחזור? כך או כך, זהו סיפורו האמיתי והאישי של אלכסנדר ומאהבתו-פילגשו מארי, המסופר כסיפור ככל סיפור כאילו מדובר לא בו עצמו ובשרו ובשר המאהבת המפורסמת שלו.

ובכל זאת מה? ארמן מתאהב במרגריט ויודע שזו לא צריכה להיות שלו. הוא לא בעל אמצעים ואילו היא האשה הנתמכת המפורסמת והיפה בפריז, שההוצאות עליה לא ישוערו. אבל יום אחד היא נעלמת וכשהוא מברר מתברר שהיא חולה. מאז הוא בודק לעיתים קרובות מה מצבה אצל שוער ביתה וכשהיא מתוודעת לעובדה זו בשובה זה נוגע ללבה. המפגש הראשוני ביניהם בתיאטרון לא עולה יפה. אלא שכמו באגדות ההמשך הוא כזה שהיא מוכנה ללכת אחריו ולנטוש את חיי הפאר הריקניים שלה. זה כמובן נגמר בדמעות רבות, הסוף נוגע ללב ועצוב מאוד. מתברר שקשה לשנות הרגלים, דעות קדומות, מצב בריאות וכך הלאה. אהבה ממש לא מספיקה.

דימא הבן פרסם את הספר חודשיים לאחר מות מארי דיפלסיס, שאר הדמויות עדיין חיו ומהבחינה הזו זה כמו לפרסם טור רכילות בשידור חי. כל פריזאי רצה לדעת על מה ולמה המהומה. שאר הקריירה שלו כסופר לא הצליחה, אבל כמחזאי פורה דווקא כן.

רוב הספר לא ממש מרתק, אבל הסיום מחפה על הכל וצובט בלב. תופעה.

- הגברת עם הקמליות, גם את?
- MoiAussi! גםאני! ומי אם לא אני?
- אפילו ש-
- אפילו שלכאורה בחרתי לחיות ככה, אפילו שלכאורה היה בכוחי לבחור אותם מבין המחזרים הרבים.
- ומה היית כותבת בפוסט שלך, לו יכולת?
- הייתי מזהירה נשים צעירות לא להסתנוור מהעושר שחייתי בו, מהשמלות היפות, מהדירה המרווחת. הייתי אומרת להן שבלילות הדירה הופכת לצרה עד מחנק, כלוב זהב שרק בעזרת שכרות, או קמליות אדומות, אפשר לברוח ממנו. הייתי אומרת שחיי, חיי אשה נתמכת, גרועים משל זונה פשוטה, כי היא יכולה הייתה לפתוח דף חדש בחייה ואילו אני, ששמי נישא בפי כל בפריז, הכתמתי אותו לעד.
- קודם היית צריכה להסביר להן מהי אישה נתמכת.
- רצונך לומר שאינן יודעות מהי אישה נתמכת?
- הן אינן יודעות, וכן הגברים.
- גברים הם גברים, גם מאה וחמישים שנים לא ישנו זאת.
- נכון, אבל המוסד הזה, שבו אשה נשכרת על-ידי מאהב או מאהבים אחדים תמורת חיי פאר ראוותניים, כבר לא קיים. מהרגע שהאהבה הפכה לחופשית, מוסדות הפילגשות התמוטטו, כמו שהצביע על כך שטפן צוויג ב"עולם של אתמול". היצרים הם אותם יצרים, אבל הם מתועלים בנתיבים אחרים.
- היתכן? כמה נפלא הדבר!
- נכון, ואף כי נשים עדיין מועדות לפגיעה, הן מוקפות בסביבה תומכת. תמיכה שאינה תלויה בדבר.
- אכן, נפלא ביותר, אך גם צער יש בי. לו רק נולדתי לעולם של היום - אולי חיי לא היו קמלים באותו האופן.
- הסיפור שלך נגע לליבי. קראתי אותו מהר, בשטף, קצת כמו טלנובלה אבל בטעם של פעם. וודאי הותיר רושם על הבריות כשיצא בזמנו, כשהנוגעים בדבר עוד חיו.
- אני אסירת תודה לאהובי על שפרסם את הדברים. הוא הרים את כבודי, ואת כבוד הנשים הנתמכות.
- גם בשפה נקייה ובתיאורים מכובדים כיבד אותך.
- אחח.. לו האמנתי בכבודי, היינו שנינו מאושרים.
- את יודעת, הגברת עם הקמליות? אני משתייכת לעם שמוסד פילגשות מן הסוג שהיה מקובל אצלכם מעולם לא התקיים אצלו. לא נשים נתמכות, לא גיישות, ולא כל מיני שמות יפים לזנות פומבית.
- אשרייך.

לאחר שקראתי שני ספרים או נובלות ארוכות "צל של גופו של עגלון", שהיה מיוחד במינו אך לא מרגש במיוחד עבורי, ו"הנפילה" מאת קמי בתרגום החדש (את הישן קראתי פעם ונפעמתי ממנו, אבל כעת לא יכולתי לשחזר שוב את הקריאה הראשונה), הגעתי לקרוא את הקלאסיקה הזו ששבתה את ליבי בכל נימיה.

סיפור אהבה פשוט לכאורה, אבל עטוף בתחכום והרבה פערים מהדרך שהוא מובא אל הקורא, כולל ניואנסים מאוד דקים של ביקורת כלפי כל הדמויות שניראות לכאורה חד ממדיות, אבל מטפסות ויורדות בדרגות החיבה אצל הקורא לאורך כל הספר.

http://blog.nli.org.il/mussach_21_proza

ספר מפתיע של הבן של...[הבחור שכתב את הרוזן ממונטה כריסטו] אהבתי מאוד, ומומלץ בחום לכל חובבי הספרות הצרפתית!
ואסיים בציטוט מפיל: "נראה שחטאנו מאוד לפני שנולדנו, או שאנו עומדים להנות מאושר גדול מאוד אחרי מותנו- רק כך אפשר להבין איך אלוהים מניח לנו לסבול בחיים האלה את כל עינויי הכפרה ומנסה אותנו בכל המכאובים."
תהנו :)

אחרי כל הפעמים שקראת את הביטוי 'הגברת עם הקמליות' כמייצג את המופקרת האולטימטיבית, אתה מופתע לקרוא ספר שיכול היה לגרום אפילו לבארני סטינסון רצון לאהבת אמת!
הספר, שכתוב אמנם גרוע למדי, מתאר אהבה יוקדת של אשה שלא צפוי שתאהב כלל, ומזעזע, ולו במקצת, את היחס המקובע שלנו לצדדים מסוימים של החיים.