יש לי קרוב משפחה, לא אציין את הקריבה, את שמו או עיסוקו שכן האנונימיות שלי באתר הזה לוקה בחסר. אותו קרוב משפחה הוא מארח למופת, אצלו הכול מושלם, הבשר שהוא צולה נקנה מקצב בוטיק, היין שפתח הוכן ביקב בוטיק מענבים מזן מיוחד ונדיר שיובא במיוחד מדרום צרפת, היינן צרפתי והמבקבק בא מאי רחוק באוקיינוס ההודי שעונה לשם "שעם". האחים שלו הכי חכמים ומוצלחים, הרכב שלו הכי טוב, הבית שלו הכי טוב, אותו הוא קנה במחיר ה

מאז ומתמיד היתה לי מחשבה קבועה בראשי כי הלילה הוא מקור לאימה ופחד. החשיכה משנה צורה לאנשים, עצמים וחיות, האפילה משביתה את כל צבעי הקשת והשחור הבולעני משתלט על ישותך ורגשותך עד אשר אתה הופך למעין ״דארת׳ פיידר״ וכל הטוב והאופטימי שעוד נותרו בך, נמוגים כאילו מעולם לא הכלת אותם ולחיל והרעדה מתווספים הרוע והרשעות ההופכים אותך באופן סופי ללילית, היא שדה רשעית.

כדי להתחסן מפני הרעל שלדעתי היה פוקד את

מר קופפרקינגל, עובד בקרמטוריום בפראג בשנים שלפני המלחמה. שריפת הגופות מתאימה לאמונתו בחיים שלאחר המוות כפי המתואר בבודהיזם הטיבטי וכפי שבא לידי ביטוי ב'ספר המתים הטיבטי'.

אבל בניגוד לעיסוק המזוויע, או אולי דווקא בגללו, מר קופפרקינגל הוא דמות נלעגת ביותר, שטחית, קלישאתית, כאילו חביבה ואווילית, אבל בעצם מאוד מעוותת. מר קופפרקינגל הוא למעשה גרמני המתגורר בפראג, והשתלטות הנאצים על צ'כוסלובקיה מתאימ

השנה היא 1938 בצ'כוסלובקיה והסכם מינכן בפתח (חבל הסודטים סופח לגרמניה). גיבור הספר שעובד בקרמטוריום ואב מסור לשני ילדיו מאשתו היהודייה שידוע גם באהדתו ליהודים ואף מעסיק שניים מהם מוסת ע"י חברו להצטרף למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) ומכאן מתחילה הידרדרותו הנפשית והמוסרית שלא יודע את נפשו למעט קידומו והאידאולוגיה השטנית שאליה נחשף למרות היותו איש תרבות, חובב מוסיקה קלאסית (הרבה מלחינים ויצירות

לא היה לי מושג למה אני נכנסת כשהתחלתי במלאכת הקריאה. תחילה ניסיתי להסתגל לצורת הכתיבה. התרגום נאמן למקור ואכן יש כאן צורת כתיבה ייחודית. הסופר הצ'כי המחונן מוביל את הקורא אט אט עד לשיאה של הדרמה, תוך הצגת מיני קלישאות שהן עמודי התווך של הרעיון שמאחורי הספר. רעיון גאוני, יש לומר. במוקד הספר עולה השאלה המוסרית הגדולה - האם אדם יכול לקבוע עבור אחרים שיש "להציל אותם מהסבל הנכון להם בחייהם בשל תכונותיה

הספר נחשב לאחת היצירות הנחשבות של תחילת המאה ה- 20.
עובדה זו בתוספת השם המסקרן, והרשום על הכריכה עוררה סקרנות
מצד חברתי, אשר המליצה לי לקראו (לפני שהיא בעצמה קראה).
המלצתה נרשמה.
כמה זמן לאחר ההמלצה, סיפרה חברתי כי היא הביאה את הספר מהספרייה,
ומאד התאכזבה. סתם ספר, אמרה. הזוי, דוחה, לא ראוי לקריאה.
איני יודעת למה האי ההמלצה החמה לא עבדה עלי הפעם.
עדיין רציתי לקרא את הספר.

הספר הוא נובלה

טוב, נתחיל מהסוף: שורף הגופות הוא ספר טוב אבל לא נהניתי ממנו.
יש טכניקה ספרותית שבה יש מספר גיבור, אך לגיבור יש איזושהי מוזרות, מה שמשפיע על חוויות הקריאה.
לדוגמה, הספר "המחברת הגדולה" של אגותה כריסטוף, מסופר מנקודת המבט של תאומים שאוסרים על עצמם להביא רגשות. או "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס, שכשמו כן הוא - פסיכופת. בשני ספרים הנ"ל חלק מההנאה בספר היא "להיכנס" לתוך הדמויות המשוגעות ולחוו