לכל אדם יש שתי משפחות, גורסת האמרה החביבה, המשפחה שהוא נולד לתוכה והמשפחה שהוא בוחר להקים לעצמו. האמרה הזו תמיד עוררה בי תהיות בסוגיות הנוגעות לשרירותיות, מקריות, גורל ובחירה. לצערי, אלוהים בושש לשאול אותי לאיזו משפחה ברצוני להיוולד, ואם בכלל חפץ חיים הנני... בעל כורחי הטילני לתוך הרפש הטובעני-תובעני הזה, ועוד ביקש ממני לשחות...

טוב, אם אין לנו שליטה על המשפחה לה אנו נולדים, הרי שיש לנו שליטה מלאה על המשפחה אותה אנו בוחרים להקים. אז אנחנו מקימים משפחה, חיים את חיי השגרה שלנו עם בעיותינו הקטנות, שמחים בחלקנו הצנוע - עד שהכול יכול מתערב שוב. זה בערך מה שקורה לשירה, גיבורת הספר, שהמשפחה שלה מתפרקת בלי שיש לה בדל שליטה על הקריסה הזו: אחיה ואביה נפצעים בפיגוע, אימה נפטרה מסרטן ובעלה בוגד בה.

הרומן, שנכתב בגוף ראשון מפיה של שירה, מביא את סיפור התמודדותה עם המצב הכל כך קשה שנכפה עליה. הוא כתוב בצורה רגישה, אנושית, באופן שמיטיב לבטא את רגשותיו של אדם שכל עולמו קרס עליו. ועדיין, אין זהו ספר קודר. אמנם הרגשות העיקריים שמפעפעים בו הם של עצב, כעס ותסכול, אך טמונים ברומן גם הרבה אופטימיות, תקווה ואפילו חוש הומור. משפט אחד מלא תקווה שנחרט בזיכרוני: "לאט לאט העולם נצבע בצבעים נוספים פרט לאפור, ואלה הלכו והתבהרו. השמש חזרה לזרוח, השמיים היו כחולים שוב, לקראת הסתיו יכולתי לראות את צבעיהם המשתנים של העלים".

דרך ההתמודדות של שירה ומשפחתה עוררה בי עניין מיוחד בשל היותם אנשים דתיים. לא הייתה אחידות בדרך קבלת הדברים: בעוד שאביה קיבל את הדין בהכנעה, ברוח איוב של "אלוהים נתן, אלוהים לקח", הרי ששירה קוראת תיגר על הסדר האלוהי: "כעסתי על אלוקים. כעסתי שהוא אינו מראה לי את הדרך. שוחחתי איתו. רבתי איתו. הזהרתי אותו שגם אני יכולה לנטוש".

החיסרון הבולט של הספר, לדעתי, טמון בפשטותו (אולי פשטנותו) הספרותית: הוא נעדר תחכום, התיאורים והמטאפורות עניים, והתובנות (ויש כאלו) נאמרות במפורש ולא מובאות בין השיטין.

כתבתי שהסופרת מצליחה לשזור מעט חוש הומור בסיפור הקשה, וכדי לסיים את סקירתי בנימה משועשעת, אספר לכם על הסצנה שבה אחיה של שירה, זה שסבל מפגיעת ראש, מסביר לכרטיסן ברכבת שכרטיס האזרח ותיק שהוא אוחז בידו הוא בשבילו ובשביל התיק שלו...

שירה היא גירסה בלונדינית מעודכנת של איוב. הצרות נוחתות עליה בזו אחר זו – פיגוע בו נפצעים אחיה ואביה, אמה חולה בסרטן, בעלה בוגד בה כשהיא בהריון, ועוד ועוד. ולמרות כל אלו שירה מצליחה להתמודד להחזיק מעמד ואפילו לתמוך בכולם.
אז מה יש לנו כאן בעצם? תזכורת לחיים במדינה בה הכל יכול לקרות, מחלה מאיימת, בגידה נוראית. כל הפחדים האפשריים כולם, עטופים בנייר צלופן מרשרש של כתיבה קולחת ומשובחת. בונבוניירה מתוקה שמצליחה להצחיק למרות כל הרע עליו היא כותבת.

ובכל זאת משהו חסר לי. אנסה להסביר. אולי אלו המבנים הקבועים של סופר היודע את מלאכתו, תחושה שהספר נכתב מהראש ולא מהבטן. אולי העובדה שהדמויות שטוחות מדי, שלכל אחת יש תפקיד מוגדר ומתוכנן מראש, שאפילו התהליך שהן לכאורה עוברות במהלך הספר הוא צפוי ולא מפתיע. רוצים לקבל ספר מצחיק על נושאים כבדים? בבקשה, הוסיפו אח פגוע ראש ותוכלו לומר באמצעותו הכל, מבלי שתצטרכו להתאמץ. אפילו העובדה שהספר דן בהמון מצבים קשים ומאתגרים עיצבנה אותי, כי זה יותר מדי. כמעט כל דילמה אפשרית נידונה בספר – פציעות ומחלות ומוות ובגידה ולידה וקריירה. זה יותר מדי. כל כך יותר מדי עד שכלום כבר לא נוגע.

הרבה ביקורות היללו את וישנה על האופטימיות של הספר, על זה שהוא מצליח להצחיק ולא להיות כבד למרות שהוא דן בטראומות לא פשוטות. כל זה נכון אבל בא עם תג מחיר, מחיר גבוה מדי לטעמי. הספר לא באמת נגע בי למרות שסיפור חייה של שירה נוגע בכמה וכמה נקודות בסיפור חיי. קראתי בו ברצף, סקרנית לדעת מה יעלה בגורלה של שירה, אבל הסקרנות שלי היתה כמעט אקדמית, כאילו אני קוראת אותו אחרי לקיחת כמה ציפרלקסים מהחפיסה של שירה. ציפרלקסים שעימעמו את התחושות והרגשות והשאירו אותי קוראת מנויילנת. רק שאני לא רוצה להיות קוראת מנויילנת. אני רוצה ספר שיהפוך לי את הקרביים, שישאיר אותי חסרת נשימה, שאסיים אותו דומעת לפנות בוקר אחרי שלא יכולתי להניח אותו מהיד.

מומלץ למי שמחפש קריאה שפויה ומאופקת, כזו שמאפשרת להגיע למחרת במצב סביר לעבודה...

גם הספר הזה שייך לקטיגוריית קריאה שניה. שאלתי אותו שוב מהספריה כי ראיתי כאן באתר כמה ביקורות פושרות, שלא לומר קוטלות. ואני דווקא זכרתי שהוא ספר טוב, ולא הבנתי מה פשר הקטילה. אז לקחתי אותו שוב.

מעניין לבדוק למה ביקורת שונה מדעתי כל כך מטרידה אותי. הרי על טעם וריח וכו'. אבל אני חושבת שבמקרה הזה התשובה ברורה - הספר הזה מתחבר כל כך לחוויות שלי, ולכן זה יותר מאשר אהבתי/ לא אהבתי. כל ביקורת עליו נקראת אצלי כביקורת על החוויות האישיות שלי. שירה גיבורת הספר היא פסימית מטבעה. היא עונה על שאלות רטוריות. והיא שונאת את "העץ הנדיב". ממש כמוני.

שירה עושה דוקטורט במתמטיקה, ובני משפחתה נפגעים בפיגוע חבלני. ביום שבו נפצעתי אני בפיגוע חבלני הבנתי שאני צריכה להגיד יפה שלום לחלומות הדוקטורט במתמטיקה. באותה שנה נפלו עלי כל מיני אירועים אחרים - גם רעים וגם טובים. מין שנה של הצטברות מאורעות, משהו שלא קיים בדרך כלל. באחת הביקורות נכתב ששירה היא מין "איוב מודרני", ואני חושבת שזו הסתכלות ממש לא נכונה. היא אדם שעובר תקופה זמנית וקשה, כפי שנפוץ למצוא גם אצל אנשים אחרים.

בכל מקרה, עם אב נכה, אח פגוע ראש, ואם שאינה נוכחת, שירה מנסה להחזיר את חייה לשגרה, ובמקביל גם לבנות משפחה חדשה משלה וקריירה. אין ספק שזה אתגר לא פשוט, ואותו הספר מתאר, ובצורה מוצלחת ביותר לטעמי.

ציטוט:
"איתי שפך על עצמו רוטב דג כבר במנה הראשונה, והצליח להעליב שתי דודות כשציין באזני האחת שהשמינה, ובאוזני השניה שטיפלה יפה בשפמה"

איתי, האח המוצלח של שירה, נפצע בפיגוע, ופציעתו כנראה קשה ממה שהיה נראה בהתחלה. מה שנראה כגחמות חסרות אחריות של נער צעיר שטרם למד טקט מהו, הולך ומתגלה כבעיה המשפיעה על חייו, ועל כל המשפחה.

ציטוט:
"ואז הוא שאל אותה. חשבתי על זה הרבה, הוא הסביר לי אחר כך כששאלתי אותו מה עלה בדעתו לשאול את האישה המסכנה ישירות. 'שירה אומרת שאת הולכת למות מסרטן' הוא אמר לה. 'היא משקרת, נכון?'"

"חשבתי על זה הרבה" הוא המוטיב הבולט בספר. מעשים אימפולסיביים חסרי מחשבה שמסבכים אחרים בצרות צרורות. אבל הם לא חסרי מחשבה. הוא באמת חשב על זה, והרבה. אלא שהמחשבה שלו מקולקלת. איתי הוא פגוע ראש. כמה פעמים שמענו על פיגוע, או תאונה או אירוע אחר, ונאנחנו אנחת רווחה "מזל שאין הרוגים"? אז לפעמים אין הרוגים, ועדיין חיים שלמים נהרסים.

על זה, על חיים נהרסים במחי פיצוץ, על משפחות שלמות שנפגעות, ועל רסיסי אנשים שמנסים לחזור מחדש למסלול החיים שלהם, מספר הספר הזה. והוא עושה את זה בצורה אופטימית, עם המון הומור, ועם זאת בלי להתחמק מסוגיות קשות. בגלל זה אהבתי אותו הרבה.

ספר סוחף מאוד. קראתי אותו תוך שעתיים.
צלצול טלפון פתאומי מאמה של שירה משנה את חייה בין רגע.
היא נאלצת לעזוב את בלגיה ולשוב מייד לארץ.
מתבשר לה שאביה ואחיה נפצעו בפיגוע חבלני.
כשהיא מגיעה לארץ היא נאלצת להתמודד עם יקיריה הפצועים.
לאחר זמן קצר היא מגלה שאמה חלתה בסרטן. האם נפטרת ומותירה אחריה עצב רב .
שירה מרגישה שהיא חסרת אונים וישע. אין ביכולתה להתמודד עם מות אמה .
העניינים הולכים ומשתבשים. צרה אחר צרה נוחתת על המשפחה.
העלילה מורכבת מאוד. בהתמודדות עם אובדן. פרידה וסוף. התחלות חדשות.
בגידה ושברון לב. חידוש אמון בין בני זוג שעבר מכשול בדרך .

בכל פעם שצפיתי בכריכת הספר ושייכתי את העלילה. נעשה לי עצוב בלב...

ספר מומלץ מאוד. זורם, קליל, מותח ומרתק.

הספר מתאר את קורותיה של משפחה ישראלית אשר הבן איתי והאב פרופסור יהודה הרץ נופלים קורבנות לפיגוע טרור. האב מאבד חלק מאצבעות כף רגלו והבן איתי נשאר למעשה פגוע ראש והופך להיות הקליפה של איתי טרם הפיגוע. איתי שאנחנו לא מכירים, אך מבינים מהסיפור שהיה מחונן, מוכשר ומבריק, איתי ההוא נעלם. היום איתי יכול בקושי רב לקרוא טקסט קצר, אין לו סבלנות, הוא בוהה רוב הזמן בטלוויזיה, בז לספרים ולא רוצה כלל ללמוד באקדמיה.
מדובר במשבר גדול שמתרחש בין האב "המלומד" לבן "השיטחי" כאשר בנוסף לכך המשפחה סופגת אבידה נוספת כואבת בנפש אשר שמה את כל הדמויות במבחן, האם יצליחו לשרוד כמשפחה מלוכדת? הדמויות וקורותיהן מסופרות דרך גרונה של שירה, אחות של איתי ובתו של פרופסור יהודה הרץ.
שירה היא דוקטורנטית לאלגברה בבלגיה שחזרה הביתה עם קרות הפיגוע לאביה ואחיה, נישאה כאן לבחיר ליבה וחווה בנוסף לקשיים המשפחתיים גם משברים בזוגיות ובעצם הפיכתה לאם.
לא בכדי בחרה הסופרת את שירה כמספרת. שירה היא מסוג הנשים שהדברים "קורים" להן, היא לא מובילה, לא דעתנית ומשמשת רוב הזמן ככח או"ם ניטרלי שצופה מהצד בעוד מלחמה בין האב לאיתי מבלי להתערב ומבלי לעשות מאום. זה אמנם הופך אותה למספרת אוביקטיבית ומאוד טובה, אך לדמות שלא התחבבה עלי במיוחד, למרות הקשיים האישיים שהיא עוברת. הסופרת בחרה בסגנון כתיבה קצר קולח וישיר. רוב הפרקים בספר לא עולים על עמוד וחצי שניים. זה הופך את הקריאה בו לקלילה ביותר. עלה בי החשד שהסופרת בחרה את סגנון הכתיבה כך שיתאים גם לאיתי פגוע הראש לו היה בוחר לקרוא בספר זה... תחילה חשתי רתיעה מסוימת מסגנון הכתיבה הזה שכן הוא לא מאפשר ירידה לעומקם של דברים אך בהמשך וככל שהעמקתי בקריאה, התחבבה עלי מאוד שפתה של טלי וישנה. זה אכן מרענן לקרוא לעיתים גם ספר שמשתמש בשפה פשוטה גם אם הנושא אינו פשוט כלל.
סך הכל, נהניתי מאוד, קראתי אותו בשקיקה ומהר, מצאתי בו עניין רב ואני ממליצה בחום.

חשבתי על זה הרבה / טלי וישנה

הוצאת ידיעות אחרונות

245 עמודים



סיימתי את הספר בשלושה ימים וזה מעיד עליו כמה דברים - הראשון, שהוא קליל-קליל, השני שהשפה מובנת וקולחת והשלישי שהוא פשוט ספר לא רע.

שירה היא הבכורה במשפחת הרץ, יש לה אח צעיר בשם איתי, אבא שהוא פרופסור לפיזיקה ואמא פולניה שחבל-על-הזמן. הרבה דברים, מאוד כבדים ומשמעותיים קורים בזמן קצר - אביה ואחיה נפצעים בפיגוע בבית קפה, מה ששולח את אביה לבית לוינשטיין עם קטיעה של כמה אצבעות בכף הרגל ומשאיר את איתי עם פגיעת ראש כתוצאה מרסיסים שפגעו במצחו. אם זה לא מספיק בשביל להכביד על המשפחה, מתגלה גם סרטן בשלב די מתקדם אצל אימה. בתוך כל זה שירה מנסה למצוא את עצמה ואת השקט הנפשי שלה. היא מכירה את עמיחי, כירורג מצטיין, הם מתחתנים, אבל גם שם לא הכל מלא בשושנים ושירה נאלצת להתמודד עם הריון חדש ומשברים בזוגיות. נוסיף על כך זה (כאילו שגם זה לא מספיק) את העובדה הפשוטה שבעקבות הפגיעה של איתי בראשו הוא נהיה בחור היפר-אקטיבי בטירוף וכבר לא יהיה ה"גאון" שאביו חשב שיהיה והשניים רבים בכל דקה פנויה של היום. שירה עצמה היא דוקטורנטית לאלגברה (למה שמישהו ירצה לעשות דבר כזה לעצמו?) שגם זה לבד מספק הרבה לחצים. עכשיו, אחרי שכתבתי את כל זה אני צריכה לנוח ולקחת נשימה. נשמע קשה נכון? איכשהו טלי וישנה לא גורמת לכל זה להיות קשה...

אני בעצמי לא תמיד האמנתי שאני קוראת על נושאים שהם כל כך קשים, על התמודדויות שאני לא מאחלת לאף אחד, על קרעים במשפחה - אלו נושאים כבדי משקל. יחד עם זאת, בעזרת שפה יפה ופשוטה ופרקים קצרצרים הספר מצליח לא להיות טלנובלה, אלא ספר קליל שנקרא בנשימה עצורה. לא הרגשתי שאני צריכה הפסקות באמצע, לא הרגשתי שאני צריכה "לנשום" או "להתאוורר", בגלל הנושאים הרגישים שבהם הספר נוגע, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך. לא סתם סיימתי אותו כל כך מהר (שלושה ימים).

הדמויות מקסימות וכל אחת מהן שובה את הלב בדרכה שלה - איתי ה"משוגע" שעושה ואומר כל מה שעולה על רוחו, שלא מצליח להחזיק בשום עבודה, גם אם היא ממש פשוטה ונראה כאילו הוא עושה הכל כדי לעצבן את אביו (אבל לא ממש בכוונה), אביה של שירה שלא מצליח להתמודד עם אלמנותו ועם העובדה שבנו לא יהיה מה שהוא תיכנן עבורו ושירה, שעושה הכל כדי למלא את המקום שאימה השאירה אחריה ורוצה שכולם יסתדרו ושיהיה לה קצת שקט. גם נחת לא תזיק.



זהירות - ספוילר מתחת!!




הסוף, לטעמי, היה טיפה יותר מידי קיטשי, אולי הבחירה בסוף כזה הייתה מפני שבאמת כל כך הרבה דברים קשים קרו והיה צריך שמשהו "יסתדר". לי זה פשוט היה נראה כאילו זה הסתדר יותר מידי טוב... זה גרם לזה להיראות טיפה לא אמיתי.





לסיכום - מומלץ כספר קליל, זורם וסוחף.



דירוג הקואלית:
שלוש וחצי קואלות מתוך חמש


פינת העטיפה:
אני לא מבינה את העטיפה הזו. אני אוהבת את האימג', כשהוא עומד בפני עצמו הוא יפה מאוד, אבל אני פשוט לא מבינה למה הוא נבחר להתנוסס על כריכת הספר. זה נראה כמו פרשנות מילולית מידי ל"חשבתי על זה הרבה", ואם אכן זה המקרה - הרי שמי שאומר את המשפט לכל אורך הספר הוא איתי, אחיה של שירה - אז למה דמות של בחורה ולא בחור?

ציטוטים:
"הייתי צריכה מישהו שיטאטא את השברים שלי. שיאחה אותי בחזרה למה שהייתי קודם, לפני שהכניסו והוציאו ותחבו ומשכו ופירקו ותפרו".

"אין משהו אינטימי משני גברים ששותים יחד בירה".

ממש עכשיו סיימתי לקרוא, ספר מקסים, מרגש ועצוב בנשימה אחת, סיפור מהחיים, אישה בשם שירה חוזרת לארץ אחרי שאמה מודיעה לה שהייה פיגוע ושאחיה ואביה היו מעורבים בה, היא חוזרת לארץ ואחרי שניראה שהכול מתחיל לחוזר למסלולו, שירה מגלה שהצרות עורבות לה בפינה אבל גם השמחות שירה מבינה שלא הכול מובן מאליו ומה שעד עכשיו הייה מובן מאליו הוא כר לא, ממליצה בחום שווה לקרוא!

ספר מזה יפה עם מוסר השכל
שירה אשר נשואה ליוחאי רופא מוצלח, וגם היא
אשר מסיימת תואר במטימטיקה ומוצלחת לא פחות,
ביום שנודע לה שהיא בהריון, אמא שלה נפטרת ממחלה קשה .
שירה עוברת תקופא מאוד קשה בזמן ההריון,
ספר כל כך מצאותי הזדהיתי עם שירה בהמון מצבים
כמו כן מלמד אותנו כמה שבן אדם עובר מכשולים בחיים
ומגיע לתחתית הוא צומח ממנה.
קראתי אותו בנשימה אחת,
ספר טוב ומומלץ.

ספר מרתק עם עלילה סוחפת!!!מאוד נהנתי מהספר קראתי אותו ביומיים!!!!!!!ספר מאוד מעניין זורם וקליל לקריאה!!!!מומלץ בהחלט!!!!!!!