שירה היא גירסה בלונדינית מעודכנת של איוב. הצרות נוחתות עליה בזו אחר זו – פיגוע בו נפצעים אחיה ואביה, אמה חולה בסרטן, בעלה בוגד בה כשהיא בהריון, ועוד ועוד. ולמרות כל אלו שירה מצליחה להתמודד להחזיק מעמד ואפילו לתמוך בכולם.
אז מה יש לנו כאן בעצם? תזכורת לחיים במדינה בה הכל יכול לקרות, מחלה מאיימת, בגידה נוראית. כל הפחדים האפשריים כולם, עטופים בנייר צלופן מרשרש של כתיבה קולחת ומשובחת. בונבוניירה מתוקה שמצליחה להצחיק למרות כל הרע עליו היא כותבת.
ובכל זאת משהו חסר לי. אנסה להסביר. אולי אלו המבנים הקבועים של סופר היודע את מלאכתו, תחושה שהספר נכתב מהראש ולא מהבטן. אולי העובדה שהדמויות שטוחות מדי, שלכל אחת יש תפקיד מוגדר ומתוכנן מראש, שאפילו התהליך שהן לכאורה עוברות במהלך הספר הוא צפוי ולא מפתיע. רוצים לקבל ספר מצחיק על נושאים כבדים? בבקשה, הוסיפו אח פגוע ראש ותוכלו לומר באמצעותו הכל, מבלי שתצטרכו להתאמץ. אפילו העובדה שהספר דן בהמון מצבים קשים ומאתגרים עיצבנה אותי, כי זה יותר מדי. כמעט כל דילמה אפשרית נידונה בספר – פציעות ומחלות ומוות ובגידה ולידה וקריירה. זה יותר מדי. כל כך יותר מדי עד שכלום כבר לא נוגע.
הרבה ביקורות היללו את וישנה על האופטימיות של הספר, על זה שהוא מצליח להצחיק ולא להיות כבד למרות שהוא דן בטראומות לא פשוטות. כל זה נכון אבל בא עם תג מחיר, מחיר גבוה מדי לטעמי. הספר לא באמת נגע בי למרות שסיפור חייה של שירה נוגע בכמה וכמה נקודות בסיפור חיי. קראתי בו ברצף, סקרנית לדעת מה יעלה בגורלה של שירה, אבל הסקרנות שלי היתה כמעט אקדמית, כאילו אני קוראת אותו אחרי לקיחת כמה ציפרלקסים מהחפיסה של שירה. ציפרלקסים שעימעמו את התחושות והרגשות והשאירו אותי קוראת מנויילנת. רק שאני לא רוצה להיות קוראת מנויילנת. אני רוצה ספר שיהפוך לי את הקרביים, שישאיר אותי חסרת נשימה, שאסיים אותו דומעת לפנות בוקר אחרי שלא יכולתי להניח אותו מהיד.
מומלץ למי שמחפש קריאה שפויה ומאופקת, כזו שמאפשרת להגיע למחרת במצב סביר לעבודה...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
