נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם אמא עם שמיעה אבסולוטית, שניגנה פעם בגיטרה ואז ועכשיו פסנתר, אבל רק כתחביב. סבא ויולן מפורסם, סבתא שהיתה חלילנית ומורה באקדמיה עד שהתעוורה ופרשה, דודה פסנתרנית ומנהלת קונסרבטוריון ושבעה בני דודים קטנים ממני ומוכשרים ממני.
אף אחד לא התפלא כשהתחלתי לשיר. אני לא זוכרת מתי זה התחיל. לא היה שום אירוע מחונן. ואם אני זאת שאתם שואלים - אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל למען האמת, אני לא זוכרת את עצמי כל כך הרבה זמן.
ליזל הקטנה נ מסרת למשפחה מאומצת מאמה, כשאחיה הצעיר בן השש מת והיא נשארת לבדה במציאות חדשה ברחוב הימל- ורגע לפני הפרידה והמעבר לחיים שונים היא מוצאת ספר. ליזל הקטנה אינה יודעת קרוא וכתוב, אך גונבת את הספר, בפעם הראשונה. הוא נהיה לדבר האחרון שקושר בינה לבין אחיה. היא נוצרת אותו, מבטיחה ללמוד לקרוא אותו. "המדריך לחופרי הקברים." ליזל אינה יודעת קרוא וכתוב. כשהיא מתחילה ללמוד- היא מתקשה בכך. אך איש מעולם לא אמר שזה יהיה קל.
ילדה בת 10, שלומדת בכיתה ד', עם תלתלים זהובים וקצרים על ראשה, מפנה את ראשה מהספר אותו השאילה מהסיפריה. היא פונה אל אמה "אמא, אני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה." כך היא אומרת, אם כי לא במילים המדויקות.
בשיעור הראשון המורה מקבלת אותה ואת אמה בברכה. היא מושיבה אותה על כיסא נמוך, ומוציאה את הגיטרה מהקייס. הגיטרה היא גיטרה בגודל חצי, ואף על כן עוד גדולה מעט לילדה הקטנה. הילדה מסתכלת על הגיטרה בחשדנות, ואילו היא מסתכלת עליה בחזרה. כשהיא שואלת את המורה מה תתחיל לנגן היום, איזו מנגינה, היא עונה שהיום לא מנגנים- רק לומדים- ואולי תיגע הילדה בגיטרה פעמיים שלוש.
בסופו של דבר, כשהיא עולה לנגן בקונצרט הראשון שלה, במעט גימגום היא צולחת אותו לבסוף.
מחלום שנרקם על ליווי שירתה בפריטת גיטרה, היא צוללת הישר אל תוך המוזיקה הקלאסית.
הספר השני שגונבת ליזל נגנב מאש, ברחובות המפויחים לצד מצעדים עם לפידים וקריאות נאצה. לאט לאט נרקם סיפורה. ליד אנשים חמים וקרים, רעב ועוני היא מגשימה לאט את חלומה הראשון, הקריאה. היא מספרת סיפור, ומדליקה תקווה. כשהיא קוראת לשכנתה האבלה לרגע אחד אפשר לשכוח מהמלחמה המתחוללת בחוץ, מהאבודים והנשכחים.
אותה ילדה גדלה, וכעת היא בכיתה ח'. אף על פי שלאורך השנים תמיד נרשמה למקהלה, אף פעם לא קיבלה סולו. סולו שהוא ל-ג-מ-ר-י שלה. תמיד משנית, לא חשובה, שרה רק בפיזמונים עם כל הילדים. ואז מסיבת הסיום מגיעה, טקס גדול. מגיע מישהו לבחון את המקהלה, להחליט מי ישיר איפה, להקליט באולפן. והיא שרה. קולה רועד מעט, ואף על פי כן היא מרשימה. אף פעם לא שמעו אותה קודם לכן. והיא מקבלת לא אחד או שניים- אלא שלושה סולואים. לגמרי שלה.
רודי הנער, חברה הטוב ביותר של ליזל, שצבע עצמו פחם, חולם להיות הרץ הטוב העולם. כשהוא מתחרה בליזל לאחר שהתערב איתה שלא תביס אותו, הם נופלים לבסוף לבוץ. לאחר שנתיים הוא זוכה בשלושה מקצים מתוך ארבעה. הוא רץ, והוא משיג את כולם.
הילדה הפכה לנערה שמתחילה תיכון, בבחירתה ללמוד במגמת מוזיקה. את האודישן שנה שעברה עברה בהצלחה יתרה- אך בתור גיטריסטית בלבד. את הקול שלה, לא היה לה אומץ להפגין. והיא נכנסת למגמה בחשש גדול, בצדק. בחזרות, אליהן אף פעם אין לה כוח להתאמן אלא רק בדקה ה-90, היא מפגרת אחרי כולם, את התווים קוראת באיטיות משום מה ובתאוריה מאחרת בחומר ורועדת שמבקשים ממנה לנגן את התפקיד לבדה, אף על פי שהוא פשוט מאוד לנגינה וכבר ניגנה מסובכים ממנו. היא מפשלת, בעוד כל השאר דוהרים קדימה. מקבלת נזיפות ממורים.
לקראת סוף השנה היא מתחילה לתפוס את עצמה בידיים, לומדת ומשקיעה, ועדיין לא מצליחה להביא את עצמה לכדי ביטוי גם איפה שהיא מחליטה. והשנה חולפת.
בתוך מרתף חשוך יושב לו יהודי מיואש שנלחם כנגד כל הסיכויים בזכות לחיים, תוך כדי סיכון חיים אחרים. מקס, המתאגרף היהודי, כותב לליזל סיפור. סיפור על כוחן של מילים ועל השימוש בהן, משלים ומחשבות פרטיות. כשהיא מקבלת אותו, לבסוף, היא מגלה שסיפורה עשוי ממנו. ואז, היא מתחילה לכתוב את הסיפור שלה, של גנבת הספרים, על ערימת דפים צרורים בחוט.
שנה חדשה התחילה. הנערה לקחה אותה ברצינות, כהזדמנות. היא עובדת קשה. היא יוצרת. ואז, בסופו של דבר, הקטע של ההרכב הזוגי שהובילה והנהיגה מוכן להופעה.
ההופעה מגיעה. כשאני עולה לבמה אני מקבלת אותה בחיוך- אך בחשש. וכי מה אם יצחקו? אך הבמה מאמצת אותי אליה. הפעם הזאת שונה. הפעם אני גם שרה.
אני מחייכת כשמסדרים לי את המיקרופון, וכשאני מתחילה לפרוט בגיטרה, אני יודעת שלשם אני שייכת.
יכולתי להמשיך לספר על המוזיקה ועלי לנצח, כמו שליזל היתה יכולה לספר תמיד עליה ועל המילים. המוזיקה נוצרת בתוכה מאות זכרונות שלי, מהטובים ביותר לגרועים ולמביכים. המוזיקה והמילים, דומות כשחושבים על זה. שתיהן יוצרות סיפור.
זה ספר שכל אחד יקח לכיוון שונה: ואני חושבת שיותר מכל הוא מדבר על כמיהות. על תשוקות. על הרצון שלנו לדבר מה עד כדי כך. על חלומות. ואיך הכמיהות האלה, לספרים, לריצה, למוזיקה, שורדות גם במקומות ובמצבים הכי קשים. במלחמות. באסונות. האהבה לדבר הזה, איכשהו תמיד שורדת.
ועל הגבול הדק הזה, בין לקרוא, ובין לכתוב. בין לראות יצירות אומנות ובין לצייר. בין לשמוע סיפור ובין לספר אותו. בין לאהוב בגדים יפים ובין לעצב כאלה. בין לאהוב לשמוע מוזיקה ובין לנגן ולשיר.
הפער הזה, בין לאהוב לעשות משהו, לבין ליצור אותו. ואני יכולה להעיד: אתה יכול להנות עד אינסוף מהאהבות האלה, אבל כשאתה מייצר אותן, התחושה היא עילאית.
אודה שאת הספר לא היה לי קל לצלוח, שכן דפיו רבים והוא עב כרס, שכן הוא מספר על אותה תקופה חשוכה באנושות. ובעיקר בגלל סגנונו המיוחד, השפה שנראית בהתחלה מתיימרת ומיד אחר כך יפייפיה.
הסיפור נרקם בדיוק רב ובקפידות: תפר אחר תפר. כמו בציור הדמויות מופיעות עגולות ושלמות: אנושיות עד כאב, טובות ורעות כאחד. כך גם המוות מתגלה לעיתים כאנושי יותר מאנשים רבים, מנסה לתת נחמה אחרונה .
הוא שואל שאלות על מה מותר ומה אסור ואיפה עובר הגבול ומה התנאים, מהן מלחמות אמיתיות ובמי, אם בכלל, יש להילחם. על כוחן של מילים שיכולות להרוג ולתת חיים כהרף עיין. על חלומות שנשנו, על דרכים שאבדו.
הספר הותיר עלי רושם עצום, כשסיימתי לקרוא והנחתי לעמוד האחרון לעבור ולספר להיסגר. מדובר בספר הכי מיוחד שקראתי, ששובר אותך ובונה אותך בבת אחת.
"כאשר התחילה לכתוב את סיפורה, נהגה לתהות מתי בדיוק החלו הספרים והמילים לומר לה לא סתם משהו, כי אם הכל."
