ל<mark>קארן תומפסון ווקר</mark> היה רעיון נפלא: בוקר אחד מגלה האנושות שכדור הארץ החל להאט את מהלכו ושזמנים נוספו לכל יממה - שניות, דקות, שעות וימים הופכים את היממה שהיכרנו להיסטוריה. שעות האור והחושך מתארכים, הכבידה משתנה, הקרינה עולה וכל מה שחי על כדור הארץ - מצמחים דרך יצורים חיים צריכים להסתגל או להיכחד. רעיון נפלא ומצמרר. אבל ווקר לא הלכה איתו עד הסוף -ובזבזה אותו על תאורים מופרכים של החיים (הרגילים) בתוך

****



אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי ילדה בת שתים עשרה, מקליפורניה, בזמן התרחשותה של אפוקליפסה.


הספר הזה שבה את לבי. סוף סוף מצאתי ספר שמכיל את כל החרדות העמוקות שלי, מגולגלות לכדור צמרירי ואפל שמונח בחיקה של נערה מופנמת בת שתים עשרה. סוף סוף, אפוקליפסה שאינה פתאומית, אינה חד-משמעית, אין בה התפוצצות של השמש, זומבים מפלצתיים או נחיתה של חייזרים רצחניים. אין בה את האימה הנדושה ש

זהו הספר היחידי שקניתי בעקבות הביקורות עליו כאן באתר.
בחירה מדויקת מצידי.

ואם לומר את האמת, אז אני אשקר.
כי לא משנה מה אומר, אי אפשר לתאר את הספר הזה, רק לקרוא אותו, להתאהב, ולקרוא שוב.
<mark>קארן תומפסון ווקר</mark> ראויה להערצה על עולם של תיאורים מרגשים, סוחפים ומשכנעים מידי. היא משאירה רושם כל כך גבוה ומרתק שמשאיר אבק להמון ספרים מוצלחים אחרים.
בתור סופרת בעצמי, שאבתי בלי סוף השראה מהסיפור שיצרה. מהע

אני חייבת לפתוח בזה- זאת רק אני, או שהכריכה נראית כמו העצים של דוקטור סוס?
ברצינות, זה לא מתבקש?
או שזאת רק אני שצריכה שהאח שלה יגיד לה בעדינות מרומזת: " איזה עצים, סתומה, זה הסבאים האלה, נו, איך קוראים לזה...סביונים! מה הקשר לעצים בכלל?"
כנראה שכן.

*****

כדור הארץ מאט את מהלכו. לאט הכול משתנה. בעלי החיים, מזג האוויר, אפילו כוח המשיכה, אבל מי שעובר את השינוי הכי גדול אלה בני האדם. הם הופכ

הבן אדם קם בבוקר. הוא מצחצח שיניים ואוכל ארוחת בוקר. אחר כך הוא הולך לעבודה, חוזר בערב הביתה, צופה קצת בטלוויזיה, קורא ספר, נכנס בכיף לסימניה, והופ... הנה חלף לו עוד יום בחיים. לא יום מוצלח במיוחד ולא יום גרוע במיוחד. יום שגרתי כזה, כמו אלפי ימים שהיו לפניו וכמו אלפי ימים שיבואו אחריו. ואז, רגע לפני שהוא עולה על יצועו, חביבנו משחרר אנחה כבדה ואומר לעצמו: ראבק, אז מה הטעם, בעצם? נכון, התיאור של היו

אסון עולמי בקנה מידה גדול, אנשים שחייהם האישיים עוברים שינויים ומהמורות בצל האסון, וחוסר וודאות גדולה.

קורונה? מי מדבר בכלל על הקורונה? אני מדבר על הספר!

אז כן, את הספר הזה קראתי דווקא עכשיו, בתקופה שבה המדינה חווה גל שני של קורונה וגל שני של שיגעון - כששניהם, גם הקורונה וגם השיגעון, עולים שלב בדרגות החומרה שלהן.

וזו הסיבה שהספר הזה הרגיש לי כמו צל של המציאות, צל חיוור אמנם אך צל. הוא נ

כדאי לדעת מראש שהספר נועד לנערות בנות 12. אני, שלא מיד הבנתי את זה (נודע לי על הספר כשהדלקתי את הרדיו לקראת סיומו של ראיון עם הסופרת) תהיתי מדוע ספר של כביכול מדע בדיוני מבזבז זמן על איך נראה עורפו של "ילד הזהב" של הכיתה, במקום לדבר על מה שממש יעניין חנונים כמוני חובבי מדע בדיוני: איך מסלקים את פגרי הלוויתנים מעל החוף, איך זה בסופות של 300 קמ"ש שנוצרות איפה שחל ערב או בוקר על כדור הארץ, איך מתמו

לפני יותר משנה, תל אביב הייתה שדה מוקשים, לפחות בשבילי. הייתי עם בת הדודה שלי ואחי הקטן לבד בבית כשהאזעקה הראשונה- האמיתית, לא תרגול- הושמעה ברחבי האזור.
אני לא אשכח את הלב שלי דופק במהירות, את הגינה שמתפרסת מולי בחושך, את המקלט שאני יודעת שעומד רק כמה מטרים מלפני, ובכל זאת נראה כל כך רחוק באותו הרגע.
עכשיו, כמה חודשים אחר כך, הלב שלי עדיין עוצר כשאני שומעת את האזעקה העולה והיורדת של האמבולנס

זיהום הסביבה, כריתת יערות הגשם, החור בשכבת האוזון, נסיגת הקרחונים, עיור יתר, התפוצצות אוכלוסין או מלחמה גרעינית כוללת - העיתונים והספרות הספקולטיבית מלאים ברעיונות כיצד יגיע כדור הארץ לסופו, כיצד יכלו החיים המוכרים לנו על פני האדמה הזאת. המשותף לכל תסריטי הזוועה האלה הוא אחד - כל זה מעשה ידי אדם או בעטיו. אנחנו אמנם מזיקים לכדור הארץ, אך יש מידה מסוימת של יהירות אנושית במחשבה שכל הרע שיכול לקרות ב