כרומנטיקנית חסרת תקנה, הקריאה ב- "אהבה אסורה בפטרבורג" סחפה אותי, ריגשה אותי ובעיקר שברה את לבי. מסתבר כי ההשפעה של הספר עלי הייתה חזקה מספיק כדי להתגבר על נזק שעשרים ושלוש שנים של ניסיון חייםוקריאה, בין היתר גם בספרים המתארים את החלקים היותר קשים של העולם ושל מציאות החיים, גרמו לרגישות האנושית שלי.
יוגב בן-ארי הוא איש מוסד המגולל את סיפור חייו בפני הקורא. הספר מתחיל בחלק קצר המתקיים בהווה, ברוסיה, כאשר יוגב מוצא עצמו מאוהב בשנית ונחוש שלא לאבד אהבה זו כפי שאיבד אחרת בעבר. אך זהו החלק השני של הספר, אשר כולל מעל למאה עמודים ומתאר את הרקע לעלילה העיקרית בדמות אהבתו הראשונה של יוגב, אשר שבה אותי וצלח במשימה (שעד אז האמנתי כי היא כמעט בלתי-אפשרית) לשבור את לבי.
באופן שמעולם לא חשבתי שאיש מוסד לשעבר כמו הסופר מישקה בן-דוד יוכל להוציא תחת ידו, חייהם המשותפים של יוגב ואשתו הראשונה אורית, יחד עם סוף הסיפור העצוב של נישואיהם, מתוארים בכאב רב וביד רגישה ביותר, באופן שהעלה לי קונוטציות מן העבר ומן ההווה שלי עצמי. יוגב ואורית מכירים בגיל 15, כאשר אהבתם מתעלה מעל גילם הכרונולוגי והחוויות שהם עוברים בעשרים השנה הבאות מתוארות בפירוט בפרקים הבאים. על-אף שידעתי עוד מתחילת הספר כי אהבה זו דינה להיכחד, קיוויתי בכל מאודי שיקרה קסם כלשהוא והיא תתגבר על המכשולים בכל זאת. התקווה הילדותית הזו נבעה, בחלקה, מן הצורה המופלאה והצובטת בה בן-דוד הפליא לתאר את הניואנסים הקטנים של חיי היום-יום שלהם, אם זה במחוות האוהבות המתרחשות במערכת היחסים המינית ביניהם ואם זה בפעולות הקטנות שמנקדות כל אהבה עמוקה בין בני-זוג, כמו האופן בה יוגב נושק לגופה הדאב של אשתו לפני זריקה בהליך רפואי. כל הפרטים הקטנים הללו המופיעים מדי-פעם בספר, העירו בי משהו עמוק ולעתים רדום, כאשר הזכירו לי (גם אם בשינוי מסוים) את מערכת היחסים הנוכחית שלי ואת האינטראקציה ביני לבין החבר שלי ובעיקר גרמו לי להתאהב מחדש - בדמויות, במערכת היחסים שלהן, בזיכרונות ובחוויות מן המציאות שלי עצמי ובעולם בכלל. גם תהליך הפרידה הכואב, שבן-דוד כותב אותו בצורה נכונה ואמתית ביותר, השפיע עלי רגשית ואף גרם לי להניח את הספר מידי למשך שלושה ימים, במהלך מה שאני יכולה רק לתאר כתהליך מקוצר של אבל, אולי על הדמויות ועל העלילה ואולי על הדמיון הגדול שיש בין שברון הלב הבלתי-נמנע בספר לבין האופן העצוב שבו מערכות יחסים, ששנים רבות נראו כנצחיות וכמסוגלות להתעלות על כל מכשול, נתונות גם הן לסכנת חוסר הוודאות, השחיקה ואובדן האהבה. תוך הקריאה – גם בחלקים אחרים של הספר – תהיתי פעמים רבות אם בן-דוד כותב בעצם את סיפור חייו שלו, את ניסיונו הכואב ואת זיכרונות אירועים אישיים אשר התרחשו במציאות והאם זו הסיבה לכך שהעלילה הבדיונית הזו, עם השם הנדוש שניתן לה ועם תמונת הכריכה הקיטשית, כתובה בצורה כל-כך אמתית.
החלקים האחרונים, שהם דווקא אלו המהווים את עיקר העלילה בספר, נותנים גם הם מסגרת לסיפור אהבה רומנטי שיוגב מככב בו, אך בניגוד לחלק הראשון אלמנט המתח הופך בהם להרבה יותר דומיננטי. יוגב, המתפקד כעת כסוכן תחת זהות בדויה ברוסיה, למוד סבל ועדיין סוחב גרורות מכישלון נישואיו, מגלה במפתיע סיכוי לאושר בדמות אנה, מוכרת ספרים בה הוא מתאהב ומנהל עמה קשר רומנטי. כבאהבתו הראשונה, עבודתו במוסד מתחילה לסגור גם על מערכת היחסים החדשה של יוגב ולהצר את צעדיה והוא מוצא עצמו שוב בפני הברירה הכפויה שבין הארגון והחובה למדינה לבין אושרו האישי. הפעם, יוגב מודע בבירור להשלכות של בחירותיו האפשריות והוא נחוש בדעתו שלא להמיט על חייו את הכישלון עליהם המיט מבלי דעת בעבר. מכאן מתחילה העלילה להסתבך, גילויים שונים עולים, מופרכים או מאומתים ובמרכז האירועים הרבים עומדת עקשנותו ואהבתו של יוגב, על בסיס החלטתו הנחושה שלא להקריב את אותו קרבן כבד בפעם השנייה.אם החלק הראשון היה במידה מסוימת סיפור מן החיים, החלקים שאחריו נוטים יותר לכיוון הבדיוני, גדולים מן החיים. בצורה זו הספר קורץ לקוראים שונים, גם כאלו המעדיפים סוגות שונות – רומנטיקנים, חובבי מתח, גברים, נשים, אנשי העולם הגדול, המתעניינים בהיסטוריה של מוסדות הביטחון הישראלים ועוד. רבים ימצאו מקום בספר זה, בין אם כזה שיסקרן וימתח אותם או כזה אשר יגרום להם להזדהות ולהזיל דמעה.
קשה לי לומר שהספר עוסק בהתנגשות התפקידים השונים בחיינו –בין חובתנו לארגון שלנו, למדינה שלנו או לאנשים הקרובים לנו. על אף שהקונפליקט הזה תופס מקום משמעותי בעלילה, אינני בטוחה שהוא אכן כה משמעותי לספר: למרות הרושם של קונפליקט, לקורא וליוגב ברור מה היא הבחירה הנכונה בכל זמן נתון, מה גם שאני לא רואה דרך אמתית בה ניתן להשליך את קורותיו המפותלים של יוגב על שאלת סדר העדיפויות הגדולה והכללית מן החיים האמתיים, על הדילמה העוסקת במה קודם למה. יחד עם זאת, העלילה עדיין מעלה במידה מסוימת את השאלה הזו, גם בלב הקורא, ואולי אף עונה עליה.
לא כל קורא יחווה את אותן רגשות עזים שהרגשתי אני כשקראתי בספר. יחד עם זאת, תוך חשיבה אובייקטיבית ותוך הסתמכות על המשותף בין הביקורת שלי לבין הביקורות המופיעות על גב הכריכה, אני מאמינה שכמעט כל מי שיקרא את הספר הזה יחווה, בעוצמות משתנות, את התהליך של התאהבות מחדש ושל שברון הלב הבלתי-נמנע. מעבר לכך, הספר קולח ושומר על עניין כמעט לכל אורכו ובעיקר מהווה עלילה ישראלית מקורית המחדשת על נושא המוסד, הריגול הישראלי והריגול הנגדי ומעניקה הצצה לכל הפעולות הנסתרות הנעשות בפועל תחת שמות גדולים אלו. לדעתי מדובר בספר מומלץ בחום, כאשר גם מי שלא יאהב אותו כמוני ימצא אותו מהנה ומעניין לקריאה ואף יותר.
