קשה לי למצוא מילים שיתארו את ההרגשה שלי בסיום קריאת הספר הזה, קשה לי במיוחד כי אני כותב עליו מיד בסיומו ועדיין נמצא בסערת רגשות עמוקה מהקריאה שלו. בשבוע וחצי האחרונים נכנסתי לעולם המדהים והמרגש שסקוט קארד בנה ומספר על בית השיר שלוקח תחת חסותו ילדים יתומים ומלמד אותם את אחת מהאומנויות הנפלאות שקיימות ביקום כולו - אומנות השירה. העלילה בספר מתרחשת בעתיק הרחוק, יותר מ-15,000 שנים קדימה בזמן. היקום מיושב בידי אדם על כוכבי לכת שונים ורק כמה עשרות שנים קודם לסיפור העולם סוף סוף התאחד תחת שלטונו של הקיסר. על אחד מהעולמות האלו קיים בית השיר.
אורסון סקוט קארד רב האומן במילים משחק בנפשו של הקורא לאורך הספר, הוא גורם לקורא לשכוח את עצמו בתוך הקריאה ולהיות מכוון כל כולו לשמוע את שירו של הספר המקסים והנפלא לאין שיעור הזה. העלילה עוקבת אחרי ילד קטן שמגיע אל בית השיר והופך להיות לציפור השיר הנפלאה ביותר שבית השיר שמע מימיו. כוחו של השיר מתבטא בתעצומות הנפש של האומן ששר אותו ומתבטא גם בעוצמות הרגש של השומעים. שיר הוא לא כמו דיבור, שיר הוא משהו שיכול להשפיע, שיר הוא שבר שיכול לרגש את השומעים, שיר הוא משהו היכול לגרום לנשמתו של האדם לעשות את הדברים שהיא שומעת בו ולכן הוא גם מסוכן, מסוכן מאוד.
סקוט קארד בכתיבה נפלאה ומרגשת מכניס את השיר שלו ישירות אל לב הקורא וממלא אותו ברגשות עד להתפקע, מעלה ומוריד, מלחיץ ומכאיב, ומזיל דמעות על האהבה העמוקה עד אין שיעור של השיר הזה.
הספר הזה הגיע לידי לפני שנים לכבוד יום הולדתי מידי ידידה יקרה שנעלמה מחיי לפתע, והוא מצא אותי שוב לפני יום הולדתי כשהפעם הייתי מוכן להיות קשוב אל שירו המלא ברגש של הספר.
תתרגשו...

שמתחילים לקרוא את הספר נתפסים לעלילה, אבל לא הצלחתי להבין את הסיבה לכך, כל מה שידעתי זה שיש משהוא מסקרן בספר, הספר מרתק ומוזר, שונה כל כך, העלילה מפותלת וסובבת סביב סביב, ועדיין לא הבנתי מה תופס אותי להמשיך לקרוא, הדמות הראשית כל כך מורכבת, מושלמת, מוזרה, שונה כל כך ממש חוצנית, בשלבים מסוימים בהתחלת הספר ניסיתי להבין "למה המשורר התכוון".
הספר מהתחלה עד האמצע מכתיב קצב איטי וצריך סובלנות רבה.
הספר מיסטי, פסיכולוגי ובנוי מהמון רבדים שנוגעים בקורא בלי לדעת את זה עד אמצע הספר, ששם פתאום משהוא מתפרץ מכל העלילה הזו, והכל מתחיל להתחבר כמו בפזל, וההבנה למה בעצם אני כקוראת מרותקת לגיבורים ובעיקר לדמות הראשית, הספר גורם להרגיש שחייבים להיות קשובים כי עוד מעט הולך לקרות משהוא חשוב ורציני.
יש הזדהות עם הדמות הראשית אך יש גם ריחוק ממנו, יחס אביוולנטי הזוי אך מרתק.
הסיפור מסגרת מתרחש בעתיד מרוחק מאוד משלנו, אך הספר מתרכז בעיקר באנשים, ברגשות, ובאהבות גדולות ובלתי נתפשות, ולא בעתידנות הטכנולוגית כמו בהרבה ספרי מדע בדיוני.
הספר אפל ועמוק מאוד, אך יש בעלילה גם תקווה, אהבה, מערכות יחסים בין כל המינים, לא שגרתי, יש חמלה והבנה אנושית גדולה לשונה ולשוני.
העלילה לכאורה מאוד פשוטה אבל מנג גם מאוד מורכבת ככל שממשיכים עם הסיפור, זהו ספר מלא סתירות שמושוכות לכל כיוון, יש הרגשה לאורך כל הסיפור שיש משהוא ערטילאי שהסופר הכניס במהות של העלילה ולדמויות.
הספר לוחץ על כל מגוון הרגשות ומצליח מאוד, בכל אופן איתי זה הצליח.
בהחלט ספר מיוחד, שונה, המסגרת שלו היא בדיונית אבל בעצם הספר יכול להתאים לכול קורא, שאוהב ספרות איכותית.
ממליצה מאוד, חוויה יחודית ומרגשת שחותרת תחת שכבות רבים, סיפור שמסופר טוב, מרתק וממלא, טראגי ועמוק.

התחלתי לקרוא את הספר הזה בערב וסיימתי עם קרני שמש ראשונות - לא יכולתי להפסיק לקרוא מרוב מתח ורצון לדעת מה קורה בסוף. סיפור מהפנט ומלא קסם - מאוד אהבתי את העולם שסקוט קארד יצר ואיך שהוא שואב את הקורא פנימה. בהתחלה היה לי קצת קשה לעקוב אחרי כל הדמויות וכל כמה זמן דפדפתי אחורנית, אבל אחרי שהתודעתי אליהן הסיפור זרם.

ספויילר חייבת לציין שאהבתי יותר את החלק הראשון של הסיפור, לפני שאָנְסֶט הופך למתנקש. מהרגע שמיקָאל מת הרגשתי שהסיפור נכנס להילוך מהיר ושהוא רץ על שנות ההתגברות וההזדקנות של אנסט הרבה יותר מדי מהר. לקראת הסוף הרגשתי שהספר מסרב להיגמר (ואולי העייפות השיגה אותי..) והסיפור הפך איטי ומקוטע.

למרות ההסתייגות, אני עדיין חושבת שמדובר בספר טוב ששווה קריאה.

ספר מדהים!!!!!!!!!!!!!
השישי שלי מתוך 13 של אורסון סקוט קארד, ואני לא מפסיקה להתפעל. זה הספר הראשון שלו שאני קוראת שלא מקושר לאנדר.

הדמויות טובות. מתחברים לאנסט [הגיבור], לתמימות שלו והאהבה שלו, ולקושי שלו להתחבר לעצמו ולמצוא את הקו שבו מסתיימים כל האנשים שלהם הוא שר, שאותם הוא משקף, ולמצוא את מי שהוא, עצמו.
הסוף מדהים. נורא, אמיץ, ומדהים. הצלחתי למצוא בספר את פטרה [מהמשחק של אנדר (קיארן, כאן)]. בסוף פשוט לא ידעתי מה להרגיש, פשוט הרגשתי את האנרגיה של הספר אצלי, ולא רציתי שאני אשכח אותו שוב, כמו שקורה לי תמיד, רציתי שהוא יישאר וייחרט אצלי בזיכרון ושלעולם לא אוכל לשכוח את העוצמה שלו ואת כל הרגשות המשונים, הגוונים והמצבים שהוא מבטא.
אממ, אז כן, זה ספר טוב.

הסופר מראה הבנה בפסיכולוגיה של הנפש, ועם זאת אני תמיד מוצא את הספרים של אורסון סקוט קארד שמדברים על גיבור בגילאי הגן קצת מטרידים, בעיקר בגלל התהליכים הכואבים שהוא מכריח אותם לעבור.לקארד יש את הכישרון כך שהספרים שלו כובשים על אף הפן האפל שלהם.

אומן השיר הוא ספר מהמעלה הראשונה, הוא זורם ולא שוכח לקחת את הקורא איתו, ולבסוף הקורא מוצא את עצמו מתלהב ומתאכזב עם אנסט. אני ממליץ לקרוא אותו.

עם זאת אני מקווה שבניגוד לספר "המשחק של אנדר" אורסון סקוט קארד לא יתפתה להמשיך את הסדרה. האיכויות של הסדרות שלו יורדות ביחס ישיר לכמות הספרים בסדרה כשהראשון הוא תמיד המוצלח ביותר.

זהו הספר השלישי של אורסון שקראתי שלא קשור לאנדר יקירנו, ולא יכולתי שלא לנסות להשוות אותו למשחק.

גיבור צעיר מאוד, גאון שבונה והורס את עצמו- יש.
מורים שלוקחים איתו סיכונים- יש.
ספקות לגביו- יש.

על הצד האחורי של העטיפה היה כתוב שהספר נכתב בין כתיבת הסיפור הקצר של המשחק של אנדר לבין הספר עצמו, האם זאת הייתה סוג של טיוטה? אינני יודעת.

מה שמוזר הוא שלא הייתה שום התייחסות לבעייתיות של בית השיר.
מסממים שם ילדים כדי לעקב את הבגרות המינית שלהם?! מוכרים אותם? גורמים להם ליצור מחסומים רגשיים מגיל 3 והכל תחת מעטה שהכל יפה וכולנו דואגים למחוננים הקטנים שלנו?

אנסט היה הקיסר אחרי הכל, אבל גם הילד הקטן שמשחקים בו, אולי יש סיכוי שמכאן שאב אורסון את ההשראה לאנדר ופיטר?

זה ספר מבלבל, נראה שיש שם כמה דמויות שאמורות להיות ראשיות אבל פוספסו.. כל מיני עלילות שנגעו בהם לרגע, אבל לא מספיק כדי שתהיה הרגשה שהן במקום.
לא הייתי מוותרת על הקריאה שלו, ספר טוב, אפילו טוב מאוד.
אבל קשה לקרא אותו תוך כדי שהוא חוסה בצילו של המשחק של אנדר.

מומלץ. :-)

קראתי את הספר לפני מספר שנים, רכשתי אותו, ומאז אני פותחת אותו מידי פעם וקוראת כמה עמודים. הקסם אינו פג.

הדמויות המופלאות קמות לתחייה ואורסון סקוט קארד עשה את מה שחששתי שלא יצליח לעשות: בשבילי, הוא שחזר את ההתרגשות שיצרו אצלי המשחק והצל של אנדר.

לא רבים הספרים שהעלו בי רגשות כמו הספר הזה.

לא יכולתי להמליץ עליו עם יותר כוונה.

הייתי אומרת שזה חיקוי תמציתי ודהוי של "המשחק של אנדר" ושלל המשכיו, אבל מסתבר ש"אומן השיר" קדם לו.
עדיין - ילדים כמשני העולם, אלימות המתוארת לפרטי פרטים, כמה מנות חמלה בשביל האיזון והתחקות אחרי קורות הגיבור לאורך כל ימי חייו - גם כשזה גובל בשיעמום (צריך לדעת לפרוש בשיא...)
בקיצור, אני שמחה שאורסון סקוט קארד רק השתפר מאז - את "המשחק של אנדר" אהבתי.

לאורסון סקוט קארד, לדעתי, יש תכונה להתעלל קצת בדמויות שלו, בפרט בגיבוריו הילדים. ובכל זאת גם כבן אדם שמזדעזע בקלות ולא מסוגל לסבול יותר מדי במציאות ובספרים- קשה שלא לאהוב אותו.
על הכריכה מופיעה ביקורת המציינת שהכשרון של קארד טמון בהבנה של נפש אדם וביכולת שלו לתאר אותה, ואין ביקורת נכונה מזו. כמו ב'המשחק של אנדר' קארד גורם לעולמות הבידיוניים שלו להראות הכי אותנטיים ונכונים שיש, למרות שכבר בתחילת הספר הוא צולל אליהם בלי כמעט אף הסבר, ומותיר את הקורא מעט אבוד בין חוקים ומציאות של עולם לא מוכר. כמו אנסט, הזמר המופלא גיבור הספר המזהה תחושות במאזיניו ומשורר להם אותן חזרה, כך גם קארד משתמש במה שכולנו חשים ומשקף הכל חזרה דרך דפי הספר, מצליח לרגש ולהשלים עלילה שתחת ידו של אחר לא היתה עומדת במבחן הקריאה.
בהתחלה קצת קשה להכיר את העולם הבדיוני המתואר בספר, את מנהגיו והמציאות שלו (אם כי האנשים מוכרים עד אימה- כנראה מהמציאות היומיומית שלנו), ובהמשך קשה עוד יותר להסתגל לטרגדיות הפוקדות את הדמויות; אך כמו ב'המשחק של אנדר' קל כל כך להזדהות והתרגש, ולכן גם קל כל כך להמליץ. ספר מצויין.