קשה לי למצוא מילים שיתארו את ההרגשה שלי בסיום קריאת הספר הזה, קשה לי במיוחד כי אני כותב עליו מיד בסיומו ועדיין נמצא בסערת רגשות עמוקה מהקריאה שלו. בשבוע וחצי האחרונים נכנסתי לעולם המדהים והמרגש שסקוט קארד בנה ומספר על בית השיר שלוקח תחת חסותו ילדים יתומים ומלמד אותם את אחת מהאומנויות הנפלאות שקיימות ביקום כולו - אומנות השירה. העלילה בספר מתרחשת בעתיק הרחוק, יותר מ-15,000 שנים קדימה בזמן. היקום מיושב בידי אדם על כוכבי לכת שונים ורק כמה עשרות שנים קודם לסיפור העולם סוף סוף התאחד תחת שלטונו של הקיסר. על אחד מהעולמות האלו קיים בית השיר.
אורסון סקוט קארד רב האומן במילים משחק בנפשו של הקורא לאורך הספר, הוא גורם לקורא לשכוח את עצמו בתוך הקריאה ולהיות מכוון כל כולו לשמוע את שירו של הספר המקסים והנפלא לאין שיעור הזה. העלילה עוקבת אחרי ילד קטן שמגיע אל בית השיר והופך להיות לציפור השיר הנפלאה ביותר שבית השיר שמע מימיו. כוחו של השיר מתבטא בתעצומות הנפש של האומן ששר אותו ומתבטא גם בעוצמות הרגש של השומעים. שיר הוא לא כמו דיבור, שיר הוא משהו שיכול להשפיע, שיר הוא שבר שיכול לרגש את השומעים, שיר הוא משהו היכול לגרום לנשמתו של האדם לעשות את הדברים שהיא שומעת בו ולכן הוא גם מסוכן, מסוכן מאוד.
סקוט קארד בכתיבה נפלאה ומרגשת מכניס את השיר שלו ישירות אל לב הקורא וממלא אותו ברגשות עד להתפקע, מעלה ומוריד, מלחיץ ומכאיב, ומזיל דמעות על האהבה העמוקה עד אין שיעור של השיר הזה.
הספר הזה הגיע לידי לפני שנים לכבוד יום הולדתי מידי ידידה יקרה שנעלמה מחיי לפתע, והוא מצא אותי שוב לפני יום הולדתי כשהפעם הייתי מוכן להיות קשוב אל שירו המלא ברגש של הספר.
תתרגשו...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
