גילוי נאות: אני לא יודעת מה ההגדרה של ספר נוער.
דילגתי על הסוגה הזאת (אם אפשר לקרוא לה סוגה). קראתי ספרות ילדים ובגיל 10-12 בערך עברתי לספרות מבוגרים. חור בהשכלה, קורה...
"הנערה במרפסת ממול" מוגדר כספר נוער של מחברת רב המכר "אות מאבשלום". לא התלהבתי מ"אות מאבשלום", אז למה אני מתעקשת לא ללמוד מטעויות של עצמי?
כי משהו בכריכה האחורית שבה את לבי. סיפור חוצה דורות, סאגה משפחתית אפופת מסתורין. "סודות רבים היו בתל אביב הקטנה, אך סודה של רבקה היה הגדול מכולם", כך כתוב מאחור. ואני? אני מתה לדעת מהו סודה של רבקה? הסוד האפל, המסתורי וגדול מכולם. הרשו לי לדבר בשפת הרחוב לרגע: "פחחחחחחח".
אז מה היה לנו שם?
המון אירועים שרודפים אחד אחרי שני, אך אף אירוע לא באמת משאיר חותם. הכל זז כל כך מהר, הדמויות צצות והולכות וחיבור נפשי איתן שואף לאפס. הדמויות צבועות שחור - לבן. אף דמות לא מפתיעה, אף דמות לא מתפתחת באמת.
פוגרום, אהבה מפוספסת, חילונים מול חרדים, יתומים, ריבים משפחתיים, שואה, אלוהים, נשים מוכות, אמהות מזניחות, אהבה בלתי אפשרית וכמובן סוף טוב.
אם זה המתכון לספר נוער, את הסלט הזה אני מעדיפה להשאיר במסעדה.
כמה נקודות אור. החל מאמצע הספר זורם למדי. הכתיבה יפה, משחקי מילים מעניינים (אם כי במינון רב מדי).
ראיתי שרוב הביקורות מפרגנות, אז אני מקווה שנאוה מקמל-עתיר לא תתעצב מביקורת אחת קטלנית יותר.


















