וואו, הביקורת האחרונה שלי. ואיזה אושר לכתוב אותה על ספר כל כך טוב.

מי מאיתנו מעולם לא הרגיש חסר בית, חסר שורשים? שהיקרים לו ביותר עוזבים אותו בעת צרה ומניחים לו להתמודד מול צרות שמעל לכוחו לבדו? שהוא בודד, בודד באמת, בתקופה קשה, כשאף אחד לא מבין אותו?
לפעמים אנחנו מרגישים ככה בלי סיבה; או בלי סיבה טובה מספיק, כי אחרי הכל כולם בני אדם וכולם טועים.
אבל ג'ודית, גיבורת הספר, זוכה בסיבה ראויה.

שנים מעטות לפני מלחמת העולם השנייה, אמה ואחותה הקטנה של ג'ודית טסות לסינגפור, בשל עבודתו של האב, המחכה להן שם. אבל ג'ודית, בת הארבע עשרה בסך הכל, לא תצטרף אליהם.
היא לא שותפה להחלטה השרירותית של אמה, לשלוח אותה לפנימייה - פנימייה מחמירה בעלת שם רע בקרב בנות גילה.
וכך היא נשארת לבדה, לבדה באמת, חסרת בית וחסרת קרובים אהובים להישען עליהם, במדים הנוקשים של פנימיית 'סיינט אורסולה'.
ג'ודית לא בוכה - פניה נשארות שלוות, ואיש אינו מעלה בדעתה מה מתחולל בליבה בעת שחייה המוכרים מתמוטטים באכזריות מולה.
אבל המצב לא נותר כזה - בפנימייה היא מתיידדת עם לאבדיי קארי-לואיס, נערה שובבה ושובת לב, בת למשפחת קארי-לואיס העשירה המאמצת מיד את ג'ודית כבת משפחה נוספת.

זהו אחד מספרי המבוגרים הבודדים שקראתי. השפה הגבוהה, הדמויות הנפלאות, המחשבות, העומק והרמה השונה מרוב הספרים המוכרים לי עד כה הקסימה אותי. לקח לי זמן קצר להתחבר אל הספר, ומאז פשוט לא יכולתי להפסיק.
הוא לא היה מרתק עד שלא יכולתי להניח אותי מידי; לא, אבל בכל הפסקה קטנה מהפעילות הסוחפת של היום-יום חשבתי עליו, וניסיתי למצוא מעט זמן לקרוא בו.
נהניתי מכך שהוא ארוך כל כך, ויכולתי להכיר את הדמויות ברצינות ולקרוא אותו במשך כמעט שבוע; להירגע, לאסוף את עצמי ואת המחשבות שלי, להתנתק מהמציאות ולהתמודד עם סיפור כואב, מרגש ומעורר הזדהות.

ג'ודית ממשיכה להתחבט בקשר לזהותה. האם בני קארי-לואיס מהווים תחליף למשפחתה? האם היא יכולה להשען עליהם ולסמוך עליהם?
אסון משפחתי כבד ופרטי המתרחש בצל המלחמה בבית קארי-לואיס מבהיר את המחיצה ביניהם אחת ולתמיד. ג'ודית מבינה היטב שאף שהם יקרים לה והיא אהובה עליהם מאוד, ביתם הוא לא ביתה. אף שליבה שבור כמו ליבם שלהם, היא אינה חלק מכך, ושוב היא עוזבת ומוצאת את עצמה כמעט לבדה.

חייה של ג'ודית המשיכו להתגלגל לאורך הספר, והמלחמה הנוראה בעיצומה. האסונות האיומים ממשיכים להחריב את חייה וחיי היקרים לה בצרורות גדולים, והיא משתנה. החיים משנים אותה.

החלק הזה היה העצוב לי ביותר - פשוט כי היה אמיתי כל כך. החיים קשים ורצופי אכזבות ועצב ודמעות, ובני האדם אינם בנויים לעמוד בכל הנסיונות הללו בגבורה מבלי להשתנות. ואף על פי כן ישנה נחמה - ג'ודית, שבורה ומרוסקת ככל שתהיה מוצאת את ביתה ואהבתה לבסוף, בוגרת ולמודת סבל, אבל אוהבת וכובשת כמו בהתחלה, פשוט בצורה אחרת, שיש בה משהו מאוד מאוד כואב.

ג'ודית חיפשה אחר שורשיה ומקום חם ובטוח שתוכל לקרוא לו בית לאורך כל הספר כמעט. לבסוף, היא מקימה את ביתה האובד בעצמה.

הספר הזה נפלא ומקסים בעיניי - ואני ממליצה עליו בחום.

פשוט לא יאומן. ריק ריירדן מסיים סדרה אחרי שלושה ספרים. שלושה ספרים!!! מי שמע על כזה דבר?
אתם יכולים להפסיק לשפשף את העיניים, זה נכון. ריק ריירדן סיים סדרה אחרי שלושה ספרים בלבד.
מי שקרא את הביקורות הקודמות שלי, יצפה בוודאי להיתקל בשורה הבא קריאת-התפעלות נלהבת ביותר.
טוב, גם אני הייתי מצפה לזה.
אלא שלא, במקום להרגיש שמחה על שהסופר היקר התעלה על עצמו, הייתי קצת עצובה (כמעט). הייתכן שזהו, אין סיבה לצפות לספר המשך נהדר, צפוי, ממוחזר ועם זאת פשוט נפלא? זהו? זה הסוף? שלושה ספרים, ואנחנו נפרדים מקרטר ומסיידי?
(זה הרי גרוע מכדי להיות מציאותי! אבל אני מזדהה איתכם בכל הלב. לרגע קט וזעיר אחד באמת הייתי עצובה.)
שיעול
אז ככה, אל תדאגו. בטחו בריק, הכל בסדר. אפשר לסמוך עליו שידאג לסדרת-המשך בסגנון "גיבורי האולימפוס". או גרוע יותר, לאור הרמזים הגסים בנוגע ללונג איילנד וה"אלים האחרים" שאמא של סיידי מדברת עליהם: היכונו לספר עם מפגש תרבויות מצרי-יווני-רומי. אם לא עוד לא הבנתם, מפגש מהסוג שגורם לכם לרצות לקרוע את הסופר (שמאחד את שתי הסדרות, את הדמויות הזהות עם השמות השונים ושובר את חוקי הברזל בכל אחת מהן) לגזרים. אבל אתם כבר יודעים, כולנו יודעים: ברור שנסלח לו על זה. כי ריק ריירדן פשוט כותב יותר מדי טוב.

אז אחרי שסיכמנו פה אחד שאי אפשר לכעוס על ריק ריירדן בשום מצב, גם אם הוא יהרוס את כל הספרים שלו עם סדרה חדשה (בסגנון "השף ____ ואלי הבישול האגדיים" למשל) שתהיה כמובן נהדרת, אפשר להמשיך לביקורת. או בעצם להתחיל אותה.

אני מוכרחה לציין, שהספר הזה הוא הטוב מבין השלושה בעיניי (אולי זה לא אמין במיוחד, כי שכחתי את רוב הקטעים בשניים האחרים). נהניתי יותר. ריק הפליא לשלב בין המיתולוגיה המעניינת (מוכנה להתערב שהיא מעניינת רק כשמיודענו היקר כותב עליה), הכתיבה המדהימה, המתח, הדמויות השטוחות, ההתרחשויות ההזויות, ההומור, האווירה הנפלאה, והדבר העיקרי - שלפעמים הולך לאיבוד בספרים שלו: אנחנו. העולם האמיתי.

היו כמה דברים שהפריעו לי; כמו ההומור האמריקאי האידיוטי שלעיתים - בשיא הכנות - הוא פשוט מוגזם, זה שהכול צפוי, ושאני לא מתה על מנהיגים רכרוכיים עם בנות זוג תוקפניות (אהמ קרטר זיה אהמ - אבל זה כבר טעם אישי), ועוד כהנה וכהנה חריגות קטנטנות.
אני מודה: אם זה היה סופר אחר, הוא היה עלול לאבד כוכב ואולי שניים על הטעויות הנבזיות האלה.
אבל כשזה ריק ריירדן? איכשהו, גם אם אני ממש מתאמצת להוריד לו איזה כוכב, זה בלתי אפשרי.

מה כבר אפשר להגיד שלא אמרו לפניי? ספר חובה מרתק שלא תוכלו להניח מהידיים, כמו כל הספרים של האמריקאי הגאוני הזה.
"צל הנחש" הוא ספר אדיר, החותם (סביר שלא) סדרה אדירה נוספת של סופר אדיר עוד יותר.

ריק ריירדן - אני מעריצה אותך.
מומלץ בחום.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לקרוא את הספר הזה . לא הבנתי מה אני קוראת והמשכתי לקרוא פרק-פרק וחצי בתקווה שתהיה איזו תפנית מהפכנית בכתיבה ובעלילה, הסגנון ישתנה ואני אתחיל להנות.
זה לא קרה.
אז עזבתי אותו (מתוודה על הפשע הנורא,אתם מוזמנים לתלות אותי).
בפעם השנייה שקראתי אותו - כבר סיימתי והתרגשתי ושמעתי את דפיקות הלב שלי מואצות - נתקלתי בסימניה מלפני כמה שנים כעבור שתי דקות בערך, חלפתי על פניה ומשם לא עצרתי לרגע.

הסיפור נפתח בתיאור מצמרר של שממת הצפון הקודרת, ארצות הכפור בתקופה הקשה ביותר שלהן: בשיא החורף, כשהרעב בעיצומו.
אלא שאף על פי כן מתקיימים שם חיים - להקת זאבים פראיים, שדופים, פרוותם עטורת שלג, משחרת לטרף.
הם עוקבים באדיקות אחר שני אנשים ולהקת הכלבים שלהם, ומחסלים אותה בערמומיות ובחוכמה, כשהם מקיימים את חוק הבשר המפורט בהמשך, בעמוד שישים:"מטרת החיים היא הבשר. החיים עצמם הם הבשר. החיים חיים על החיים. יש אוכלים ויש נאכלים. החוק הוא: אכול או שיאכלו אותך."
בתום החורף, ואיתו תום עונת הרעב, התפצלה להקת הזאבים. לבסוף נותרה הזאבה-המעורבת-הקטלנית עם שלושת מחזריה, שנלחמו זה בזה עד מוות על מזבח עסקי האהבה. הזאבה הייתה אכזרית וחסרת מעצורים, ושלושתם נשאו על גופם את צלקות שיניה, עד שנותר מהם אחד בלבד, ממנו זכתה בחמישה גורים. אבל רק אחד מהחמישה שרד: פנג הלבן.

אהבתי את הספר מתחילתו ועד סופו. כל מילה. איכות הכתיבה הייתה גבוהה וזורמת, העלילה - מעניינת, מיוחדת, מרתקת, אמינה מאוד. הספר ריגש אותי והפחיד אותי, העניק לי נקודת מבט נוספת על תחומים רבים כל כך, וגם הרבה מחשבות להמשך הדרך.

הרגישות בה הספר כתוב, בה מתוארת צורת המחשבה הזאבית של פנג, הייתה מקסימה כל כך. ג'ק לונדון צייר את הגבול שבין החיה לאדם במכחול קסום ודק, בבהירות, בעדינות, בצורה יפיפייה.

פנג התפתח אך ורק בכיוון הכוח: בעקבות השנאה שרחשו לו בני מינו והאדם, פיתח את אופיו בכיוון אחד בלבד. לא היה מקום לאהבה, לעדינות, לרכות, באופי שלו ובחיים שלו. הוא למד לציית לחזק ממנו ולדכא את החלש ממנו, הוא נעשה בעל סף כאב גבוה,חכם,פראי; קטלני. תנועותיו נעשו מהירות משל כל אחד אחר, הוא נעשה ערמומי מכל אחד אחר, גמיש מכל אחד אחר, רצחני מכל אחד אחר, כחוש ושרירי יותר מכל אחד אחר.
וגם אכזרי מכל אחד אחר.
תחת שלטונו של איש רע במיוחד הפך פנג לשד של ממש; הוא היה כלוא במשך היום, מעונה,אכול שנאה ולא הייתה לו דרך אחרת להוכיח זאת, אלא כאשר הביאו לו כלב זר להלחם בו.

ג'ק חשף את אחד הצדדים האכזריים ביותר בני האדם, בצורה חיה כל כך, כואבת כל כך, אמיתית כל כך.
מעוררת אשמה כל כך.
את האופן בו אנו משפיעים על הסביבה שלנו, לעומק, לפעמים בלי כוונה.
אבל הוא גם הותיר מקום לתקווה - כי בסוף הספר, האהבה הקהתה את הצלקות, ניצחה את האכזריות, את הסבל, וגם את הכאב.

הספר הזה מדהים בעיניי - ואני ממליצה עליו בחום לכולם.

לב של דיו, כשף של דיו, מלך הגנבים - הם ספרים טובים של קורנליה - סופרת מוכרת. ציפיתי לעוד ספר טוב, שאפשר לקרוא במשך הרבה זמן (נטייה של הסופרת).
תשמעו, התלבטתי ממש קשה בין שלושה כוכבים ובין ארבעה, ובסוף החלטתי ששלושה הם מספר מספיק ראוי, אולי כי אני קצת עצובה.
מכל המילים שיש, "כבד" מסתדר לי הכי טוב עם הספר הזה.

בספר הזה אנחנו נחשפים לחלק האפל והשחור של עולם הדיו. ראש-פתן הוא בן אלמוות מעונה - שזכה בתענוג המפוקפק של להירקב בתוך הגוף של עצמו - בגלל הספר שמו כרך לו, ומתכנן לו את הגרוע מכל. אומברה קורסת תחת שלטונם של השרוך והחלילן - הגברים מתגייסים, הנשים כורעות תחת הדאגה,נטל הפרנסה וגידול הילדים, שמעל ראשם מרחף איום העבודה במכרות. אורפיאוס משתולל ומשנה את עולם הדיו.
המוות תובע ממו לכתוב את שלושת המילים שיהרגו את ראש-פתן בתוך הספר, אחרת יאסוף אל חיקו אותו, את מגי, ואת אצבע אבק - ששוחרר על תנאי.
אל המצב המסובך הזה נקלעים פנוליו, מגי, רזה, מו, פאריד, אצבע אבק, וחבורת השודדים - שבתוכם מסתתרים גם בוגדים.

כפי שכולם יודעים, בכתיבה של קורנליה יש משהו מקסים. משהו מקסים, מתוק, ילדותי במקצת.
השפה שלה גבוהה, לא יותר מדי, ואף על פי שלא חסרים קטעי מריחה דורשי תלישת דפים, או סתם הררי פסקאות משעממות, הכתיבה שלה די זורמת, וטובה בסך הכל.
מבחינתי, שני הכוכבים האבודים טמונים בעיקר בעלילה, ו... נו טוב, קצת הרבה מאוד בדמויות.

ספויילרים

כשקראתי את הפרקים הראשונים שבספר, רציתי לסגור אותו, לכוון ולזרוק היישר אל הפרצוף של קורנליה.
כל כך הרבה בעיות! ובעיות מעצבנות!
אני חושבת שהיא ניסתה לסחוט מכל דמות ומכל סיטואציה כמה דברים רעים שרק אפשר.
אה, ולדחוס את הכל בשני פרקים.
ומילא - בעיות זה דבר טוב, אבל במינון הנכון ובצורה הטובה. ולא ככה.
הדמויות עברו התעללות. והן שטוחות כל כך! קורנליה מאבדת את זה. הדמויות ממש קיבלו את התוויות שהדביקו להם - העורבני הכחול,למשל. מה עבר עליו? זאת אומרת, הוא פשוט... קליפה. קליפה של בלבול ותשוקות מוזרות. ושום דבר נוסף.
פנוליו - מה לעזאזל הפסיק לכתוב? אורפיאוס יושב לו בארמון צעצוע ומעוות לו את הסיפור, הדמויות שלו גוססות, הסיפור שלו גוסס, ומי שהגיע לעולם האמיתי גם עומד למות! והוא "לא מסוגל לכתוב". נו באמת.
אצבע אבק - מהרגע שהוא קם לתחייה, הוא נעשה כמו איזה שד עם כוחות על. קורנליה כמובן לא טורחת להסביר לנו מה קרה לו, אבל הוא ימשיך להיות כל-יכול עד סוף הספר, כמובן.
פאריד - מה זה הסמרטוט הזה!!! משרת מוכה (לא בציניות) של אורפיאוס - לא מספיקים שני ספרים כדי להבין שהוא ציר הרשע?
הנסיך השחור, האיש החזק, דוריה ויתר השודדים - קבוצה בלתי מזוהה עם תדמית של רובין הוד. מה שמרגיז עוד יותר, הוא שכל מי שקרא עליהם בספר אוהב אותם מאוד, אבל אנחנו לא זוכים להבין למה.
ראש גבינה - אני שונאת את הדמות הזאת. מאחר שכל הדמויות האחרות מתנהגות בצורה כל כך גרועה, אף אחד לא עוצר אותו. זעקת ייאוש מיוסרת
מגי - עד כמה אפשר לדחוק ולמעוך את הדמות הראשית לצד? עכשיו אני אפילו לא בטוחה שהיא הגיבורה.

כל הדמויות זוכות לתפקידים מאוד ברורים, אותם הן מקיימות בצייתנות. חוץ מזה יש להן שמות יפים, אבל זהו.
השרוך - הרשע הטיפש, החלילן - הרשע (הפסיכי) האכזרי, ראש-פתן - השליט-החכם-מרושע שכולם רוצים לשמח, ועוד, ועוד...

סוף ספויילרים

האווירה בספר הייתה כבדה מדי, במשך 647 עמודים בדיוק (קצת ארוך מדי, לא?). קורנליה הפכה את עולם הדיו לעולם אפל, מלא מרירות, עצב ודמעות, באופן שהיה מאוד לא נחוץ לדעתי.
שני הספרים הקודמים היו מתוקים, והספר הזה... משנה הכל.

השמות היפים של הדמויות, של המקומות בעולם הדיו ושל עולם הדיו עצמו - כמו בספרים הקודמים - מרתקים אותי.
כן, הפרטים האלו עדיין יפהפיים, אבל משהו מעיב על כך כשצל שחור של דיו עוטף את הספר.

פאריד ומגי:
דמעות בעיניים
במשך שני ספרים מערכת היחסים ביניהם התקדמה כל כך לאט, וקורנליה כותבת עליהם בספר הזה בצורה כל כך יבשה ובלתי מסעירה, ובסוף היא עוד מביאה בחור אחר (שעונה על תדמית "החמוד") במקומו!
למה לא.

סוף הספר - יותר מדי קצוות פתוחים, יותר מדי בעיות לא פתורות, יותר מדי דמויות שאין בהן כלום.

בשורה תחתונה:
אני לא יכולה להגיד שאני ממש מתחרטת שקראתי אותו. רציתי לדעת איך מסתיימת הטרילוגיה, והוא לא כזה ספר גרוע להעביר איתו את הזמן.
בסדר, בסך הכל. מומלץ לפני השינה או למי שרוצה לפתח סיבולת לגבי ספרים...

"... כדי שהוא וסאפירה יתמודדו סוף-סוף עם גאלבטוריקס ויהרגו את המלך האפל."
735 עמודים מרתקים ומדהימים של הנאה מוחלטת הסתיימו.
מתעלפת על הרצפה וזקוקה נואשות לדלי מים קרים על הפרצוף

לאחר שהתעוררתי, כתוצאה מדלי מים קרים דמיוני ככל הנראה, אנסה לתאר כמיטב יכולתי את חווית הקריאה המסעירה שהייתה מנת חלקי במשך שלושת (או ארבעת) הימים האחרונים.

בספר הזה אנחנו פוגשים את אראגון, שהתבגר והשתנה להפליא, בעיצומם של החיים החדשים שרכש לעצמו באמצעות שבועותיו הרבות, וצל המלחמה המאיים.
קשה לי לתמצת 735 עמודים לכמה שורות, אבל העלילה המורכבת, הרחבה, והנהדרת, מכילה אבדות, הצלחות, כשלונות, אירועים מעוררי השתאות ותדהמה המניעים את העלילה בצורה הטובה ביותר, וכולם כתובים בכשרון יוצא דופן, מרתק.

אף על פי שזה ספר המשך, פאוליני ממשיך לשמור על הרמה הגבוהה - בכל התחומים.
הדמויות העמוקות, מפתיעות ומעל לכל - אנושיות.

עוד משהו שאני חייבת לציין - הסיכומים שבתחילת הספר, של שני הספרים הקודמים, הם פשוט רעיון גאוני שעוזר לקורא בצורה שלא תתואר.
נראה לי שלקחה לי שנה להשיג את הספר הזה אחרי הבן הבכור (תודה לאחי על הקטן, ולמבצעים בצומת ספרים ^^), ואני לא יודעת כמה מההנאה הייתה נשללת ממני אם לא הייתי יכולה להזכר במאורעות שבסיפורים הקודמים בצורה טובה כל כך.

האחים שלי הקציבו לי 5 דקות לכתוב את הביקורת הזאת, ולצערי הרב, אני לא יכולה להמשיך יותר מדי.

אסכם ואומר שהספר הזה יפהפה, מותח, מפתיע וחובה לכל חובבי הפנטזיה. עבר יותר מדי זמן מאז קראתי ספר מעולה.
מעולה כמו זה.

שתי מילים: אוי, איכס.
אנג'ל יקירתי, אין לי מושג איך אהבת את הספר הזה!!!

על ההתחלה אין וויכוח - משעממת. אני חושבת שיש לי סיבולת יחסית גבוהה בנוגע להתחלות מטרידות בשיעמומן של ספרים, אז זה הפריע לי הרבה פחות משזה הפריע לאחרים כאן, לפי הביקורות שלהם.
הספר לא היה חריג, הדמויות שטוחות, האירוע שפותח את הספר לא מקורי במיוחד - סתם, משעמם.
החתול והשעון היו אלה שפתחו את השערים אל העלילה; עלילה מאכזבת ומרושעת כזאת.

הדמויות חביבות ותו לא; בכתיבה של הסופר יש משהו מעצבן. היא לא מרתקת ולא קסומה, לא רדודה מדי וגם לא גבוהה, לא זורמת ולא כבדה, לא מרגשת ולא אדישה לגמרי - כל הספר הזה פושר בצורה מרגיזה.
גם שיא המתח שלו פושר באופן מעצבן.

מה הכי לא אהבתי? כי מהכתיבה והדמויות הפושרות של הספר דווקא כן אפשר לגרד במאמץ רב שלושה כוכבים.
את נסיך הערפל המחריד הזה, הסיפור המצמרר-אלים-מפחיד שלו.
פיכסה, מאיפה עלה לקרלוס רואיס סאפון הרעיון הדוחה הזה?

לגבי הסוף - הוא היה עלול להציל את המצב. אבל לא! הסוף דכאוני, יבש, מבאס ומרושע, שחתם סופית: בזבוז של זמן.
סופים טראגיים הם יפים בדרך כלל, וסופרים שמעיזים לפגוע בגיבורי הסיפור ראויים להערצה, אבל קרלוס רואיס סאפון עשה את זה בלי סיבה אמיתית, באופן מכוער ומעורר חלחלה.

וכך: לא מומלץ, לא מומלץ, לא מומלץ!!!
אנג'ל אהובתי, אני לא הולכת להתחרות איתך על מי יקרא את העותק הראשון - לגבי קאמפינג מול סניף ענק של צומת ספרים, זה כבר משהו אחר...

איזה ספר חמוד! מתמוגגת
ספרות ישראלית במיטבה, אני חושבת. לפחות בז'אנר הזה.

אז מה יש לנו כאן? עולה חדשה, רוסיה, המנהלת סוג של חיים כפולים, ונקלעת לתעלומה מסקרנת (ומאוד לא אמינה, לדעתי), לצד שלל רגשות חיים ועוצמתיים, יחד עם בעיות משפחתיות שמתעוררות ושבות מהילדות.
יולי(ה), גיבורת הסיפור, היא דמות מעולה, במלוא מובן המילה. אני נרגשת כשאני יכולה להגיד את זה על דמות בספר של סופר ישראלי. את הספרים הישראליים הטובים אפשר לספור על כף יד של גידם; אז כן, הספר הזה פחות טוב מהחטופה מאינקנדאר - אבל דמות ראשית מצויינת? אפילו בספרים "חיצוניים" קשה למצוא דבר כזה.

בספר, בצורה מוחשית ועדינה, נחשפים הקוראים הצעירים אל המורכבות והקושי של החיים. קושי בפרנסה, בעיות משפחתיות, סערות רגשיות, בלבול, בעיות קשות המגיעות בצרורות ; דברים שבאמת קורים.
הספר מציג את החברה הישראלית בצורה כנה ויפה. אפילו עם התייחסות לדברים הפחות נעימים. הוא מציג את המצב בבתי הספר - את העובדה שגם אם ילד הוא כל כך מקסים ומדהים בפנים, אף אחד לא רוצה לראות את זה, אבל כשמישהו מוצא את הדרך להכנס פנימה - הוא לא יכול לצאת.

הדמויות מקסימות. הן עמוקות, בנויות היטב, מציאותיות, עדינות ומגובשות באותו הזמן.

יוליה היא דמות חזקה. היא עוצמתית, היא מעוררת הערצה והזדהות, יש לה קסם אישי, היא חכמה - ובנוסף לכל ובראש הרשימה: היא אמיתית. היא דמות אמיתית, אמיתית באמת.

הכתיבה של הסופרת נפלאה - היא רגישה וזורמת, יש בה חוש הומור במקומות המתאימים, אוצר המילים נהדר - כיף לקרוא.
נהניתי מאוד גם ממשחקי המילים שבספר - הדמויות אומרות דברי טעם, בשנינות ובבהירות - משחקי הכוח שבמשפטים כתובים כל כך יפה; זה נהדר מכל בחינה.

אז מה לא אהבתי? את התעלומה, ועניין הסוף הסגור-פתוח.
שיחת הטלפון בהתחלה, שמהווה בעצם את הגורם המניע בעלילה, מסתבכת ונעשית מוזרה יותר ויותר ככל שהספר ממשיך.
ולבסוף, כשכל הפרטים כביכול מתגלים, הם חוברים יחד לתמונה עקומה, מאכזבת ולא אמינה ; שמקלקלת הרבה יותר ממה שנראה בחווית הקריאה.
הפתרון, שאמור להיות פתרון-מוחץ, אפילו לא וודאי - אף על פי שיוליה היא לא המספרת, המספר הכל-יודע של הסיפור מראה רק את נקודת המבט שלה (שזה פספוס), והיא בעצמה מבולבלת ; לא מאמינה למה שאומרים לה, וכך יוצא שגם אנחנו מבולבלים, ולא יודעים אם להאמין או לא. האמת לא ברורה, הסוף מאכזב.

~~~

הספר מומלץ, אבל קשה לי להתעלם מהעובדה שהסוף כושל.

אני לא מצליחה לגבש דעה מוחלטת או חד משמעית על הספר הזה. לא מצליחה.
היה כיף לקרוא אותו, ממש כיף, אבל כשאני מנסה לבחון אותו מכיוונים אחרים - נו, טוב...

אני אתחיל מההתחלה - איך הגעתי לספר הזה בכלל? והשם המחריד הזה - "מלאך משמיים" - זה פשוט נשמע כמו אחד הספרים האלה, שאני בחיים לא אתקרב אליהם.
זה התחיל עוד לפני שהגעתי לספרייה - אח שלי איים שאם אני לא אכנס (ואצא) מהספרייה תוך שתי דקות, הוא מאחר לעבודה (אבוי! אני לא זו שהתעקשה לצאת דקה לפני שהוא צריך להיות שם! בוהווווווו ).
נכנסתי לספרייה בצעדים מהירים, והבחנתי בספר ששכב עקום על המדף, בין שתי שורות של ספרים מסודרים. ומאחר שאני פרפקציוניסטית ושיגע את העיניים שלי לראות את זה, הלכתי אל המדף, ורגע לפני שיישרתי אותו (איך לא?) קראתי את גב הספר.
"אבל פאץ’ הוא לא נער רגיל. הוא מוזר, אפל ומושך..."
זה לא נשמע כמו ספר לבנות נואשות; קיטשי, דביק, רומנטי להחליא, הורס תמימות, מזעזע, חסר טעם, נדוש, ריקני ומבזבז זמן?
אני מודה שלי הוא בהחלט היה נראה ככה בהתחלה ; ואני עדיין לא בטוחה שאני לא חושבת כך יותר.
מה שכן, המאפיין הנוסף (והדווקא טוב) של הספרים הקיטשיים-דביקים-רומנטיים להחליא-הורסי-תמימות-מזעזעים-חסרי טעם-נדושים-ריקניים-מבזבזי-זמן-של-הבנות-הנואשות, הוא שהם שוברי מחסומי קריאה מעולים. לפחות אצלי. זה הדבר היחיד שאני מסוגלת לקרוא במחסומי קריאה-כתיבה, זה וספרי נוער, שהם בערך באותה הרמה (סליחה מראש).
וכך מצאתי את עצמי בורחת החוצה מהספרייה במהירות, ומגלה לחרדתי שאחי הנהדר עוד לא הגיע לאסוף אותי. בושה!

כשלקחתי את הספר מהספרייה, לא קראתי את הפרולוג שבדפים הראשונים. אני בדרך כלל מדלגת על דברים כאלה כשאני ממהרת, ומרפרפת על הפרק הראשון, שהיה די בסדר.
כשהגעתי הביתה והתחלתי לקרוא כמו שצריך, אני מודה שהזדעזעתי. באותו הזמן הייתי בטוחה שזו הייתה טעות מוחלטת לקחת את הספר הזה.
הפרולוג מגעיל. הוא באמת מגעיל. הוא מתיימר להיות מסתורי, אפל, מושך, מפחיד וכו' - אבל הוא פשוט לא. הוא דוחה. לצ'ונסי הזה מגיע שישתלטו לו על הגוף, ופאץ' אפילו לא מגניב. הפרולוג צריך להיות פתיחה מרתקת לסיפור, וכאן הוא היה דוחה. אלים ולא מגניב לחלוטין.
אני לא יודעת איך הסופרת כותבת, כי הספר מתורגם, אז אני אתייחס בעיקר למתרגמת.
התרגום המעצבן מתחיל כבר בפרולוג. אוצר המילים של המתרגמת דל ושטוח ברמות שקשה לתאר (מתנצלת, נעה שביט). בכל מה שקשור לפאץ', נערנו המסתורי, המילים והביטויים שלה חוזרים על עצמם כל כך הרבה, שזה מפריע בעיניים. באותו העמוד, פעמיים-שלוש.
אחד המאפיינים, לדעתי, של ספר טוב, זה אוצר מילים טוב. וחובה שלא יהיו חזרות איומות כל כך על דברים כאלה.
ספר צריך להעשיר את אוצר המילים. בתור אחת שכותבת ומנסה ללמוד כמה שאפשר מהספרים שאני קוראת (גם להנאתי), אני מרגישה כמו ציידת, ואני כבר עושה את זה באופן טבעי. אני מחפשת ביטויים מיוחדים, דרכים מעניינות להגיד כל מיני דברים, מקוריות והדרך שבה הסופר בונה את התחושה ה____ שהייתה כשקראתי את הספר.
אוצר המילים של המתרגמת מרגיז. יותר מדי מרגיז. כמה פעמים אפשר לקרוא את ה"די בטוחה שהוא צוחק עליי", "גיחך", "חיוך מובלע","מבט אפל" - נו באמת!
עוד משהו ששיגע אותי - העובדה שהמילה "סקסי" הודפסה על דפיו של ספר. זה איום ונורא! אפילו "חושני" יותר טוב מ"סקסי"! השטחיות חודרות אל עולם הספרים, הצילו!!!
אוצר המילים באמת רדוד, וזה חלק גדול מהכתיבה. אבל בספר הזה היה משהו נהדר שאין בהרבה ספרים - לפחות לא בצורה כל כך טובה - הוא מרתק. ממש מרתק. בכתיבה הזורמת והפשוטה - הספר מרתק, וזה משהו שאין לזלזל בו. המתרגמת \ סופרת עשתה את זה מעולה.
התיאורים ממש דלים, אבל המסר עובר מצויין - משהו שקצת קשה להסביר. זה כן תורם לאווירה המסתורית והרומנטית בספר, ולא מבלבל. קל להבין את המצבים והעובדה שאין הרבה תיאורים שיעיקו על הקריאה ויעכבו מהלכים דרמטיים - זה התאים והשתלב בצורה נפלאה עם האופי של הספר. זו טעות שמתרחשת בספרים רבים - יותר מדי מריחות במקומות שפשוט לא צריך את זה.
מהבחינה הזאת - הספר מושלם.
הסגנון של הספר טוב, אין וויכוח.

עוד נקודה: משחקי המילים. זה באמת תענוג.
הספר מלאאאאאאאאאאאאאא במשחקי מילים אדירים. תשובות מתחוכמות, דברים ממש חכמים ואירוניות שכיף לקרוא. אני כל כך אוהבת את הדברים האלה, גם במציאות וגם בספרים.
בזה, הסופרת \ מתרגמת הצליחה ללא ספק :)
התרגום למשחקי המילים דווקא מצויין, והן היו אחד הדברים שעשו מבחינתי את הספר - נהניתי.

הדמויות: כאן יש לי דעות חלוקות. יש בהן משהו שטוח ונדוש, אבל עם זאת הן בנויות היטב, מה שמטשטש את העובדה הזאת. אי אפשר להשוות את פאץ' ונורה לדמויות בספרים אחרים בסגנון הנער-החדש-והמסתורי-שהתיישב-דווקא-לידי-בכיתה.
ולכן, גם לשתי הדמויות האלו התחברתי, ואני יכולה לקרוא להן דמויות טובות.
פאץ' הוא דמות נהדרת, והדמויות האחרות בספר משתלבות טוב עם התדמית שלו, ובסוף, כשהסודות נחשפים - מתגלה המקוריות המפתיעה, שכלל לא ציפיתי שתהיה בספר שכזה.

חיסרון אדיר: הרעיון המרכזי של הספר. לא הבנתי את זה. לא הבנתי בכלל.
הדגש העיקרי בספר הוא הרומנטיקה. זה עיקר הספר. כשהסופרת מסבירה את המסתוריות של פאץ', המקרים המוזרים שקרו בחייה של נורה וכל זה - היא פשוט לא עושה את זה טוב. זה אמור להיות מצמרר ומשמעותי, וזה חולף על פני הדמויות כמו כלום, ההסברים עלובים, ושוב חוזרים אל הרומנטיקה.
ואז, כל עניין המלאכים, נפילים וכל זה - הוא סתם. באמת סתם. אני כמעט יכולה להגיד שזה לא קשור לספר, כי היא לא נתנה לזה שום משמעות.
מה גם, שלאורך כל הספר הסופרת מורחת את ההיכרות עם פאץ' (כל החלק הזה שנורה רואה אותו בתור מסתורי ומושך). זה כאילו ארוך מדי, רק בעמודים האחרונים הסודות באמת נחשפים - ושם כביכול אמור להתחיל הסיפור, אלא שבמפתיע, הוא בדיוק נגמר.
זה פשוט היה לא ברור. עיקר הספר לא ברור לי, והצורה בה היא חילקה את הספר... מאכזב, אפילו לספר כזה.

יש בספר משהו מאוד בוטה וגס, ואני לא אוהבת את זה.

והדבר האחרון, שהשארתי לסוף: כל עניין המלאכים. קשה לי לתאר עד כמה לא אהבתי את זה.
בעמוד הראשון, לפני הפרולוג, יש ציטוט מהברית החדשה:"הן האלוהים לא חס על המלאכים החוטאים, אלא הורידם אל תחתיות ארץ ונתנם בכבלי אופל לשמרם למשפט".
אני לא חושבת שיש לי בעיות בהבנת הנקרא, ואם הם הורדו אל תחתיות ארץ ואסורים בכבלי אופל עד המשפט, הם לא משוחררים בעולם האנושי ומשתלטים על בני אדם.
הציטוט הזה צריך להיות כביכול הבסיס לספר, ואני מניחה שבקה פיצפטריק ייעדה את הספר במקור ללא יהודים, שמאמינים שזו אמת -זה פשוט לא עובד טוב בעיניי.
מלאכים אמורים להיות יצורים טהורים, כמעט מושלמים, וכל עניין ה"מלאכים אפלים"\"מלאכים שנפלו", ואלוהים שכביכול לא עושה דבר בעניין הזה, זה מגעיל.
מלאך רע זה שד, לא?
לא אהבתי את זה. אבל זה לא מספיק כדי להפוך את הספר לבזבוז זמן, בגלל טעות נוספת (שכנראה הפכה את מה שהסופרת תכננה, והצילה את הספר בעיניי) - שהרומנטיקה היא עיקר הספר, ולא הפנטזיה.

***

לסיכום, אתם בטח תוהים למה דירגתי את הספר כ"טוב". והתשובה פשוטה - נהניתי. אני חושבת שמחסום הקריאה שלי נשבר, ובכל מקרה, היה לי כיף לקרוא את הספר, למרות הביקורת האכזרית שכתבתי עליו.
ואולי אצטרך לזקוף את זה לזכות העובדה שאני אוהבת רומנטיקה, בתור בת, נערה בגיל הנעורים ובן אדם רגיש.

***

לכן... מומלץ לבנות (מסויימות), אולי.

לא קראתי את "מלך הגנבים" לפני לב של דיו, כמו רבים אחרים, אבל הבנתי שהוא טוב יותר מ"לב של דיו" ושמחתי מאוד לקרוא אותו.
קורנליה פונקה כותבת יפה. הספרים שלה מקסימים.
"לב של דיו" ו"כשף של דיו" (ואני מניחה שגם "מוות של דיו") היו ספרים טובים. לא מעולים, אבל טובים.
ואם הוא יותר טוב מהם, הוא צריך להיות מעולה, לא?

בעומקה של העיר וונציה היפיפייה מסתתרת חבורת ילדי רחוב ומנהיגם, השודד האגדי: מלך הגנבים.
אבל, את החבורה החביבה שלנו מגלה בלש חביב, שחושף את סודותיהם הנסתרים והיקרים ביותר לליבם.
לאט-לאט הם מסתבכים ונקלעים לבעיה חמורה הרבה יותר: עסקה מפוקפקת עם הרוזן הרמאי וחסר השם שיש באפשרותו להפוך זקנים לילדים וילדים לזקנים.

אז איך הספר? כמו כל הספרים של קורנליה: הוא מקסים. הוא מתוק, ילדותי במקצת. השפה לא גבוהה במיוחד, אך לא נמוכה עם זאת.
בסך הכל אחרי שנכנסים לעלילה הוא זורם מאוד, מסתיים במהירות ומותיר טעם טוב בפה וחיבה בלתי מוסברת לדמויות הפשוטות שנקשרנו אליהן, על אף שבקושי זכינו להכירן.

אז מה עוד? לצד הילדותיות והתוכן של הספר, הוא מציג גם בעיות משפחתיות ומצבים רגשיים שכמעט כל ילד נתקל בהם: הורים מאכזבים, חברים שאינם, שקרים שנחשפים, אנשים שנתפסים כגיבורים ומתגלים כחלשים וכו'.
הדמויות שבסיפור התמודדו עם הבעיות בצורה יפה. אמנם, לא מעשית בצורה יוצאת דופן, אבל חמודה, מעניינת ורגשית - כן בהחלט.
הספר הזה אנושי מאוד- אנושי בצורה חמימה ונוגעת ללב, בלי להתעלם מהדברים שהם גם קצת פחות בסדר.

ולשאלה הגדולה: למה ארבעה כוכבים ולא חמישה?
כי כשאני קוראת ספר "מעולה", אני רוצה שהוא יתאים לסגנון האישי שלי ושיהיה הבחירה המושלמת כביכול עבורי - וזה לא בדיוק זה.
ואולי פשוט קראתי אותו מאוחר מדי.

לסיכום, מומלץ בחום, במיוחד לקוראים צעירים :)