אני אוהבת לרוץ.
יש כאלה שאוהבים לרוץ ולהרגיש חלק מהטבע שסביבם; אוהבים לרוץ ולחלוף על פני מקומות שונים, נופים יפהפיים, מרחקים חדשים. אני לא אחת מהם.
יש כאלה שאוהבים לרוץ עד לנקודת השבירה, למתוח את השרירים עד קצה גבול היכולת, לא להתייאש ולרוץ כל פעם מהר יותר. אני גם לא אחת מאלה.
יש כאלה שאוהבים לרוץ בשביל החברה; הם רצים בקבוצות ואיכשהו, בין ההתנשפויות, מצליחים גם לדבר ביניהם כל הזמן. הם גם רצים בנפרד ומשווים תוצאות, מתחרים, מקנאים, מתחזקים.
יש כאלה שרצים לבדם כדי לשפר את הכושר הגופני; אלה באים עם כל הציוד- חולצה מנדפת זיעה, כובע מצחייה גם בחורף, מכנסיים הדוקים, נעלי ספורט של מותג ואוזניות עם שיר קצבי. מיותר לציין שאני בזה להם.
יש כאלה שרצים רק כשהם חייבים; כדי לא לפספס את האוטובוס או כדי להספיק להחזיר למישהו את הפלאפון שהוא שכח. הם מאדימים, מתנשמים בכבדות, ומרגישים שהם על סף התמוטטות בכל רגע. הם סובלים כשעליהם להשתתף בריצה תחרותית. הם מתעבים את הריצה, ולכן גם אותי.
יש כאלה שאוהבים את הבדידות שבריצה, את ההרגשה שהם היחידים בעולם עכשיו; הם רצים מוקדם בבוקר, מרגישים את הקור הצורב על עורם הלוהט, ומרגישים מאושרים ומרוגשים כשהם כך- לבדם, שקועים במחשבותיהם ותנועתם הבלתי פוסקת, מדמיינים שקול נשימותיהם הכבדות וצעדיהם הקלילים הוא הצליל היחיד שקיים.
אני לא שייכת לשום קבוצה.
אני אוהבת לרוץ לבדי, ולא לחשוב על כלום; לא על הנוף היפהפה, לא על התענוג שבריצה, לא על דברים של יומיום. אני רצה, ורוצה לרוץ עד שייגמר הכול, עד שנעליי יישחקו, עד שאפסיק לנשום, עד שעיני ייעצמו לתמיד.
אני רוצה לרוץ עד שהשרירים יימתחו, עד שהזיעה תכסה את כולי וארגיש אין בי עוד כוח לנשום. אני רוצה לרוץ עד אינסוף, לא משנה לאן, רק שאהיה לבדי, ורק קול צעדיי יישמע בשביל המפותל.
אני אוהבת לרוץ על שבילים שאיש לא גילה, על אבנים וסלעים וחצץ, בין צוקים ומכתשים, בין עצים ומים וסלעים, בין אדמה לשמים.
אני רצה ומרגישה שאני נסחפת עם הרוח, ורוצה שההרגשה הזו לא תיפסק לעולם.
אני רצה, ומרגישה נרדפת, בורחת ואין רודף, בורחת בלי לדעת ממה.
