• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
אות אתנה

אות אתנה

מאת ריק ריירדן

הביקורת של Sizzy

תמונה של Sizzy
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
אות אתנה

אות אתנה

מאת ריק ריירדן

הביקורת של Sizzy

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של Sizzy
הוצאה לאור:גרף צעיר
שנת הוצאה:2013
סדרה:גיבורי האולימפוס #3
קטגוריה:מדע בדיוני ופנטזיה
הקודמת
Stingray
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 12 שנים

“אז ריק ריירדן משתמש באותו מתכון ישן של סבתות כל פעם. וכמו כל הסבתות למופת הוא מצליח כל פעם לדחוף לך”

10/52
ביקורות על אות אתנה
הבאה
POLLO
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•3 דקות קריאה

ווהו, ביקורת ראשונה! ועוד על הספר הזה!

...טוב, זה לא כזה כבוד גדול.
אז בוא נתחיל באמת-

הנה לנו הספר השלישי בסדרת ההמשך לפרסי ג'קסון, גיבורי האולימפוס. העלילה עצמה הייתה טובה, (למרות שקצת מוכר) ההומור היה טוב, אפילו ההתרחשויות היו טובות.
אז למה ירד כוכב?
טוב, הדמויות. חלקן טובות, חלקן גרועות לחלוטין וכאילו כבר מיצו את מרב היכולת בספרים הקודמים.

-כאן עלולים להיות ספויילרים, ראו הוזהרתם.


פרסי- הוא נשאר אותו דבר בערך, אני עדיין אוהבת אותו, אבל נראה לי ש"מוח אצה" כבר לא בדיוק אותו מוח אצה שהיה בג'קסון. הוא נעשה בוגר יותר, כן, אבל ברצינות שהוא פחות התבדח, ומי שתפס את תפקיד הליצן הוא ליאו.

ג'ייסון- דמות הגבר המושלם, זה שהבנות מזילות עליו ריר, המנהיג הטוב והחתיך. הוא יותר מידי מושלם בשביל לאהוב אותו. בכלל, כל הקיטש שלו ושל פייפר.. הלוואי שהוא ימות כבר וזהו. (גם כי הוא מעצבן ולא יהיה חסר, וגם כי אז יכאב לפייפר יותר מאשר אם היא תמות בעצמה) אה, ונמאס לי לראות את סימני היריבות בינו לבין פרסי. אחי, פרסי פשוט הרבה יותר טוב ממך, תשלים עם זה ונגמר הסיפור!

פרנק- חמוד. הוא פשוט חמוד. היו רגעים שרציתי לתת לו חיבוק דוב ולא לעזוב אותו. אין לי משהו רע להגיד עליו, ביחס לשאר הדמויות.

ליאו- הדמות האהובה עליי. אבל מה הרס לי קצת? הרומאנס שלו עם הייזל. הוא לא מתאים לה, נקודה. הוא צריך מישהי טובה יותר. וגם לא אהבתי את היחס המגעיל שלו כלפי פרנק, או את העובדה שהוא באמת כאילו גונב את הייזל מפרנק.

אנבת'- העלילה שלה הייתה הכי טובה, לדעתי. כל הקטע של המסע בעקבות אות אתנה, ובכלל- איך שהיא עבדה על ארכנה וגרמה לה ללכוד את עצמה במלכודת הסינית, גאוני. היא אחת הדמות הנקבות היחידות שאף פעם לא עצבנה אותי. ולפחות היא ממשיכה לקרוא לפרסי מוח אצה. ראר 3>

פייפר- ..איך לתאר את השנאה שלי כלפיה? היא כזאת בובה חמודה ויפה. רק מה, היא לא מועילה בכלום! במיוחד בקטע עם השרימפזילה רציתי להרוג אותה, ובערך בכל אחד מהקטעים איתה. נראה שהיא איבדה גם את שארית היכולות המועטות שלה ונשארה חסרת אונים.

הייזל- איכסה פיכסה. תעזבי את ליאו, ילדה, ותהיי עם פרנק בשקט!


טוב, אם יש דבר אחד שאפשר לזקוף לזכותו של ריק, הוא הסוף. באמת השאיר אותי במתח וציפייה לקראת הספר הבא! ועכשיו גם ניקו בתמונה.. אם ניקו ימות, אני אשליך את הארי פוטר חמש על הראש של ריק. זה עלול להיות קטלני.

-סוף ספויילרים-

אז זהו, בעצם, ספר טוב שהיה כיף להעביר איתו את הזמן. מקווה שבבית האדס ישתפר אפילו יותר. כי בסופו של דבר, ממליצה לקרוא. D:

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של תות :>
תות :>
תמונה של זאבת המים
זאבת המים
תמונה של Stingray
Stingray
תמונה של Zoey
Zoey
תמונה של Angel
Angel
תמונה של אנג'ל
אנג'ל
תמונה של מגדת העתידות
מגדת העתידות
תמונה של Mira
Mira
10קוראים|גיל ממוצע31|100%נשים

על המבקרת

תמונה של Sizzy

Sizzy

חברה מזה 13 שנים
13 ביקורות•101 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
תרגום (נוער)•מדע בדיוני ופנטזיה•קלאסיקה לילדים
תמונה של Sizzy
Sizzy
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות13
לייקים שקיבלה101
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
תרגום (נוער)5מדע בדיוני ופנטזיה3קלאסיקה לילדים2

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של Sizzy

ממלכת טרביתיה

ממלכת טרביתיה

קתרין פטרסון

"אולי זה נכון שהוא נולד בלי אומץ לב, אבל הוא לא חייב למות בלי."

זה ספר ממש ממש חמוד (כן, חמוד).

האמת שחלף זמן מאז שהתחברתי לדמות הראשית בספר בצורה עמוקה כל כך, וזה קרה לי עם ג'ס ארונס (הדמות הראשית בממלכת טרביתיה). ההזדהות שלי איתו הייתה בכל דבר; באופן שבו הוא העדיף להתרחק מלזלי בהתחלה, וראה אותה כמישהי מציקה ומעצבנת שצריך להתעלם ממנה, אך בכל זאת הצליח להתחבר אליה בהמשך. הזדהיתי עם הפחדים שלו, עם האופן שבו הוא ראה את עצמו כאדם חסר ייחוד עד שלזלי הגיעה והפכה אותו למלך טרביתיה. הצלחתי להכיר את הילד הזה, עד כדי כך שכששאלתי את עצמי האם הערוץ עמוק ממש שזה מפחיד לקפוץ מעליו, הייתי בטוחה שהתשובה היא לא, כי ברור לי שגם ג'ס היה מפחד לעבור מעל הערוץ אילו היה עמוק בדיוק כמוני.

יש בספר כל מיני קטעים יפים שאני ממש ממש אוהבת, והוא מדבר על חברות ועל אהבה ועל אומץ וזה ממש יפהפה, אבל...
אחרי הכל, זה לא ספר שגרם לי לחשוב עליו כל כך הרבה זמן. לא בפרקי הזמן שלא קראתי ובטח שלא אחרי שסיימתי אותו, וזה קצת חבל לי, למרות שהוא היה יפה, עם קול שונה מהקולות של הספרים שקראתי לאחרונה (במיוחד כי הוא לא ספר נוער טיפוסי). גם ספויילר שידעתי לפני שקראתי דיי הרס לי את התפנית בעלילה שהסיפור קיבל לקראת הסוף.

עוד דבר שהפריע לי בזמן הקריאה היה פאטשיימינג (Fatshaming) מפי הילדים כלפי ג'ניס אייברי- דמות שהייתה מלאה. אני לא חושבת שצריך ולגיטימי להשתמש בסוגי עלבון כאלה כלפי מישהי ולהפחית מדימוי הגוף העצמי שלה (שאצל ג'ניס, אני כבר מניחה שהיה נמוך, ולא רק בגלל מה שהיא עברה בבית הספר), כי ברור שג'ס, נניח, לא היה מעז להגיד דברים כאלה לבחורה שמנה אילו הייתה חברה שלו. אם מישהי מפריעה לך, פתאום זה לגיטימי להעיר הערות כאלה ולהשפיל אותה? אז לא, זה לא לגיטימי בשום צורה. ואני לא חושבת שצריך להעליב מישהי בגלל המסה שלה בלי שום קשר למי היא- למי החברים שלה, לאילו קשרים יש לך איתה.
עכשיו, העובדה שהם ילדים (למרות שהם כבר בכיתות ה'-ז' ואני חושבת שצריך להבחין כשמשהו לא בסדר בגיל הזה) לא הופכת את זה ליותר בסדר, למשהו שאפשר לעבור עליו בשתיקה. "לא מבינים", למה אף פעם לא הסבירו להם את זה?

אז... לא יודעת אם ממש כדאי לקרוא את הספר, אבל בכל אופן לי הוא הרגיש כמו סוג נוסף של בית, ואהבתי אותו, ובכל פעם שאני בוהה בו אני חייבת לחייך בדיוק כמו שאני מחייכת אחרי הרבה זמן שלא הייתי בבית. Home sweet home.



"לא שנורא הפריע לו להגיד ללזלי שהוא מפחד לבקר בטרביתיה; אלא שנורא הפריע לו שהוא מפחד. זה כאילו שהוא נוצר כשחתיכה גדולה חסרה לו- כמו אחד מהפזלים של מיי-בל, עם חור ענק במקום שבו היו צריכים להיות העין והלחי והלסת של איזו דמות. אלוהים, כבר היה עדיף להיוולד בלי זרוע אחת, מאשר לעבור את החיים בלי אומץ לב."
(האם חשבתן על אדוארד אלריק כשקראתן את הציטוט הזה? כי אני כן)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Sizzy
מלאך מכני

מלאך מכני

קסנדרה קלייר

אני שומעת כרגע את Fuwa Fuwa Time. בגרסה של מיו, כמובן.
לא, אני לא מבינה מילה ממה שהן אומרות, חוץ מה-Time (אבל אולי אני לא באמת מקשיבה). ובכלל לא צפיתי ב-K-on. אוקיי, צפיתי בכמה פרקים, אבל הם היו משעממים כמו החיים שלי, כלומר, כמה תה אפשר לשתות וכמה עוגות אפשר לאכול וכמה זמן אפשר לפטפט על כלום? (הרבה, לפי האנימה). או שהן דיברו על יותר מכלום? פשוט, הייתי קטנה כשצפיתי, ובכלל לא קראתי את הכתוביות באנגלית. זה עדיין נראה לי משעמם.
אבל השיר ממש קצבי ונחמד. אני אוהבת אותו. ולעזאזל, למיו יש קול נפלא ואני לא חושבת שהקול של יואי טוב לשיר הזה.
לפעמים באמת לא צריך את המילים, אלא רק את הקצב והקול הנהדרים והשיר פשוט מושלם.

טוב, לא שיתפתי את פיסת המידע הזו כדי להדגים ממה נהניתי בספר. כי בספר יש הרבה יותר מהנופים האפרוריים בלונדון (שגרמו לי להתאהב בספר, כי, טוב, אני אוהבת חורף) והרבה יותר מאקשן (וויל הורג שדים זה בהחלט קטע מגניב), והמילים הן מה שהופכות אותו למה שהוא.
את הספר קראתי לראשונה ימים ספורים לאחר שיצא בתחילת 2013 (תחילת 2013 ועדיין אין לנו ספר המשך! וגרף אמרו שנסיך מכני ונסיכה מכנית ייצאו אחרי בני הנפילים, כלומר, נסיך אחרי נשמות ונסיכה אחרי אש שמימית, למרות שיש המון רפרנסים ממכשירי התופת בבני הנפילים! לעזאזל, קהל קוראים!) והתחלתי לעשות לו קריאה חוזרת השנה, ב-2015 (אני לחלוטין מזלזלת בכם וחושבת שאתם לא יודעים מה השנה. שלא תטעו). אני כל כך שמחה שעשיתי את זה.
היה לי פסק זמן מספרים במשך חודשים, ובמקום הספרים התמכרתי לקומיקס (שראוי לציין, נטשתי לטובת הספרים עכשיו). אז התחלתי לעשות קריאות חוזרות. תחילה קראתי את מטילדה, ועכשיו את מלאך מכני. שני הספרים היו מעולים, אבל כרגע אני אתמקד רק במלאך.


"מלאך מכני" מתרחש בלונדון, במאה ה-19. הוא מגולל פרק זמן מהחיים של טסה גריי, נערה בת 16 שמגיעה ללונדון מניו-יורק בציפייה לפגוש את אחיה, שעובד שם. אבל היא נחטפת ואז היא מגלה שקיים איום על אחיה ושהיא מסוגלת להחליף צורה והיא סובלת ובוהו בוהו וקונים לה ספרים כשהיא כלב טוב- כלומר ילדה טובה, ואז וויל הרונדייל מציל אותה, ומשם הכל מתפתח, ושטוזים פה ושטוזים שם. זה בערך תחילת הספר (אני מודה, התקציר שלי יותר טוב מהתקציר של המתרגמים). להסביר מה בדיוק קורה זה דיי, אמ, ספויילרים, אז אתם יכולים לקרוא את הספר בזמנכם החופשי ולהבין לבד D:
בואו נתחיל בחסרונות! (כי שמאל שולט)

יש בספר הזה משולש אהבה. האמת, יש גם כמה אהבות חד-צדדיות שקצת שוברות לי את הלב (סופי, תומאס ♥). זה חיסרון? זה חצי חיסרון, כי זה חוזר על עצמו יותר מידי. גם בסדרת הספרים הקודמת של קאסי, בני הנפילים, וגם ביותר מידי ספרי נוער עכשוויים. כלומר, אפשר להסתדר ללא משולש אהבה. ואפשר ליצור הזדהות ומתח ברומנטיקה של הספר מבלי לשמוע על ההתחבטויות של הדמות הראשית, "x, או y? );". ועוד יותר גרוע, אהבה אסורה. אף פעם לא ראית משהו דומה לזה, קאסי?
וויל הרונדייל. אני אוהבת אותו מאוד והכול, אבל לא אחת ציינו את זה, שהוא מרגיש (טיפה?) כמו חיקוי של ג'ייס.
הערה על התרגום: אלוהים שבשמיים, לא יכלו לעבור ולערוך את הספר עוד פעם אחת לפחות? כמויות שגיאות ההקלדה היו כמעט בלתי נסבלות, והן היו לאורך כל הספר, כאילו קיבלנו תרגום שבכלל לא טרחו לבדוק.

אה, כן, זהו, בערך. אני מניחה שיש עוד דברים שלא עליתי עליהם עדיין. אבל קשה לי לחשוב כרגע על משהו רע לומר על הספר, כי הוא לא היה כזה, ולא היה בו פגם גדול מידי.


אם בחסרונות לא היה לי הרבה לכתוב, את היתרונות אפשר לפתח.
הדמויות:
תומאס טאנר- תומאס היה אחת הדמויות שממש אהבתי בקריאה החוזרת. התיאור שלו, בעמוד 80, הזכיר לי בחור גדולצ'יק נחמד ודובוני שבודד וקצת עצוב. אה, רגע, זה בערך מה שהוא. הוא כל כך מתוק. הוא היה כל כך מבין ונדיב כלפי האנשים שלא החזירו לו באותו המטבע, שבאמת תהיתי האם זה אפשרי בכלל להיות נחמד כלפיהם. אבל נראה לי שכאב לו, ובשלב מסוים הוא התייאש מהכאב הזה ומהאנשים הללו, ופשוט בחר לנהוג בהם בטוב לב כי הוא לא אדם מריר שמסוגל להשקיע את כל כולו בכעס על אנשים שגם הם, בסופו של דבר, ייעלמו. ואוף, הגיע לו כל כך הרבה יותר טוב ושמחה ממה שהוא קיבל.
ג'סמין לאבלייס- נופיר, בביקורת שלה, גרמה לי להסתכל על ג'סי בזווית קצת אחרת, לכן בקריאה החוזרת התאהבתי בה (גם דמיינתי איך אני הופכת להיות חברה של ג'סי, וזה תרם לאהבת הדמות ולהבנתה). ג'סי שואפת וכמהה לחיים טובים יותר, נורמליים יותר, ללא שדים ושוכני תחתיות וציידי צללים וסכנות על-טבעיות. היא רוצה את זכות הבחירה שלה, חיים קצת יותר קלילים וטובים. ואף אחד לא מבין את זה. אפילו טסה, מי שחיה עד גיל 16 חיים רגילים לגמרי, לא מצליחה להבין למה ג'סמין רוצה חיים אחרים ממה שיש לה, ולא רוצה להיות ציידת צללים. זה מה שגרם לי להבין שטסה מאוד צרת אופקים בהבנה שלה של אחרים, ואם יורשה לי- אפילו טיפשה ומהללת בצורה עיוורת את ציידי הצללים, כאילו שחיים של ציידי צללים הם הכי נשגבים ושכולם אמורים לאהוב אותם אם הם נולדו כאלה. אז אפשר להבין למה ג'סי שונאת את המכון, ולא מחבבת (בלשון המעטה) את האנשים שחיים בו. כי הם לא מקבלים אותה ואת דעותיה, ולא חושבים שהכמיהות שלה לגיטימיות והגיוניות. מצד שני, אני כל כך כעסתי עליה בסוף הספר. כל כך כעסתי על האנוכיות שלה, ועל ההתנשאות המיותרת שלה ברגע כל כך רגיש וכואב.
שרלוט והנרי בראנוול- אני כל כך אוהבת את השניים הללו. את התעוזה ואת הרצון של שרלוט לכבוד ולמרחב נשימה, למרות שהיא אישה בתקופה שבה מעמד האישה לא היה רם במיוחד, והנרי הג'ינג'י והמוזר שכמעט כל כולו שקוע במחשבותיו על מכונות והמצאות חדשות. והאהבה של שניהם. קשה היה לי שלא להרגיש שמשהו במערכת היחסים שלהם עדיין לא שלם, עדיין מהוסס, וזה גרם להם להיות זוג נשוי כל כך טוב.
היו, כמובן, עוד דמויות רבות שאהבתי, כדוגמת ג'ם, וויל, טסה, סופי, מגנוס וגבריאל (רק היום הבנתי שוויל וגבריאל יכולים להיות אחלה שיפ. "פעם חשבתי שנוכל להיות חברים."/"פעם חשבתי שאני חמוס." < גבריאל, וויל), אבל כמובן, אני לא מתכוונת לדבר על כל אחת מהדמויות באופן ספציפי, כדי להימנע מספויילרים ככל האפשר וכדי לא לכתוב את הביקורת יותר מידי זמן (מעל לארבע שעות, אני מתכוונת. כבר איבדתי את תחושת הזמן, אבל אני דיי בטוחה שחלפו להן שעתיים שלמות).

קאסי האכילה אותי כמו שצריך. העלילה שהיא שזרה הייתה מהנה, ולא היו קטעים שהרגשתי ששעממו אותי. האקשן היה, לא יותר מידי ולא פחות מידי, הדיבורים היו, לא מייגעים. והיו המילים (אהבתי את השימוש בשפה קצת יותר גבוהה מבדרך כלל, כצפוי מספר שמתרחש במאה ה-19) והתמונות שהיא יצרה איתן.
אני חושבת שאחד הקסמים בספרים, הוא האופן שבו הם יוצרים תמונות ומקומות בעזרת התיאורים והמשפטים בלבד. בגלל זה, כשאני חוזרת לספר וקוראת אותו פעם נוספת, או חושבת עליו מספיק, עולים בראשי מקומות ברורים שבהם ביקרתי בספר. וכבר אמרתי שאני אוהבת את לונדון, ואני אוהבת את הסגריריות היומיומית, אז לא יכולתי שלא להישאב לסיפור ולרחובות מחדש.
נהניתי, בתור מי שקראה קודם את בני הנפילים, לראות את הקישורים בין הסדרות (הנרי, הצליח לך).
או או או, והרונסטיירס. MY OTP. "לא אוכל לתפקד לעד כתחליף לשיקול הדעת הלקוי שלך."
עכשיו נזכרתי שרציתי להסביר למה משולש האהבה בספר הוא רק חצי חיסרון. אז הוא חצי חיסרון כי זה לא ממש חדשני בספרים של קסנדרה. אבל הוא חצי יתרון, כי זה משולש האהבה הכי מתוק ויפה שקראתי עליו עד עכשיו. בדרך כלל במשולש אהבה יש לי צלע אחת שהיא העדפתי הברורה, אבל הפעם לא שנאתי שום צלע, ואפילו אהבתי עד מאוד שתי צלעות מהמשולש (ווסה והרונסטיירס). המשולש הוא בין ג'ם, וויל וטסה. אני יכולה להבין למה טסי התאהבה בשני הבחורים הללו, ומערכות היחסים שיש לה עם כל אחד לחוד נפלאות, אם כי לא ברורות לחלוטין בספר הראשון. ו-וויל וג'ם. הם פראבאטאי, הם החברים הכי טובים, אבל הם יותר מזה. הם האנשים הכי קרובים אחד לשני. והם כל כך חמודים. כל כך.


אני חושבת שהספר לחלוטין הרוויח את חמשת הכוכבים הללו. הוא מרגיש אפל, וקצת... מוזר. האוטומטונים מלחיצים. פרק 6 היה קריפי. במיוחד אחרי שקלטתי את המשמעות של הציטוט בתחילת הפרק על הגובלינים.
הספר הזה גורם לי לחשוב שמכשירי התופת טוב יותר מבני הנפילים. אני מחכה לספרים הבאים הרבה יותר מאשר לספרי בני הנפילים. אני מקווה שהסדרה רק תשתפר.




"בעניין הטמפרטורה בגיהינום, מיס גריי," אמר וויל, "הרשי לי לעוץ לך עצה. בחור צעיר ונאה שמנסה להציל אותך מגורל אכזר לעולם אינו טועה. גם אם הוא אומר שהשמים סגולים ועשויים מקיפודים."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Sizzy
13 סיבות

13 סיבות

ג'יי אשר

זאת ביקורת שעלולה לסתור את עצמה המון פעמים, היא עלולה להיות מבולגנת ולבלבל יותר מאשר להסביר את דעתי על הספר.
אבל היי, מי אמר שאני אמורה להיות ברורה?

אז ככה. הכרתי את הספר דרך הביקורת של אנג'ל (Angel, לא אנג') והביקורת שלה מאוד עניינה אותי. אז קניתי אותו לפני שבוע-שבועיים כזה, אחרי שכמעט כל יום בדקתי שהוא עדיין במקום שבו הסתרתי אותו. (כן.. לצערי אני נאלצת להסתיר ספרים לעתים קרובות, כי אין לי כסף. לא נותנים לי דמי כיס. בוהו. אבל נו טוב, אני תמיד גורמת להורים שלי לקנות לי את הספרים <:)
ואז התחלתי לקרוא אותו. והתבלבלתי, אז התחלתי שוב, ואז עשיתי הפסקה בגלל שהיו לי מבחנים, אז בשישי שעבר התחלתי לקרוא אותו בפעם השלישית. והיום סיימתי אותו. (כלומר אתמול, כי את רוב הביקורת כתבתי בשבת אחרי שסיימתי אבל עכשיו אני עורכת ומוסיפה וזה) (לכן לקחו לי רק שמונה ימים לקרוא את הספר, ולא שבוע וחצי!)
אז.. ככה. אני אגיד מה דעתי על הדברים היותר שוליים לטעמי, ואז אתחיל לחפור על מה שאני מרגישה בנוגע לספר ומה דעתי על העלילה והכל.

הכתיבה- הכתיבה הייתה מעולה, שנונה ואמיתית. היא לא שאבה אותי לעולמות אחרים כמו בספרים אחרים שקראתי, אבל זה כל הקטע- להשאיר אותנו במציאות, ולקלף מעליה את כל השכבות שאיתן היא מסתירה חלקים מעצמה, או.. או שכבות שאיתן אנחנו מסתירים מעצמנו חלקים מהמציאות.
אח, כמה שהמציאות נפלאה, כל כך מושלמת!
הדמויות- האנה מדהימה, היא שנונה, חכמה, אבל גם מאוד מושפעת ועלולה לנהוג בטיפשות מתוך לחץ חברתי. וגם הדמויות האחרות היו נתונות ללחץ חברתי. הבעיה היא שקשה להתמודד אם הלחץ הזה, והרבה נופלים, וגם האנה נפלה.
הדמויות היו ריאליסטיות, וזה מגוחך לציין שכן, יש הרבה בני נוער כאלה ואחרים שמתנהגים בדיוק כמו הדמויות בספר. אולי גם אנחנו כמוהם, אבל למי יש חשק לחקור את ה"אישיות הנסתרת והחבויה בעמקי נשמתו השברירית ומלאת המורא"?
הרעיון- הרעיון של כל הקלטות כל כך מוזר ושונה ואולי קצת מיושן.. וזה הופך אותו לגאוני מבחינתי.

וזהו. עכשיו אני מתכוונת לסתור את עצמי, אז תשתדלו לעקוב:

אוקיי, אז מאיפה להתחיל? רגע, התחלתי כבר. אז.. אוקיי. נשימה עמוקה
כשסיימתי את הקלטות, הרגשתי קצת חלולה. זו לא הייתה הרגשה נעימה, וגם.. לא לא-נעימה. סתם ריק. והתחלתי לחשוב. אז הנה.
באיזשהו מקום הרגשתי שגם האנה טעתה, שגם האנה אשמה. שהציעו להאנה עזרה, והיא ברחה ממנה, ואז התלוננה שלא עזרו לה, או לא עזרו לה מספיק.
מצד שני, כעסתי. כעסתי על הנאשמים, כי הם עשו דברים אידיוטיים, אכזריים בילדותיותם. ועדיין, אני מרגישה שהאנה לא הייתה צריכה ללכת את הצעד הרחוק הזה רק בגלל כל זה.
היו פעמים שהיא הכניסה את עצמה לצרות שלה, ואז התלוננה. אבל גם אלו שהרעו לה, גם אם חצי מזה היה אשמתה, גם הם לא היו צריכים לעשות את זה אלא לנהוג אחרת.
אבל הם לא היו מודעים להשפעה שלהם על האנה, או התכחשו אליה. טוב, כולנו כאלה לפעמים. הבעיה פה זה שההשפעה שלהם הייתה גדולה מידי; כואבת מידי, הרסנית מידי.
ושוב ושוב עבר לי במוח, ועדיין עובר לי, שהכול היה יכול להימנע, אם לא היו קורות כל כך הרבה טעויות. ואני חושבת שזה בסדר לטעות, אבל פה הטעויות היו קריטיות, גדולות מידי. אנשים.. היו.. יותר.. מידי.. אנוכיים! (אני כמעט צורחת את זה כאן. פשוט תירגעי, סיז, זה בסדר {עזוב אותי ברייס})
באיזשהו מקום רציתי שהקלטות יתפרסמו. שהאנשים יקבלו את המגיע להם. מר פורטר, ג'ני, ברייס, טיילר, וכל השאר, זה היה מגיע להם.
הרגשתי גם.. כאילו.. כאילו, למרות שהאנה מציינת את הסיבות להתאבדות שלה.. היא נותנת לי סיבות למה לא להתאבד. ממש מוזר, נכון?
אני חייבת להודות, לא ממש בכיתי. היה שלב שבו זלגה לי דמעה, אבל זהו. זה לא היה מרגש.
זו האמת. האמת לא מרגשת. היא יכולה להכאיב, לצמרר, לגרום לך לכל מיני תגובות.. אבל כנראה שאצלי האמת לא מרגשת עד כדי בכי. (וזו לא הטפה, באמת שלא)
גם לא הרגשתי שזה כמו מן אגרוף לבטן, או סטירת לחי, כי הייתי מודעת, הייתי מודעת לדברים האלה ולדברים אחרים, אז לא התרגשתי. אבל זה כן.. כן היה מדהים לקרוא את זה מנקודת מבט של מישהי שחווה את זה, מהמם ומותיר ללא מילים.
אבל הספר כן פתח לי את הלב. הספר כן השפיע עליי. אם חשבתי אי פעם שאני טובה ומבינה אחרים ועוזרת, הספר גרם לי להאמין בזה עוד יותר. הספר גרם לי לשים לב, להפסיק אם השטויות, אפילו הקטנות, כי הדברים הקטנים הללו מתפתחים, מתגלגלים והופכים לכדור שלג גדול.. הכול תמיד מתחיל בקטן, בצורה לא משמעותית.. ובסוף התוצאות יוצאות מגדר שליטתנו, והכל מתפרק.

הספר הזה לא הראה לי דברים חדשים, אבל אם המטרה פה הייתה לעורר מודעות למעשים שלך, לכאב של אחרים, ולגרום לך לבחור את הבחירות היותר טובות.. אז בשבילי, הספר הזה הצליח.

והסוף, הסוף. הסוף היה מקסים, מלא תקווה. אהבתי אותו, אהבתי לראות שהאנה הצליחה לשנות, להעלות את המודעות, שאפילו מעשה אחד קטן, קצת רצון טוב, יכול להציל אדם. זה יפהפה.
בכל אופן, אני לא מתכוונת להטיף פה או להגיד לכם לא להתעלם ובלה בלה בלה, כי עשיתי את זה כבר המון פעמים בביקורת הזאת, ופנייה ישירה סתם מצריכה לכתוב.. עוד.. מילים.. כן.

אני שואלת את עצמי, איזה דירוג לתת. כי קשה לדרג ספר כזה.. אמיתי. אי אפשר לדרג אמת. (וואו, אני בטוחה שאמרתי שהספר הזה אמיתי כבר בערך שלושת-אלפים פעמים בביקורת הזו [ועכשיו יבואו המתחכמים לספור לי כמה פעמים ציינתי שהספר אמיתי] {או שלא, למי יש כוח לקרוא את כל זה שוב?})
אבל אני בכל זאת אתן לספר חמישה כוכבים- למה? כי אם אנשים ייראו שהספר קיבל חמישה כוכבים ממני, וגם מאחרים, הם יירצו לקרוא אותו, ויקראו, ואולי גם יושפעו.
ויש עוד סיבה, שעוד פעם קשורה לרגשות המבולבלים שלי. אני מרגישה שאני לא ארגיש טוב עם עצמי אם לא אתן לספר חמישה כוכבים.
כי זה לא יהיה הוגן כלפי האנה.
כי זה לא יהיה הוגן כלפי כל מי שהקשיב לקלטות הקשות הללו.
כי זה לא יהיה הוגן כלפי המתאבדים.
כי זה לא יהיה הוגן.. כלפיי, וכלפי כולנו. כי כולם עוברים, עברו או עלולים לעבור דברים דברים שקרו להאנה. וצריך שוב פעם, לשכנע אנשים לקרוא, כדי שיוכלו לדעת איך להתמודד עם הדברים, אבל בדרך הנכונה. שיפיקו לקחים מהאנה, כי גם האנה טעתה.

תכננתי איך לסיים את הביקורת עוד כשקראתי, ואחרי שסיימתי את הספר, החלטתי שהסיום, שהמילה הסוגרת, תהיה מושלמת.


תודה.
(נו כי גם האנה סיימה את הקלטות במילה הזאת-- אוי, נו, עכשיו הרסתי את הסיום כי כתבתי את זה. לא נורא, אף אחד לא יקפוץ מהגג בגלל זה)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Sizzy
אשמת הכוכבים

אשמת הכוכבים

ג'ון גרין

על הספר שמעתי באיזה פורום שבו יש אשכול דיון עליו.
הסתקרנתי.
קראתי פה ביקורות, ובער בי לקנות אותו.


... לא היה לי כסף.
אבל היי! מצאתי שני עותקים שלו בסטימצקי, וכל יום כמעט הלכתי לבדוק שהם עדיין שם. (בסדר, אולי קצת פחות מ"כל יום כמעט". אבל חשבתי על זה הרבה) ואז הגיע המבצע הגדול של סטימצקי, 1+2 מתנה, וקניתי אותו ב-11.11.13. תאריך נחמד, נכון? (אגב, מזל טוב לכל מי שחגג אז יום הולדת! נפלתם על תאריך אדיר) זה באמת היה מרגש. נורא התלהבתי, ושמחתי, והכריכה הייתה ממש יפה. (אפילו שבינינו, הכריכה באנגלית הרבה יותר יפה (אבל רוב הכריכות באנגלית יותר יפות מהישראליות!) (למרות שהכריכה של 13 סיבות בעברית יותר יפה מהאנגלית, לדעתי) (וכעת אסגור את הסוגריים. אני דיברתי מספיק. אוקיי, נושים))

אז כעת, אחלוק עמכם את חוות דעתי על הספר.
הספר התחיל מצוין, מבחינתי. ישר ולעניין, בלי יותר מידי הימרחויות. ואולי אני בכיינית, אבל בכיתי כשאייזק (הדמות האהובה עליי) סיפר על הסרטן שיש לו, ועל כך שהוא צריך לעבור ניתוח להוצאת העין השנייה.
אני לא בכיתי כי זה היה עצוב וכי אני לא מאמינה שזה באמת קורה ובלה בלה, אני בכיתי כי הוא היה פשוט אמיתי, וישר, ואמר את זה בפשטות ובהשלמה. לאנשים שמסביבי קשה לדבר בכנות כזו, ולשמוע אמירות כנות באמת. ופה.. זה כמו סטירת לחי כזאת. ואף פעם לא רציתי להתכחש. אבל כנראה שכן, קצת התכחשתי. ואני לא אדם שמכיר אישית אדם שחלה בסרטן. למרות שיש לי חברות ש.. כן.
אוקיי, ונחזור לספר.
את הספר גמרתי יחסית לספרים הקודמים שקראתי לפניו בתקופה האחרונה מהר. הוא היה.. מדהים. מושלם בצורה אחרת, שונה, אמיתי, כואב. התחבאתי בשירותים כשקראתי את הסוף ובכיתי את חיי. אה, וקרובי משפחה באו לבקר. מזל שלא עשיתי לאמא שלי בושות.
אני שונאת את ג'ון גרין. כל פעם מחדש עברו לי במוח קללות, או ניסיונות התנקשות סוראליסטיים בג'ון. (אגב, למה יש לו שם כזה יפה? כלומר, אני אוהבת את השם ג'ון. זה שם יפה. רק אל תגידו לי שזה השם שהוא בחר להשתמש בו בספרים, ושזה לא השם האמיתי שלו. אני מעדיפה להתכחש.)
(ההתכחשות יוצרת מציאות יפה יותר. חבל)
הדמויות יפהפיות. לכל אחת ואחת מהן יש אישיות משלה, עומק, וכל כך הזדהיתי עם הייזל. למה היא לא אמיתית, לעזאזל?
ואייזק. אני אזכיר אותו שוב ושוב ושוב. הוא פשוט האהוב עליי, בסדר?
והכל, הכל כל כך יפה. והעלילה יפה. והיה ברור שמישהו ימות, ובכל זאת.. קשה שלא לשאול למה? למה זה מגיע לו?
אז אני אענה לעצמי. (פיצול אישיות קשה, אני יודעת)
זה לא מגיע לו. אבל האם כל אחד מקבל את מה שמגיע לו? לא. ואני יכולה לתת לכם הרבה דוגמאות לכך. אבל זה לא באמת ישנה משהו.. אז לשם מה?
אני בכללי לא מבינה למה הספר נחשב כספר מבוגרים? הוא לא נראה לי מבוגר מידי, והכתיבה הייתה דומה לכתיבה של ספרי נוער רגילים. עזבו, לא בא לי להבין את השיקולים לזה. אני עלולה להתרגז.
והכן. הכן בסוף. ה"I do". זה של חתונה. למה זה שובר אותי? כי רוב הסיכויים היו לטובתו. אולי זה היה קורה. אבל.. כנראה שלא כל הסיכויים היו לטובתו.

בכל אופן, קשה לתאר את הספר הזה במדויק. הוא מתעסק לך בלב, מסחרר אותו ומעיק עליו ומפעים אותו, ואז שובר אותו. למרות שיש כאלה שזה לא אותו דבר אצלם, וזה בסדר גמור.
הוא קשה לתיאור. בכל זאת, הוא יותר ממושלם. הוא אמיתי, אבל גם דברים אחרים.
אז.. אני מניחה שהוא הוא. כל כך הוא, וזה נהדר.
(התחלתי לדבר עליו וילד אמר לי שאף אחד לא מתעניין בספרים שלי, בלי להעליב. אני חושבת שאתם דווקא כן?)

ארררררררררררררררררררררגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגג **&&&^^%%$$#@#@
נתתי את הספר למישהי כדי שתקרא אותו, ואני פשוט מתגעגעת אליו ומתחשק לי לקרוא קטעים משם ולצטט ממנו!
והיא תחזיר לי אותו רק בכנס עולמות!
בבקשה שהיא תשמור עליו כמו על חייה ;; (הממ.. היא אמרה שהיא לא ניסתה להתאבד. אז אפשר לסמוך עליה, אני חושבת.)
(מי שכועס עליי על כך שהשתמשתי בנושא ההתאבדות כבדיחה צריך להבין שזו אני. ואני חייבת לקבל דברים ולעבור דברים ולספוג דברים באיזושהי דרך. כנראה שאצלי זה הומור.)
אבל היי! זו סיבה דחופה ללחוץ על אמא שלי לקחת אותי לכנס עולמות! אה, רגע, אבא הוא זה שנוהג, אז אבא! יאי! ואני אבוא בקוספליי למחנה החצויים/מחנה יופיטר! (קשה לי להחליט. שתי חולצות המחנות יפות.)
הו, כן. כנס עולמות. ואשמת הכוכבים חוזר אליי.
אני עדיין מרגישה קצת ריקנות. אבל יעבור. כי הכל עובר.
המ.
מבחן מחר. או-או. שוב פעם אני נבחנת בלי ללמוד כמעט.
איזה כיף לי (:

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Sizzy
עיר של מלאכים נופלים

עיר של מלאכים נופלים

קסנדרה קלייר

לפני הכל, אני רוצה לבקש את סליחתה של אנג'.
סליחה, אנג'ל.
על מה? על זה שכשקראתי את הביקורת שלה על הספר לראשונה בתחילת הקריאה, חשבתי שהיא יותר מידי ביקורתית ולא רחמנית בדירוגים שלה, אבל עכשיו.. טוב, ההפך הוא הנכון. עכשיו אני לא רק חושבת שהיא לא יותר מידי ביקורתית, אלא שהיא יותר מידי נחמדה. לתת לספר בסדר? זה חסד. הוא פשוט.. לא משהו, בזבוז של זמן כמעט.

ועכשיו השאלה המתבקשת היא.. למה? איך סופרת שעד כה חשבתי שהיא בין הסופרות המוצלחות העכשוויות, שאהבתי את כל הספרים שלה (למרות שעיר של עצמות היה רק בסדר.. נסלח, כי זה בכל זאת ספר ראשון והכל) יכלה לפשל כל כך? אז יש לכך כמה וכמה סיבות שאפרט אותן בהמשך. אבל כעת, אכתוב את הדברים שדווקא כן אהבתי בספר, או שלא הציקו לי ברמת מה.

+ ההתחלה. ההתחלה באמת נראתה מבטיחה, חמודה, ובכללי סיימון הוא פשוט הדמות האהובה עליי בסאגה, וסיזי (אחמהכינוישלי) זה השיפ האהוב עליי אז.. ♥
+ הכתיבה. לקאסי יש את זה. הכתיבה יפהפייה, הומוריסטית, קלילה ומתנדנדת בין השפה הגבוהה לשפה הפשוטה יותר, ובדרך כלל ניתן להבין אותה.
+ מגנוס ביין. לא אבין אף אדם שיגיד שמגנוס לא עושה לו את זה. אחת הדמויות המדהימות יותר בספרות הפנטזיה בכלל, לדעתי. (אם כי אתם יכולים לחלוק עליי)
+ היו יציאות ואמירות ממש טובות לדמויות, והספר גרם לי לצחוק לא מעט ולהעלות חיוך על הפנים. (אחת מנקודות החוזק בספרים של קסנדרה, אני שמה לב)
+ כי זו בכל זאת קסנדרה. ואני מאמינה שזו ירידה בגלל שזה הראשון בטרילוגיה חדשה. (..אם שוכחים את מכשירי התופת שמלאך מכני היה דווקא ספר מאוד טוב ופתח את הטרילוגיה. ועוד מלא טרילוגיות אחרות, אבל בגלל שאלו סופרים אחרים כנראה זה נחשב כגורם משתנה ולא ניתן להשוות באופן ראוי)
+ איזבל. אני כל כך אוהבת אותה! היא דמות נשית אמיצה, חזקה, עם נקודות חולשה ובכל זאת- מדהימה.
+ בספר הזה, התחלתי לאהוב יותר את מאיה. וחוץ מזה היו דמויות שנשארו אותו דבר ולא השתנו ב-180 מעלות צלזיוס ונותרו אהובות.

וכאן מסתכמת רשימת הפלוסים. והנה מתחילים למנות את החסרונות. (אוקיי, אני משחררת אתכם עכשיו. אתם יכולים לברוח. זה גם יכיל המון ספויילרים, כנראה.)

- עלילה. אחת הגרועות, בחיי. לא אהבתי בכלל, לא מעניינת, עוסקת יותר מידי בבעיות רומנטיות שדורסות את טעם הטוב ונוסעות במהירות גבוהה מידי על פי חוק הספרות אל עבר הדביקות הנוראה.
- הבעיות הרומנטיות שהזכרתי. סלחו לי, אבל קלייס היו ממש מעצבנים! לא היה לי בעיה עם הבעיות עם מאלק, כי זה כזה חמוד ואני אוהבת גייז (♥♥) אבל אצל קליירי וג'ייס היה דביק ומגעיל והם הגיעו לרמת מיניות לא כל כך נמוכה, אפילו שהיחסים ביניהם היו במצב לא טוב. וצר לי שאני אומרת את זה, אבל למה הם צריכים לעשות דברים כאלה בגיל 16-17? אני כל כך בעד ג'וסלין בעניין הזה. וגם משולש האהבה בין מאיה, סיימון ואיזבל.. באמת? באמת באמת? כאילו, אני רציתי מההתחלה שהמשולש יישבר, אבל מה זו הדרך הדבילית הזו? סליחה, קסנדרה. אני לא חושבת שהנשיקה של מאיה וג'ורדן הייתה צריכה לקרות בספר הזה, אולי לתת לעניינים להתקרר ולעשות את זה ב"עיר של נשמות אבודות".
- ג'ורדן. לא מתתי על האופי שלו, יותר מידי ישר ונחמד וטוב לב, שטוח כמו פלקט. הייתי שמחה יותר אילו הוא היה בעל בעיות שליטה בכעס, כי זה יכול להוביל להרבה דברים לא צפויים והכל.
- ג'ייס היה דיי מעצבן? כלומר, בספר הראשון לא סבלתי אותו, את היהירות ואת ההתנהגות הגועלית שלו. בשני הספרים האחרונים הצלחתי לסבול את זה ולקבל את זה, גם כי הוא קצת נרגע ולא היה יהיר בצורה שרצתה לגרום לי לזרוק אותו מכל המדרגות. אבל בספר הזה.. הוא כזה קיטשי ודביק, לא ברור, שביר ומעצבן.
- אף פעם לא שנאתי את קליירי, היא הייתה דמות דיי בסדר. אבל בספר הזה.. היא כל כך אובססיבית לג'ייס, כל היום רק "ג'ייס ג'ייס ג'ייס אוף למה אתה כועס עליי ג'ייס תענה לי ג'ייס לא רוצה לשמוע אותך ג'ייס אני אוהבת אותךךך ♥♥♥♥". היא טיפשה ומטומטמת, באמת שלא סבלתי אותה.
- כל הרעים. כולם פשוט דמויות גרועות. ואפילו לא החזירו את סבסטיאן בזמן כדי שיהיו מספיק קטעי סבס קריפיים לקרוא. כל כך אהבתי את וולנטיין שהמניעים והסיבות שלו היו ברורים והגיוניים..
- הספר דיי מסורבל, לא ממש ברור. לא מפתיע. גם אם לא מצפים למשהו, הוא לא מעורר הפתעה משום מה.
- היו יותר מידי קטעים משעממים, שפשוט התייאשתי מהספר וקראתי ברפרוף את ההמשך עד הסוף.. אני מקווה לגמור אותו בקרוב לחלוטין, למרות שעכשיו אני יודעת כבר כמעט הכול. (לא בסקירה מדוקדקת, אבל כן..)

קסנדרה קלייר, אכזבת אותי, ובגדול. אני כל כך מאוכזבת מהספר הזה. אני לא מוכנה לדרג אותו, כי הדירוג המגיע לו מבחינתי זה "לא משהו", אבל כל כך קשה לי לעשות את זה כי זו קסנדרה ואני אוהבת את הספרים שלה.. אז אני לא אדרג. אבל הדעה שלי מובהרת בביקורת הזו.
אבל אני עוד אופטימית, יכול להיות שזה יהיה כמו בטרילוגיה הקודמת, ככה:
עיר של מלאכים נופלים- לא משהו
עיר של נשמות אבודות- מעולה
עיר של אש שמימית- מושלם ♥

דרך אגב, אתמול בלילה אריק איינשטיין נפטר. אז.. יהי זכרו ברוך.
ותקשיבו משהו!!!!!! יש לי מלא שיעורים לחופש! איזה כיף! :)
ומי שרוצה לדעת ספויילר בנוגע לעיר של נשמות אבודות-
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
סבסטיאן אונס את קליירי. (גילוי עריות, בע. אבל לפחות קליירי תסבול!)
כלומר שהוא חוזר. ובגדול. יאי.


~
אנשים, תודה על שקראתם את כל החפירה הזו, והיום יש אקס פקטור ישראל וההורים מתירים לי לצפות בדבר החרא הזה! כן! ריאליטי יאי <:
אוי איכס, מכינים עוגה. אני צריכה להתחפף.




16/01/14 - 18:26
אוקיי אנשים, אני חייבת לערוך. סיימתי את הספר כבר לפני דיי הרבה זמן, ואני חייבת לציין משהו בביקורת הזו:
המאה עמודים האחרונים בערך, היו מעולים. באמת שכן. סיזי, מאלק, מושלם, אוקיי? זה באמת ממש מקסים. וקסנדרה כותבת מעולה. וכשסיימתי את הספר מצאתי עוד מלא נקודות אור, (ועוד כמה נקודות קיטש, אבל עזבו..) ועכשיו אני ממש מצטערת על שכתבתי את הביקורת לפני סיום הספר. זהו, אסור לכתוב יותר ביקורות אם לא סיימתי ספר שאני מתכוונת להמשיך. כן.
ורק בגלל הסוף, וגם כי אני בטוחה שלוסט סולס יהיה מעולה, אני אדרג את הספר כ.. מגיע לו 3 כוכבים וחצי, אבל משום שאין אפשרות לדרג ככה, וכי אני נחמדהההההההההה ממש, אני אתן לזה טוב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Sizzy
משחקי הרעב

משחקי הרעב

סוזן קולינס

בפירוש, אחד ה-ספרים, וזהירות, מתקפת ספויילרים! האהא חרוזים XD

את הספר לקח לי לסיים הרבה מאוד זמן, חודש וחמישה ימים, בגלל כל מיני עבודות שהייתי צריכה לפנות להם שעות על גבי שעות בימים הללו ולא יצא לי לקרוא, ועוד כל מיני סיבוכים. טוב, על מי אני עובדת? אני התדרדרתי! בוהו! ;_;
אבל נחזור לביקורת עצמה.
סוזן קולינס בנתה עולם עתידני מבעית, שמעלה הרבה שאלות, ומלא מורא. פאנם זו לא בדיוק המדינה בה הייתי שמחה לגור, ואני דיי בטוחה שגם לא אתם. קטניס אוורדין, הדמות הראשית, חיה בפאנם המחולקת לשניים עשר מחוזות, (המחוז השלושה עשר נחרב בהתקוממות) במחוז השניים עשר, בשכונה עבשה וענייה. היא נאלצת לצוד ציד לא חוקי כדי לפרנס את משפחתה, וספגה אבדות רבות במהלך חייה. בטקס האסיף, בו נבחרים בן ובת להיות המיועדים מאותו מחוז למשחקי הרעב השנתיים, נבחרת אחותה הקטנה של קטניס, פרים, למשחקים. אולם קטניס ממהרת להתנדב במקומה, ונשלחת למשחקי הרעב ה-74 לאחר שהתנדבה לתפוס את מקומה של אחותה הקטנה, הדבר היקר לה ביותר בעולם. ובעצם העלילה עוסקת במשחקים של קטניס, ברגשות, במעשים ובמחשבות שלה במהלכם, ובכל מה שנאלצה לעבור עקב המשחקים.(וגם אחרי..)
אני חייבת להגיד שקטניס היא בין הדמויות הטובות שקראתי עליהן עד כה. היא אמיתית ואנושית, היא לא מושלמת והיה כיף לחוות דרכה את המשחקים. הצלחתי לאהוב כל אחת מן הדמויות, ויש דמויות שהייתי שמחה לגלות עליהן יותר. (למשל, היימיטץ' וסינה.. כי אני דיי בטוחה שסינה לא מהקפיטול במקור, והיימיטץ' הוא מהדמויות האלה עם העומק שלא מרבות לדבר על הדברים שעברו במהלך חייהם)
המיתות במשחקי הרעב ה-74 היו אכזריים, במיוחד המוות של קייטו. אף פעם לא קראתי מוות כל כך אכזרי כמו שלו, והאמת שאהבתי אותו (הוא חתיך ואכזרי וכעיקרון הוא המנהיג של הקרייריסטים. איך אפשר לא לאהוב אותו?!) וכמו קטניס- ריחמתי עליו, לא משנה מי היה ומה היו מעשיו האכזריים. (אחמ, הרגל של פיטה, אחמ)
הכתיבה של קולינס קולחת ומקסימה, לא גבוהה מידי ולא דלה ופשוטה להחריד, העלילה זורמת ויפה, ולדעתי בין העלילות הטובות ביותר שיצא לי לקרוא.
מה שהעציב אותי היה כשהתברר שפיטה אוהב את קטניס באמת. טוב, האמת שזה היה ברור, אבל היה לי רע לקרוא איך הוא נפגע ממנה כשגילה שהיא לא באמת אוהבת אותו חזרה, זה לא מגיע לו! >:

לסיכום- ספר נפלא, מומלץ ביותר. (לא לתמימים ולבעלי לב חלש, כי יש קטעים.. אכזריים, בלשון המעטה)
אה, ועוד משהו- אני שיפרת מאדג'Xגייל. לכו לטרטרוס אם אתם כועסים עליי על כך.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Sizzy
הלב של שני העולמות

הלב של שני העולמות

סנדרין וולף

הספר הכי, אבל הכי גרוע שקראתי. אני לא יודעת מה אתכם, אבל כדי להסביר למה זה כל כך גרוע, אני אכתוב ספויילרים. אז ראו הוזהרתם D:

קודם כל, הכריכה. מה זו הכריכה המכוערת הזו? היא פשוט לא מושכת, ומעצבנת. אוקסה נראית מזעזע, (לא שהיא פחות מזעזעת בדמיון שלי, אגב) וטוגדואל בכלל נראה מפחיד.

עכשיו הדמויות.. הן כל כך מטומטמות ומעצבנות, ושוב פעם מטומטמות, שרציתי לקרוע את הספר לגזרים. מה הולך פה?! אוקסה טיפשה ומעצבן אותי משולש האהבה שלה עם טוגדואל וגוס, היא קיטשית ומעצבנת, באמת שנמאס לי מדמויות כמוה. היא לא עמוקה בעליל, וכל ההתנהגות שלה היא של ילדה בת 11. רגע, סליחה, אני הרי בת 11 ולא מתנהגת כמוה. אז נוריד לשנתיים, איך זה?
טוגדואל הזה מפחיד. מלחיצים אותי כל הטבעות שלו בפרצוף והמראה שלו. שלא לדבר על כך שהוא מתיימר להיות דמות עם עומק, אבל הוא לא. הוא, ושאר הדמויות, שטוחות כל כך שהן יכולות ליפול על המדרכה, ואני אעבור שם במקרה, אדרוך עליהם ולא ארגיש בכלל שעליתי על משהו.
גוס היה אמור להיות נקודת אור בספר, אבל האהבה ה"גדולה" שלו לאוקסה, (נו, באמת, אולי כבר תיקח את זואי? או, לא, עדיף שתישאר רווק, כי בכ"מ כל הבנות בספר פתטיות בצורה מביכה ובגלל מה שקרה לזואי בסוף הספר.. טוב. מה לעשות, שהסופרות רוצות לגרום לאוקסה להיות הדמות הנשית הטובה ביותר בספר בכך שהן חוסכות בנערות אחרות, וכל מי שהן כן מוסיפות דיי קוקו-באמפ-טמטום) סליחה על המילה- טמטמה אותו לחלוטין. הוא נעשה קנאי, דביל וסתם מצוברח.
אז.. כן, בקצרה- דמויות על הפנים.

והשמות של המושגים. אוי, המושגים. המושגים אמורים להיות מגניבים כאלה, קליטים, כאלה שיהיה כיף לדחוף אותם בכל משפט שני, ("מה אמרת עכשיו?! אני אהפוך אותך לאווקס!", "הא?..", "משחקי הרעב, ידידי, משחקי הרעב.") אבל המושגים פה נשמעים ממש.. טוב, יהיה מביך להגיד אותם. כלומר, ברצינות? מחורפנונים? אבא-קום? צרח-צווח? כדורוגע? מה זה השמות האלה? הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה או לצחוק עליהם, או לבכות מרוב יאוש מהספר.

היי, רגע, זוכרים את אורטון מק'גרואו הזה, שאמור להיות הרע, וחבורת הבוגדנים שלו, שאמורים להיות השותפים המלוכלכים והטיפשים שלו?
..הם משתפים פעולה עם האנילימילים. (עוד שם מגוחך. רק אני חושבת שזה עיוות למשפט "אין לי מילים"?) כן, כן. איזה מן רשעים הם אמורים להיות? ואורטון אפילו לא ראוי שאגחך עליו, או שאקלל אותו. כל משפט וחצי מחמיא לדרגומירה על ה"תחכום" (מאיפה הוא הביא את זה, באמת שאין לי שמץ) שלה, ועם כל הכבוד, זה לא יאה לאדם שאמור להיות בתפקיד המרושע.

העלילה פתטית ונמרחת, באמת שהספר בקושי מתקדם לאנשהו. הספר מעצבן, פשוט כך. אל תקראו, וגם אם התחלתם- תעזבו את זה. פשוט לא שווה את הזמן. והכי מבאס, שלפני שהתחלתי לקרוא את הספר נטשתי את שומרי ההיסטוריה שתיים, ואז גם את הספר הזה. כלומר, שני ספרים נוראים ברצף. אתם מבינים איך לבי היה ממוטט? אבל "מורדים" איחד את חלקיקיו חזרה. אז.. תודה על ההצלה, ורוניקה רות, עשית לי טובה ענקית.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Sizzy
הנערים מרחוב פאל

הנערים מרחוב פאל

פרנץ מולנאר

חברה נתנה לי את הספר הזה ליום הולדת 11 שלי. (כן, כשאתה מפיץ את עובדת היותך תולעת ספרים בפומבי, אתה מרוויח משהו ♥)
אין לי כל כך הרבה מה להגיד, אז זו תהיה ביקורת קצרה מאוד.
אז קודם כל, בהתחלה, כשראיתי את האותיות הקטנטנות, הדפים הצהבהבים והמילים הגבוהות והקשות, נטשתי את הספר והלכתי לקרוא ספר אחר. (הייתי אומרת איזה ספר.. אילו הייתי זוכרת בכלל)
אבל בסוף נאלצתי לחזור לספר, והתחלתי לקרוא. למען האמת? הבנתי את הספר. בהתחלה הייתי צריכה להתאמץ לקרוא בגלל הקושי והכל, אבל בסופו של דבר זה היה ספר מוסרי וממש טוב. הנערים היו, עם כל הנורמליות וחוסר הפנטזיות, דמויות אמיצות ואמיתיות. אני חייבת לציין שבכיתי בסוף של הספר, זה פשוט לא הסתדר. המוות של נמצ'ק, והעובדה שהגרונד נהרס.. למה? אחרי כל מה שהם עברו, למה? ולמה מוות כזה, לפני שהוא הספיק לראות את הכבוד שהילדים נתנו לו? למה?!
למרות כל זאת, אני חייבת להגיד שהיו קטעים מייגעים, וההתחלה באמת הייתה לא כל-כך מובנת ומעצבנת. אבל תמשיכו לקרוא, כי בסוף הספר היה שווה את הקריאה והזמן.
אז.. לא בדיוק ספר מומלץ, אבל כן ספר טוב.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Sizzy
יומני החנונית 1

יומני החנונית 1

רייצ'ל רנה ראסל

אני יודעת שזה נתפס כחיקוי ליומנו של חנון, ואני יודעת שזה לא ספר טוב, או אפילו בסדר, אלא סתם לא משהו. אז למה בכל זאת דירגתי אותו כטוב? מהסיבה הפשוטה, הוא פשוט משעשע וקליל. וגם הציורים היו יפים.

עוד פעם התבנית הזולה של "אני מישהי כשרונית ומדהימה אבל לא מקובלת בבית הספר והמשפחה עושה לי פדיחות והתלמידה הכי מקובלת עושה לי את המוות אבל יש לי חברות מדהימות ואיכשהו אני מצליחה להשיג את הבחור החתיך והמושלם והנחמד שהמקובלת רוצה ואני נעשית עוד יותר לא מקובלת אבל היי עדיין יש לי חברות והבחור עדיין מאוהב בי אומייגד אומייגד אעאעאע!! ואני גרועה בלימודים והכול"? כאילו וואו, אני יודעת שזה יומן והכל, אבל אי אפשר להכניס טיפ-טיפה יותר עומק? או לפחות מסר סמוי מתחת לכל השטויות, דמויות עם אופי לא מקובע כל כך.. משהו, לשם שינוי? העלילה פשוט לעוסה ולא מקורית, מרוב שבלעתי אותה והיא שוב עלתה היא נעשתה מגעילה וספוגת רוק ו- אני חושבת שהבנתם. גם אתם חושבים שהבנתם. יופי.
והדמויות? אוי, הדמויות. שלא אתחיל בכלל לפרט עליהן. כול דמות יכולה לקבל במהירות הבזק תווית, ולצערי היא גם לא משתנה. "המקובלת המרושעת", "הציירת הלא פופולרית", "החתיך", "החברות הכי טובות", "השפוטה" ועוד כל מיני תוויות מעצבנות. לעתים זה היה מטומטם, ולפעמים אני בעצמי התביישתי לקרוא את הטמטום של הדמות הראשית. (ניקה?)

אבל היו דברים טובים, האמת. כלומר, הספר הצחיק אותי, כמו שאמרתי למעלה, והיה לי קל לגמור אותו במהירות. (כן, נתתי לו טוב כי הוא לא נמרח לי יותר מידי! זו סיבה מוצדקת. אז שה) למרות שבאמת מוזר הקטע של השמות.. "ניקה ג'יי מקסוול", "רייצ'ל רנה ראסל", אבל גם קליירי פריי וקסנדרה קלייר וטסה גריי.. טוב, לא משנה.

אז העובדה שדירגתי את הספר כטוב לא אומר שהוא מומלץ, ממש לא! למעשה, אם עוד לא קניתם/השאלתם אל תנסו בכלל. אבל אם אתם אוהבים יומנים שטחיים, או אפילו אם אהבתם יומנו של חנון, אז תקראו. אבל זה על אחריותכם המלאה, כי אני אמרתי. (!!)
אה, קבלו תיקון. זה ניקי, לא ניקה. סליחה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Sizzy

ביקורות נוספות על "אות אתנה"

אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

מישהו לא שמע על ספר ההמשך לסדרת 'גיבורי האולימפוס', 'אות אתנה'? כי אם לא שמעת, צר לי לבשר, ידידי, אתה באיחור. אז כן, חברים, אות אתנה יצא, וכבר רכש לו מועדון מעריצים.

לפני שאתחיל לספר על הספר עצמו – אני חייבת לשתף, שלא ציפיתי ליותר מדי. אתם מוזמנים לחנוק אותי, אבל אולי מישהו(יים) יביע תמיכה.
כפי שאמרו לפניי, ריק ריירדן התעייף, וקשה לפספס את זה, גם בספריו הקודמים. העלילה הממוחזרת מדי, שנלעסה שוב ושוב עד שאפשר להקיא, התרחישים הצפויים, הדמויות השטוחות, הנבלית המעצבנת שהגיע הזמן כבר להחליף... ומנגד – הכתיבה המרתקת, ההומור המשעשע, הדמויות המקסימות, המיתולוגיה המחרידה שהופכת כמו בקסם לנפלאה, כשהיא בידי השרביט של ריירדן.
מי שקרא את הביקורות שלי יודע שאני באופן כללי נגד סדרת ההמשך הסחטנית הזו, 'גיבורי האולימפוס', אבל אם הוא כבר כותב... זה לא שאסור ליהנות, נכון?

כשאח שלי סיים לקרוא את הספר (לפניי, כמובן, אחרת הייתם מוזמנים להניח פרחים – רצוי סגולים – על הקבר שלי), הוא ציין בחצי-חיוך שהספר הפך לספר מתח ואימה.
אולי הוא קצת הגזים, אבל אם הקונן הקשיח של הזכרון בראשי הקט לא נשחק, יש בספר הזה משהו קצת שונה. הייתכן שריק מתבגר סוף סוף?

בספר הנ"ל, אנבת' ופרסי סוף-סוף נפגשים (לרשימת 'הסיבות להכות את ריק ע"פ ליילק' צריך להוסיף את העניין הזה, שהיה עליו להפגיש אותם בספר הקודם למען שפיות קוראיו, אבל זה כבר סיפור אחר), וברקע גם המחנות של הרומאים והיוונים נפגשים, וזה לא פשוט כפי שזה נשמע – כי סכסוך עתיק חוצץ ביניהם. ועוד כשנראה שהכל בסדר, ושלום-שלום הולך כמו שצריך, העניינים מדרדרים במהירות: כי גאיה מתערבת בתוכנית, והיא זקוקה לדמם של שני חצויים כדי להתעורר.

האלים מבולבלים, נקרעים בין זהותם היוונית לזהותם הרומית, ולפיכך אין לצפות מהם לעזרה במסע המסוכן הזה.

אבל זה עוד לא הכול – בכיסה של אנבת' בוער אות אתנה, ואיתו משימה בלתי אפשרית. היא תהיה מבין החצויים הבודדים, הנבחרים בכל דור, לצאת בעקבות אות אתנה. האם היא תהיה הראשונה והיחידה שתצליח?

מסע החיפושים, הכולל את פרסי, אנבת', הייזל, פרנק, ליאו, ג'ייסון, פייפר והמאמן הדג' (שהוא לא כל כך נחשב) יוצא לדרך, ואי אפשר להיות בטוחים בתוצאות. הרומאים בעקבותיהם, סכנת מוות לפניהם, ועליהם להגשים משימה בלתי אפשרית.
נשמע כמו ספר טיפוסי של ריק, לא? כן, רק שכחתם פרט אחד. הם צריכים לעשות את הכל, ב.. אה,... חמישה ימים. זהו, עכשיו הכל מתאים.

גם בספר הזה, ריק ריירדן מכה שמינית (פרסי ג'קסון + גיבורי האולימפוס, אם לא מחשיבים את כל היתר, ולא להאמין, גם את הנפילות).
המיתולוגיה המזעזעת עדיין נפלאה, הדמויות השטוחות עדיין מקסימות, העלילה המרתקת כמו תמיד מרתקת, הספר נפרס על גבי 500 עמודים בערך – ככה שאם אתם עצלנים יש לכם שלושה ימים גג לקרוא אותו, ההומר עדיין משעשע, הכל נפלא.
נו טוב, כמעט.

בספר הזה, מי שלא שם לב, יש לנו מסע חיפושים כפול שניים וחצי. שבעה חצויים במקום שלושה, ולא כולם יוונים.
הסיפור מסופר בגוף שלישי, אבל הפרקים מיוחסים בכל פעם למישהו אחר מהחצויים, ובאותם פרקים, באמת, הוא מקבל קצת יותר תשומת לב.
אבל קשה לא לעורר אפליה במצב הזה. אני חושבת שיש לריק משהו נגד ג'ייסון. שלא לדבר על המאמן הדג'. המאמן הדג' לא קיבל אפילו פרק אחד!

הספר הזה מרגיש כמו סרט פעולה בצורה מעצבנת. הוא לא היה יכול להקדיש כמה פרקים להתמוטטות נפשית? זאת אומרת, הבנות שם חזקות יותר מרוב הבנים בגבעתי, והמצבים מייאשים עד כדי גיחוך.

דבר נוסף שקשה לי להתעלם ממנו: המאמן הדג'. ברצינות, ריק עשה אותו כזה אידיוט שזה פשוט מחליא. הומור אמריקאי זול ומרגיז.
הוא לא היה כזה טיפש ב"גיבור האבוד", ובספר הזה הוא מעורר רחמים ממש.

אני לא יכולה שלא לזקוף לזכותו של ריירדן את הדבר האחרון, וראוי ההערצה יותר מהכול: הסוף, הסוף של הספר שאי אפשר לקרוא לו טוב.
בטח היה לו ממש קשה לעשות את זה. כמה ימים של שברון לב, אולי. אבל זה שיפור אדיר. אולי בספר הבא נאלץ להיפרד מדמות אהובה?

ולסיכום: מומלץ, ומומלץ מאוד, לכל חובבי פרסי ג'קסון וסדרת גיבורי האולימפוס.
אפילו ש"פח מחזור" מתנוסס על כל הספרים שלו, הם עדיין ספרי חובה. כי כיף לקרוא אותם, ומה משנה ממחוזר או לא. בינינו, זה לא מה שחשוב :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•ליילק
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

כמו תמיד, נאלצתי לחכות שנה שלמה כדי לקרוא את הספר השלישי בסדרת "גיבורי האולימפוס", סדרת המשך לסדרת ספרי "פרסי ג'קסון."

אתחיל דווקא בנקודה שבה פגשתי את פרסי ג'קסון לראשונה. בעיקרון, לא ממש רציתי לקרוא את הספר בתחילה. בדרך כלל אני פחות מעדיפה לקרוא ספרים ש"כולם" קוראים כרגע.
זה היה שבוע הספר, והחלטתי בכל זאת לתת לספר הזה צ'אנס. קניתי את כל חמשת הספרים. ננסה.

נשאבתי לספרים, ולסדרה בכלל, כבר מהעמוד הראשון. העלילה סוחפת, האירועים מתרחשים במהירות בזה אחר זה. לפי דעתי זהו אחד מאותם הספרים שאי אפשר להניח אותם מהיד, ואפילו כשעוזבים אותם לרגע, לא מפסיקים לחשוב על הספר.

אני כבר יודעת שכתבו שלל ביקורות על ספרי "פרסי ג'קסון." היו גם השוואות מסויימות של הסדרה לסדרת "הארי פוטר" מאת ג'יי.קיי.רולינג. אני מודה, לא קראתי את ספרי "הארי פוטר" וגם את הסרטים לא ראיתי. אני מקווה להאמין שלא התחשה העתקה מסדרת ספרים זו אצל "פרסי ג'קסון".

אז כן, הספר השלישי בהחלט לא מאכזב. אולם הספר השני בסדרה, "בן נפטון" השאיר בי צפייה עצומה להמשך, אך "אות אתנה" בהחלט לא מאכזב עד עכשיו. כעת אני בערך באמצע הספר. הייתי מסיימת אותו מהר יותר, אך בגלל העומס הרב לוקח לי יותר זמן.

ריק ריירדן הוא אחד הסופרים האהובים עליי, זאת בעיקר בגלל הכתיבה שלו. העלילה סוחפת, הקריאה זורמת. כל פרק משאיר בי טעם של עוד. השפה בה הוא כותב מוצאת חן בעיניי. אני לא חושבת שהסופרים צריכים "להתחכם" יותר מדיי בעת כתיבת הספר. קהל היעד העיקרי של ריירדן הוא בני נוער, והוא מצליח להתאים את הספר אליהם. אני חושבת שהוא לאו דווקא מזלזל ברמה שלנו. הוא פשוט גורם לנו להתחבר יותר אל העלילה.

עכשיו (כן, יש לי הרבה דברים להגיד על הסדרה הזו), לא יכולתי שלא לציין את העובדה שבסדרת הספרים הנוכחית, העלילה מסופרת כל כמה פרקים מנקודת מבטה של דמות אחרת. ריירדן בונה את העלילה בצורה מצויינת, ולא מאולצת מדיי כדי שתתאים עכשיו לדמות המספרת. זה מה שהרגשתי בעת הקריאה. לכל סופר יש את "החתימה" שלו, סגנון הכתיבה שלו, וריירדן מצליח, לדעתי, להתעלות ולייחס לכל אחד משבעת הגיבורים הראשיים, מספר מכובד, קול ייחודי משלו.

הייתי רוצה, ברשותכם, להתייחס בביקורת גם אל אחד הספרים הקודמים שהזדמנו לידיי, לפני שהתחלתי בקריאת "אות אתנה". לפני הספר הזה, קראתי בין היתר את ארבעת ספרי סדרת "דמדומים" מאת סטפני מאייר ברצף. בהתחלה, לאחר ביקור ממושך כל כך אצל הערפדים "המושלמים" בני האלמוות וחסרי הדאגות, התרסקתי לתוך עולם בני התמותה. נכון, ישנם גם אלים בספרי "גיבורי האולימפוס", אבל ריק ריירדן הופך גם אותם ל"אנושיים": גם להם יש דאגות, גם ביניהם מתחוללות מריבות. ממש כמונו. לכן אני מצליחה להתחבר אל הסדרה. גם "החצויים", שהם חצי אלים בעצם, מתנהלים כמו ילדים אנושיים רגילים. הם מדברים אליי. אני מבינה אותם.

לסיום, סדרת מומלצת ביותר. הנאה צרופה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•tals
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

שלום לכם. ביקורת זו, אינה ביקורת רגילה. עלולים להיות בה תכנים אחרים, מוזרים ולא קשורים. תאלצו להתמודד קצת עם השגעונות שלי על הספר. בהצלחה לכם.

לאזעזל ריק. לאזעזל. לאזעזל.
מה לאזעזל??????
אווף איזה ספר טווב!!1 מומלץ כלכך!!! לא יותר מבן נפטון, אני אוהבת את הספר הזה באותה רמה, אבל יותר טוב מהגיבור האבוד. אעאעאעאעאעא!!!! ריק! אוף! תפסיק! תמשיך! די! אאעאעאע!
אוקי. ביקורת. אהמ. כן.
אז העלילה מצוינת, הכתיבה סוחפת כרגיל, ההומר ממשיך, וליאו עדיין חמוד!!!
אופס. סטיתי מהנושא. אבל ליאו מדהים. ברצינות. אני מתה עליו. הוא מדהים ברמות קשות.
ארנבים.
קיצר, אם כבר דיברתי עם ליאו, אז לדמויות:
על ליאו אמרתי. הוא מדהים. הוא בעל דימוי עצמי נמוך שלא בצדק. והוא בודד. תתחתן איתי. ליאו חתיך אששש. איזה אידיוט הוא.
פרסי- טוב פרסי הוא פרסי. חצי מנהיג כזה, שמצד אחד מנהיג ומצד שני לא מנהיג ועושה דברים לא על פי דעת עצמו ויחד עם הקבוצה. כלכך אוהבת אותו. היה ממש חסר בגיבור האבוד.
אנבת'- היא הייתה ממש חסרה לי בבן נפטון. כלכך התגעגעתי אליה. וזה כיף שרואים עכשיו גם את הצד שלה בספר (למרות שרואים את של כולם). ספוילר בקטע עם ארכנה ממש ריחמת עליה (לא על אנבת' על ארכנה) כי אנבת' פתחה לה תקוות וזה, וזה היה ממש עצוב לי!;( סוף ספוילר
הייזל- היא ממש חמודה! אין לי הרבה מה לומר עליה. אבל היא חמודה!
פרנק- הוא היה ממש קצת בספר הזה. חבל. אהבתי אותו, ריק היה צריך לעשות איתו יותר חוץ מזה שהוא קינא בליאו בגלל שהוא חשב עליו ועל הייזל משהו.
ג'ייסון- לא מתה עליו, גם בגיבור האבוד הוא כאילו תפס את המקום של פרסי כמנהיג. לא רוצה. אין תחליף לפרסי.
פייפר- אני ממש אהבתי אותה בספר הזה, הרבה יותר מבגיבור האבוד.
ועכשיו- לסוף. ספויילרים
ריק!!! למה?? למה ככה?? מה, כאילו, ג'ייסון לא יכל לעזוב לשנייה את פייפר ולהתעופף אל אנבת' ופרסי לפני שהם נופלים לטרטרוס??? ברצינות! למה לסיים ככה?!?! אוף. תפסיק. תמשיך. די. ארנבים.ואיזה חצוף דיוניסוס, כלומר, בכחוס. עלק נלחם לצידם. אני יותר אוהבת אותו בתור דיוניסוס. אוף.
אבל גם לא הבנתי למה אתנה לא יכלה לקחת בעצמה את אתנה פרטונוס או איך-שלא-כותבים-את-זה. סוף ספוילרים
והאלים כאלה רשעים לדעתי. כאילו, באמת אתנה, בגלל שספוילר?מישהי ניצחה אותך באיזו תחרות קטנה את הופכת אותה לעכבישה??סוף ספוילר?
ואפרודיטה, בזמן שיש את מלחמת האזרחים את פשוט שותה לך ספל תה והולכת למסיבות??
האעע
אוקי, סיימתי.
אני לא יכולה להגיד לכם שאני ממליצה מאוד או שתקראו אותו, כי מי שהמשיך לסדרת המשך של פרסי ג'קסון בטוח המשיך לקרוא את זה ומי שלא- שימשיך. אז בינתיים אני מחכה שחברה שלי תביא לי את בית האדס. לאזעזל עם ריק.
הסוף.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•~ניצוץ בחושך~
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

לא אכפת לי כמה אנשים אומרים שסדרת ההמשך אידיוטית וחסרת טעם ושריק ריירדן היה צריך להפסיק בחמישה הראשונים- כי אני לא יכולתי להניח לרגע את הספר 'אות אתנה'.
וגם כנראה כי הייתי מתה אם לא היה המשך, ואני אקבל כל דבר נוסף על הגיבור הכי אהוב עליי בכל הזמנים- פרסי ג'קסון.
אני מודה, אני לא אוהבת את כל הדמויות.
ג'ייסון מושלם מדי ונראה כאילו הוא עומד להחליף את פרסי- ואני אחריב את העולם אם זה יקרה.
ופייפר די בכיינית ועדינה ו... טוב, נשית מדי. אפילו אם היא בת של אפרוטידה.
ואני לעולם לא אוהב את שאר הדמויות באותה מידה כמו את פרסי- מהסיבה הפשוטה שהם לא הוא ולעולם לא יהיו הוא, הגיבור והדמות הראשית מאז הספר הראשון. ודי מעצבן אותי שפתאום נוספו עוד דמויות ראשיות יחד איתו.
אבל אני אשרוד, זה שווה את זה.
הבדיחות מצחיקות כמו תמיד, העלילה זורמת ומרתקת לא פחות כמו מכל הספרים הקודמים לה ופרסי מדהים לא פחות.
אבל הדמויות נשארות בקבוצות משלהם- דמויות אחרות פחות חשובות להם, מה שנראה לי לא בסדר.
נגיד- פייפר אמרה שאם פרסי ימות היא תהייה עצובה בשביל אנבת'. כלומר- מה איתה?
ויש דמויות אחרות שלא ממש מתקשרות עם אחרות, כמו הייזל ואנבת', או ליאו ופרסי.
אבל הספר השתפר- קרו אבדות, הכתיבה השתפרה וכמה מהדמויות פחות מעצבנות מאז הגיבור האבוד!
זה מספיק בשבילי. אני מרוצה כל עוד אני יודעת שיש המשך- שזה לא הסוף.
וכל מי שקורא את הביקורת הזאת כרגע- אני מאוד ממליצה על הספר, ובכלל- על הסדרה כולה :)

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אקו
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

מדהים. ריק ריירדן עשה זאת שוב והוא לא אכזב אותי. אפילו לא פעם אחת.
הכתיבה של ריק ריירדן ייחודית לו, הדמויות שהוא יוצר כל כך אלוהיות ובו זמנית אנושיות וקל להתחבר ולהזדהות איתן.
הספר הזה עלה על כל הציפיות שהיו לי עליו. אהבתי את החיבור מחדש של פרסי ואנבת' ושמחתי שיש לי הזדמנות לקרוא עליהם בתור בני זוג, אהבתי את העובדה שריירדן הדגיש את סיפורי האהבה בתוך הספר.
נהנתי מכל דקה ודקה וכמעט בכיתי בסוף, וזה מה שעושה אותו לספר מושלם.
כל מעריצי פרסי ג'קסון שעדיין לא קראו את הספר, קומו עכשיו ורוצו לסטימצקי לקנות כי הוא כל כך שווה את זה!
עכשיו אני בטוחה במאה אחוז מי הסופר האהוב עליי ואני נותנת בלב שלם לספר הזה חמישה כוכבים. הספרים של ריירדן לא ראויים לפחות. הדבר היחיד שמעציב אותי כרגע, הוא שאני אצטרך לחכות שנה שלמה בשביל הספר הבא.
מדהים. וכל מילה נוספת מיותרת.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מייפל
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

כשהגעתי היום לספרייה ולא מצאתי את בית האדס על המדף כמעט קיבלתי התקף לב. עבר לי בראש משהו כמו, "לאלאלאאא לא יכול להיות שזה קורה ליייי, ועוד אחרי הסוף של אות אתנה! זה. לא. הוגן!!!"
בסוף מצאתי את הספר המבוקש/מקודש והכל היה בסדר. טוב, חוץ מהעובדה שהיה לי שיעור ולא יכולתי לקרוא. כן, זה מבאס, אבל זה כבר קשור לבית האדס ולא לאות אתנה.

לדעתי ריק היה יכול להוריד את הפרק האחרון. הוא לא תרם לכלום. אני חושבת שהוא היה צריך לסיים בנפילה של פרסי ואנבת' (אני לא אגיד לאן כי זה יהיה ספוילר (כאילו שהביקורות האחרות לא מוצפות ספוילרים)), וכשהופכים את הדף מגלים רק את מילון המונחיחיחים שצוחק לך בפרצוף.

#ספוילרים, אני חושבת#
הפרק של ה-נפילה היה ממש טוב. "ממש טוב" זה קיצור של "מדהים מקסים מושלם אוסומי ברמות שאדם אנושי לא יכול לקלוט וכו'"
כלומר, רק הקטע שפרסי מחזיק את מדף הסלע וכל מה שקרה שם. השאר היה בסדר, אבל זה הכל. ג'ייסון היה סופרמן בלונדיני כרגיל, פייפר הייתה מלכת יופי כרגיל, והיחידים שבכלל ראו מה קורה היו הייזל וניקו המדהימים-הרבה-יותר-מג'ייסון-ופייפר (למרות שזה לא ממש הישג).
#סוף ספוילרים (?)#

כן, יש לי בעיה עם ג'ייסון ופייפר.
הם חסרי תועלת.
ח ס ר י ת ו ע ל ת
(גם יש לי משהו עם כתיבת מילים עם רווחים כאלה...)
ריק מודע לזה. הוא מודע לזה שהוא יצר סופרמן בלונדיני מדהים שמעלף את כל הבנות (למרות שמי שמתעלף שם זה בכלל ג'ייסון #סטגדיש
זה לא מצחיק)
אנבת' אמרה שהיא לא סומכת על ג'ייסון כי הוא יותר מדי מושלם. המראה שלו והאופי שלו פשוט יותר מדי טובים (תלוי את מי תשאלו. לדעתי לציית כל הזמן לכללים זה סוג של פגם, אבל אני חושבת שכל דבר יכול להיות פגם וזה תלוי איך מסתכלים על זה).
אם כבר מדברים על פגמים, אני חייבת להודות שהקטע של 'הפגם היסודי באופי' הפך להיות מ"וואו ריק איך חשבת על זה??" ל"וואו למה ריק למה עשית את זה??"
זה שהדמויות מודעות לפגמים שלהן הופך אותן ליותר מושלמות, או במשחק מילים: ההשלמה הופכת לשלמות.
חוץ מזה, לאף אדם אין רק פגם אחד. זה כמו שלאף אדם אין רק כישרון אחד.

אני חושבת שהזכרתי את פייפר מקודם. מלכת-היופי המכונה פייפר.
יש אנשים שמבטאים את השם שלה כמו נייר. טוב, היא גם שטוחה כמו נייר #סטגדיש
(שוב לא מצחיק)
אז היא נחמדה וחברותית ודואגת לג'ייסון המע(ו)לף כי הוא החבר שלה והם כל הזמן ביחד ו-לאא ג'ייסון! אל תעזוב אותי!! אל תשאיר אותי לבד לרגע!! אני לא אסתדר בלי המדהימות המדהימה שלך והיכולת הלא מועילה בשיט שלך לעוף!! תודה שלא הצלת את פרסי ואנבת' ורק דאגת לי! חיבוקייי בוא נתנשק
לאא אני בכלל לא מושפעת מאמא שלי ואני בכלל לא רומנטיקנית חסרת תקנה וחסרת תועלת. למה שתחשבו דבר כזה?
להלהלה ריינה תתרחקי מג'ייסון ע-כ-ש-י-ווו

מצטערת, נסחפתי.

אז חוץ מסופרמן ומלכת-יופי אהבתי את כל הדמויות.
לכל אחת יש עבר מפורט כל כך ועל כל אחת היה אפשר לכתוב ספר שלם (על פרנק לא. העבר שלו לא כל כך מיוחד).
מה שמעניין אותי לדעת הוא אם פרסי, אנבת', הייזל, פרנק, ליאו, פייפר וג'ייסון נועדו להיות שבעת החצויים כשניבאו את הנבואה בפעם הראשונה. אני יודעת שזה בטח נשמע הזוי לגמרי, הרי זה בכלל לא קשור לכלום והנשים האלה של הגורל יודעות הכל ובלה בלה בלה. אבל אמרו שחצויים מתים בגיל צעיר. אולי חצוי אחר היה אמור להיות חלק מהשבעה אבל הוא נהרג?
זה בטח לא נכון. לריק לא היה טעם לעשות את זה כי זה לא תורם לעלילה. זה סתם רעיון מוזר שלי. תתעלמו.

קראתי שוב את הביקורת והבנתי שהיא הפוכה לגמרי, אז:

*אזהרה! ביקורת הפוכה לפניך! הקריאה על אחריותך בלבד*

לפני 10 שנים•
★★★★★
•Goldilocks
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

אז ריק ריירדן משתמש באותו מתכון ישן של סבתות כל פעם. וכמו כל הסבתות למופת הוא מצליח כל פעם לדחוף לך אותו לפה למרות שכבר נמאס - אבל אין לך טענות, כי זה נהדר.
קצת הסתבכתם עם ענייני בישול?
טוב, גם אני שונאת ספרי בישול, אז נתקדם.
הספר טוב, נחמד, מצחיק, בעל הומור ריירדני מדופלם וכמובן: צפוי למדי.
אני חייבת לציין שציפיתי שהמחנות השונים יתחילו מיד להתנהג כחברים-הכי-טובים-לנצח תוך שלוש שניות בלי כל התחשבות בהגיון, והופתעתי.
הייתי בטוחה שאם יהיה איחוד בין פרסי לאנבת' (שקרה מוקדם, למרבה המזל של שפיותי) יהיה יותר "אמריקקי", והופתעתי.
חבל לי קצת על פרסי ואנבת' (קצת זה לא מילה!) אבל זה גרם לי להבין שלמרות שממש התעצבנתי מההפרדה בזמנה: ממש חיכיתי לכך שהם ייעלמו מהסדרה. יש גבול ל"צפיוּת" (מלשון "צפוי") ולקיטשיוּות בזוג שקיים כבר סדרה שלמה ודי ארוכה. אבל גם אני נסחפתי, אני מודה.
וכמו שאני מכירה את ריירדן ברור שפתאום הם ייפתחו כוחות לחימה מדהימים ויצאו בכוח אהבתם! (אל תפקפקו: אלה אחרי הכל אנבת' ופרסי)
אבל היו גם דברים צפויים ביותר. מצפויים קלות ועד לצפויים-במידה-של-אושר-ועושר.
וגם, איך זה שפתאום האלים נזכרים שיש אלים רומאים וחוטפים ישר פיצול אישיות?
מה קרה באלף-אלפיים שנים האחרונות, אה?

נכון שלפעמים נמאס לנו, אבל זה עדיין המתכון של ריק ריירדן. הסבתא-הדוחפת-לכם-אוכל הכי טובה בעולם.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Stingray
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

הנבואה אומרת שאת המסע להצלת העולם צריכים לעשות שבעה חצויים, במשך הספרים הקודמים התגלה ששבעת החצויים הם:
פרסי, ליאו ופייפר היוונים, ג'ייסון, פרנק והייזל, הרומים.
גם אנבת', בת אתנה, מצטרפת למסע.
היוונים והרומים צריכים ללמוד להתגבש בשביל להתאחד נגד גאיה הרעה.
אבל הכול מסתבך כשגאיה שולחת רוחות שמשתלטות על הדמויות וגורמת להם לעשות מעשים מרושעים.
היוונים והרומים בסכסוך, ושבעת החצויים צריכים לפעול לנגד כול הסיכויים!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•POLLO
אות אתנה

אות אתנה

ריק ריירדן

עלול להכיל ספויילרים...
זה פשוט לא יאמן!!!!
ריק פשוט אוהב להתעלל בנו!!,ברוב חוצפתו הוא מעז להפיל אותם לטרטרוס,פשוט חצוף!! מרושע!! קר לב!! אבל גאון!
זה היה ספר מדהים כרגיל,ובגללו בכיתי במשך יומיים שלמים.
לא רציתי לגמור את הספר.
אני פשוט מתה על פרסבת' (פרסי ואנבת') הם כל כך חמודים ביחד וגורמים לי לחיך.
פרסי הוא דמות מ-ד-ה-י-מ-ה! הוא מצחיק חמוד חצוף...יש בוא הכל ולא יותר מידי מהכול ,הלווי והייתי פוגשת מישהו כזה באמת.
ואנבת' כרגיל בדרך שלה היא פשוט מדהימה,למרות שהיא שתלטנית,היא גם חכמה ואהבתה לפרסי פשוט מקסימה אותי כל פעם מחדש .
וליאו!! אני מתה על ליאו,הוא כל כךךך מצחיק,חמוד וטיפש בצורה חמודה באלי להיכנס לספר ולחנוק אותו מרוב חמידות.
פחות אהבתי את הדמות של ג'ייסון ופיפר אך לא הייתה לי בעיה איתם.
אז לקיצור,אני ממש ממש אהבתי את הספר ממליצה מאוד לקרוא ולהכין ממחטות לבסוף. אני ממש מחכה לבית האדס (הספר הבא בסדרה)
אחח...ריק מה היינו עושים בלעדיך ...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•Wallflower
דירוג
5.0
לפני 13 שנים

“הנבואה אומרת שאת המסע להצלת העולם צריכים לעשות שבעה חצויים, במשך הספרים הקודמים התגלה ששבעת החצויים”