אז מיהו סנדמן? האנס כריסטיאן אנדרסן תיאר אותו כדמות, שנתפסת לרוב כגמד, הזורה חול בעיני הישנים, חול מיוחד מתוך צרור המצוי בשקיק התלוי על צווארו, והחול מביא לישן חלומות טובים או רעים.
אבל עוד לפני אנדרסן, ואפילו עוד לפני גיימן, א.ת.א. הופמן כבר תיאר אותו כדמות מרושעת אשר החול אותו הוא זורה בעיני הישנים גורם לעיניהם ליפול מחוריהן, ואיש החול אוסף אותן בצרור נפרד, ומביא אותן לירח, שם הוא מגיש אותן כמאכל לילדיו, יצורים בעלי מקורים ארוכים עד מאוד (הסיפור המלא עצמו פחות מתעסק באיש החול, אך אפל ומחריד לא פחות, ואף זכה לככב כמערכה ראשונה באופרה "סיפורי הופמן" של ז'אק אופנבאך).
סנדמן הוא זה שעליו כתבו מטאליקה שיר מפורסם, סנדמן הוא זה עליו שרו הקורדטס בשנות ה-50 שיר קיטשי ומתקתק.
אך סנדמן, חלום שלנו, הוא גם ישות בעל רגשות, תחושות, כאבים, היסטוריה, ובמקרה המובא לפנינו: רעב וצמא לנקמה!

החיבור שלי לקומיקס לא נוצר מילדות, הוא התרחש בגיל 13 כשקראתי לראשונה את "עכבר: סיפורו של ניצול" של ארט ספיגלמן, ונמשכתי מהר מאוד אל חוברות הקומיקס המסחריות יותר, בעיקר אל בטמן והאפלה האופפת את הבלש הלילי הזה ואת חבורת המטורפים הסובבת אותו ומטילה את חיתתה על גות'האם, אל המעניש והצדק הפרטי אותו הוא רואה לנכון אל מול עולם הפשע, אך בעיקר אל הרומנים הגרפיים, ובראשם "השומרים" (the watchmen) של אלן מור. על סנדמן שמעתי כבר לפני זמן רב, וכמובן שגיימן הוא חלק מספרייתי הקבועה או הזמנית (אלים אמריקאים, לעולם-לא-עולם, בשורות טובות וקורליין היו ספרים שחזרתי אליהם יותר מפעם אחת), אך מעולם לא יצא לי לקרוא בו, וכאשר הזדמן לי להגיע לסניף של צומת ספרים לממש כרטיס מתנה נטען שהיה חלק ממתנת יום הולדת, החלטתי לרכוש את "אחיות הגורל" של פראצ'ט בשפה האנגלית, ואת הקומיקס הנ"ל בעברית, על אף רצוני לקרוא דווקא בשפת המקור.

וזו הנקודה היחידה הראויה לציון פחות חיובי: התרגום לפעמים חוטא להיות ילדותי מאוד, אך הוא נותן לדמויות אמינות, לא רשמי מדי לדמויות החיות ברחוב, ולא נמוך ועממי לדמויות רבות חשיבות, דמות רעה מתורגמת ככזו, וכך גם טובה, מרמור, כעס ושנאה, התרגום מצליח להעביר אותן בצורה כמעט מעולה.

ולעניינינו: בשנת 1916, אגודת סתרים המונהגת על ידי רב-מג חמדן מנסה ללכוד את מוות, לכבול אותו בקסם וכך למנוע מאנשים למות, אך התוכנית משתבשת, ובמקומו נלכד אחיו, ורק אזכיר - מדובר במשפחה ענפה הכוללת עוד שישה-שבעה אחים לפחות, מורפיאוס או "חלום", המושל בחלומות.
"חלום" נכלא, אך כליאתו משבשת את העולם, אנשים ישנים לנצח, אנשים מתעוררים רק לעיתים, אנשים לא מסוגלים לישון ונהיים זומבים סהרוריים, הכל משתבש, ולא רק בעולם שלנו.
מורפיאוס משתחרר מכלאו, וחדור תחושת נקם הוא יוצא להשיג את חפציו אשר נלקחו ממנו, ולחזור לממלכתו, ועל הדרך הוא אף קופץ לבקר את צמד האחים המוכר ביותר לעולם כבר משחר ההיסטוריה הכתובה, ואף פוגש בישובי הגהינום ובאלה המושלים בו.
בניגוד לציפייה הלא הגיונית בעליל שלי, אין בקומיקס שימוש בגישות פילוסופיות על חלומות כפי שהתייחסו אליהם יוונים כדוגמאת סוקרטס או אפלטון, אך יש עיסוק קל וטוב למדי בשאלה האם אפשר לחלום באמת, לשלוט בחלומות ודרכם לשנות את המציאות, ואילו מורפיאוס בכל שלב מתגלה כסוג של התגלמות החלום כרעיון, על כל גווניהם של מראות החלומות, הסיטואציות ומצבי הרוח בהם חש החולם.
העלילה מצוינת, קודרת, אפילו משעשעת לעיתים, מורפיאוס, לוציפר ובעיקר קין והבל כתובים היטב, הסיפור נע בין אימה מסויטת לפנטזיה צבעונית, עם רפרנסים למקבת', קומיקסים אחרים של DC. האיורים מעוררים את הדמיון, ואי אפשר שלא להתחבר ואפילו לחוש אמפתיה וחיבה כלפי מורפיאוס, שלמרות חזותו הקודרת עטוית הגלימה הוא רחום, מודע לטעויותיו וכשלונותיו, ובעל רצון לתקן ולא להרוס ולפגוע, ובכל פעם שקראתי גיליתי דברים שלא שמתי לב אליהם בקריאה קודמת, והרומן מתוחזק על ידי כותב נהדר, ומאיירים מוכשרים מאוד.

אני כל-כך מחכה כבר לשים את הידיים על הכרך השני, או על כל הכרכים כולל הראשון בשפה האנגלית.

האהבה חסרת החוקים, אש התשוקה הבוערת, שעלולה גם לשרוף עד אפר את האוהבים, האהבה ללא כללים בה מושאי התשוקות הם בלתי מושגים אחד לשני, זה מה שקורה בספר שנחשב לרב המכר הגרמני הראשון, אך לספר זה יש גם בסיס מציאותי:

ב-1772 מגיע גתה, אז משפטן צעיר, לעיירה ווצלאר, כדי להתמחות במשפטים, תוך שאיפה עזה ללמוד שירה יוונית כגון הומרוס ופינדארוס, ומכיר משפטנים צעירים אחרים, וביניהם יוהאן כריסטיאן קסטנר.
אך הוא פוגש גם את שרלוטה בוף, ארוסתו של קסטנר, אשר מכונה "לוטה", מתאהב, מתקרב אליה, מודה בפני קסטנר על אהבתו אליה, ובורח יום למחרת לפרנקפורט.
כשהוא ממשיך בחייו בפרנקפורט מקבל גתה מקסטנר מכתב על חברם מימי ווצלאר, קרל וילהלם ירוזלם, ואותו ירוזלם, כך נכתב במכתב, שם קץ לחייו, לא מסופר על הסיבה.
באותו רגע, המשפטן/מחזאי הצעיר מעלה על הכתב את ורתר, שילוב של הרגשות אותן דיכא והדחיק יחד עם גורלו הטראגי של ירוזלם.

ועכשיו לביקורת:
את "ורתר" קראתי לראשונה בתקופה של משבר נפשי בחיי, ואולי מכאן היה החיבור המהיר לדמות הנוגה, הרגישה והטראגית הזו, במבט שני התנהגותו (כך היו דרכיו של גתה אל מול "לוטה" שלו ובחייו בווצלאר, לפי מה שעלה מתיאוריו של קסטנר, ה"אלברט" של גתה) נראית כאובססיבית עד כדי מטורפת, כל דבר שובר אותו, עץ, פרח, ילדים, פרפרים, כל אלה גורמים לו לדמוע משמחה או מאושר, ונראה כאילו בעוד רגע מספיק ששרלוטה תקנח את אפה והנה הוא מתעלף וקורס לרצפה.
חוסר יכולתו של ורתר להיות מאושר מהדברים הקטנים לקראת סוף הספר, ויבבנותו הבלתי-פוסקת יכולים להרחיק את הקורא, אך מי שמחליט לעטות על עצמו ולו לרגע קט את את חליפת הדמות המיוסרת הנ"ל, יכול להיכבש בקסמו של הגיבור הטראגי, בכאבו, בשמחתו, ובאהבתו הבוערת כלפי ההיא, הבלתי מושגת.
אפשר גם להעריך את ורתר, המתייסר בין אהבתו ללוטה, לבין אהבתו וחברותו העמוקה באותה מידה אל ארוסה, אלברט, והתמודדותו עם הקונפליקט הכואב וחסר הרחמים המתרחש בליבו ובנפשו, המאושרת ומתייסרת חליפות באופן תדיר.
ההשפעה מהומרוס גדולה, בעיקר האהבה לטבע, תיאורי הנוף הם אחד מיתרונותיו החזקים של הספר, ואני מבטיח למי שינסה לקרוא שגם התרגום ל"שירת אוסיאן" הנוגה והקודרת ומלאת התוגה יסחוף אל תוך נופי אירלנד וסקוטלנד הקודרים.
אין זה יצירת מופת כגון "פאוסט", "וילהלם מייסטר", "שוליית הקוסם", "הרמן ודורותיאה" או אפילו כמו הפואמה הקצרה והאפילה "שר היער", אך מדובר בספר חובה לאוהבי קלאסיקה בכלל, ולאוהבי קלאסיקה גרמנית בפרט, ואני נוטה לחשוב שהמעשה הרדיקאלי של דמות השולחת יד בנפשה בגלל אישה נשואה, והתיגר שקורא ורתר בכמה עמודים על המונוגמיה הם שכבשו את החברה הגרמנית של אותם ימים.

"הא, החלל הזה, החלל הנורא והאיום הזה שאני מרגיש כאן בתוך חזי! לא אחת אני חושב, לו אך יכולת לאמץ אותה פעם אחת ויחידה אל הלב הזה, אזי יתמלא כל החלל הזה כולו".

קשה לי מאוד לדעת איך לסכם את הספר הזה, אולי הדרך הטובה תהיה "יותר טוב מהכלבים בריגה, לא יותר טוב מרוצחים ללא פנים"...אבל זה קשה.
קורט וולאנדר, כמו הארי הולה הנורבגי, הוא מפקח משטרה בחסות החוק עם אופי של חוקר פרטי, ממורמר, פסימי, הומני (מה שהארי פחות), אבל אולי לא שתיין, וכאשר הוא מקבל לידיו ניהול תיק חקירה הוא ממש לא ממהר לקפוץ מאושר.
מנקל, לעומת סופרים אחרים, מקדיש פחות לצד הפורנזי של החקירה, פחות למכות וליריות, ויותר לייסורים, לטעויות, לנפילות הריאליסטיות עד אימה שעוברות על קורט ושאר צוות החקירה.
כמו סטיג לארסון, גם מנקל, בדרכו שלו, עוקץ את החברה השוודית המנסה להציג את עצמה כנקייה, ומכוון אל אנשי ממון ופוליטיקה המנצלים את הנשים האומללות הבאות מחו"ל בתקווה לעתיד טוב יותר.

הטוב והרע:
הריאליזם, הוא אמיתי להחריד, מרתק, אלים ומושך, ומזכיר לפעמים שעולם המשטרה אינו רק מה ש-CSI או "חוק וסדר" על נגזרותיה טרחו להציג לנו, אלא יותר מה שסדרות כמו "הסמויה" וללא ספק "רצח מאדום לשחור" הראו, שלא כל רצח נפתר בקלות, שדרוש מזל, לא תמיד נפתרות תעלומות, העבודה סיזיפית ואיטית, ובסוף החוקר נשאר לבד להתמודד עם הכישלון והביקורת.
וולאנדר לומד לאט לאט להבין את חשיבותה של אהבה, של אבהות, של יחסיו עם אביו המזדקן ואת כוחם של קשרים חברתיים, ונהיה מצד אחד יותר פתוח וחם, אבל יותר מודאג מהעתיד, מה שיוצר המון סימפטיה כלפיו.


הרע:
לפעמים מנקל טורח לפרט על דברים לא מעניינים כגון מעשים של אנשים שלא קשורים לנראטיב של הסיפור אפילו לא בקצת, ואין שום תועלת בתוספת זו.
הספר פחות מוצלח מספרים אחרים של מנקל, ולמרות שאינו גרוע, ואפילו טוב בעיניו, לא היה כזה קריטי לתרגם אותו בכזה איחור גדול.
חוסר ההתמקדות בצד הפורנזי, בחקירות, בתשאולים ובעימותים עם עולם הפשע, אין מספיק עניין מתח בקטעים מסוימים, וכאשר הפסיכולוג, אקהולם, משתתף בסיפור, זה קצר, מעניין, אבל קצר, ומאכזב שכך.

לסיום:
אפשר להגדיר את הספר כדרמת מתח, לא כספר מתח פר-סה, והייתי שמח אם הניג יקירינו (למרות מגרעותיו הרבות) ייתן יותר נפח לחקירה עצמה, ולא רק ללבטיו של וולאנדר ורחשי לבו

מהו דמיון? מהי המציאות? שום דבר לא ברור בספר הנהדר הזה:
גבריאל סיים, משורר ופילוסוף, חודר אל תוככי מועצת האנרכיסטים העולמית, כחלק מכוח משטרתי המורכב מפילוסופים ומשוררים ואנשי רוח, מתוך הטענה הרווחת אז בבריטניה (וגם די נכונה בעיניי), כי אנרכיזם אמיתי ואלים יגיע מאנשי הרוח והמעמד הגבוה, ולאו-דווקא מתוך מעמד האיכרים.

מהרגע שצולחים את הפרק הראשון הלא-ברור, הכולל ברובו תיאור של פארק סאפרון, ושיחה ארוכה בין סיים לגרגורי על איך גיבור הסיפור תופס את האנרכיזם של בן-שיחו (מאוד מזכיר, שוב, בעיניי, את איך שמתנהלים השיח האינטרנטי בשנים האחרונות, בעיקר על דפי הפייסבוק), מתחילה העלילה להתפתל, והקורא יישאב למסע הזוי שבו על כל צעד ושאל ישאל את עצמו האם מדובר בחלום או במציאות מסויטת שבה הרע יכול להיות הטוב, והטוב יכול להיות יותר גרוע.

בעל חיים עצום משתולל ברחובות, קרבות ירי וחרבות מתנופפות, גברים בעלי מראה כעור בשם "גוגול" או הפרופסור הכפוף והאיטי (ההשקעה של צ'סטרטון בפירוט מראם של הרעים מפליאה בעיניי), נשף תחפושות, דו-שיח בתיפוף אצבעות, ומעל הכל, אדם מסתורי כבד גוף, בעל פנים ענקיות עוד יותר, וגיבור עם לב אנרכיסטי, אבל עם מוח של שומר חוק, כל אלה מצפים למי שיחליט לקרוא את הספר הנהדר הזה.

*הערה: אני ממליץ מאוד על המקור בשפה האנגלית, השפה המליצית והפילוסופיה של צ'סטרטון הן תמיד מהנות לקריאה בשפת המקור, אך גם בתרגום

ראשית, היה לי קשה לחזור לקרוא את הספר אחרי שפעם אחת נואשתי ממנו בעמוד ה-200 בערך, הוא היה נראה לי ארכאי וטרחני...
אבל הביקורת של הקיסרית הילדותית (שכבר לא בנמצא באתר) החזירה לי את החשק, וכך החל מול עיניי מתרקם לו מסעה של נערה צעירה בנבכי ההיסטוריה ובעקבות מסעו של אביה הקשור קשר הדוק לאובדן אימה, ובעקבות מסעו למציאת מורהו וידידו הטוב שנעלם לפני שנים, וכמוהו, חווה אהבה בדרך וגם אימה מפחידה ומצמררת שלא ידעה קודם.

הטוב:
הספר בנוי לפי כל הכללים של ספר מתח טוב שעוסק גם בעל-טבעי: קריפטות חשוכות וטחובות, אנשי ממשל מושחתים ומזימות בין-לאומיות של משטר המנסה לאחוז בסוד לחיי נצח כדי לשמר את הרודנות במסווה המודרנה.
גם הקטעים ההיסטוריים עניינו אותי באופן אישי כחובב היסטוריה, והעיסוק בקדושים נוצרים שונים לימד אותי לא מעט, ותיאורי הנוף של מזרח אירופה וגם של מערבה, ותיאורים שטופי שמש של יוון ואיטליה פשוט קסומים בעיניי בספר זה.
וגם דמותו של דוקטור בורה, הטמפרמנטי ונוח המזג, אך העטוף במסתורין סביב חלק מסוים בחייו.

הרע:
חוסר הדיוק בעובדות, כמו שנכתב בביקורת קודמת פה, חוסר היכולת להתחבר לדמות המרכזית האלמונית ולמלווה שלה, סטיבן בארלי, לעומת היכולת להתחבר קצת יותר לדמות של אביה ושל בת לווייתו הקשוחה והאמיצה, אך גם בו-זמנית זקוקה להגנה ויד אוהבת, הלן, אך גם התחברות זו היא מעטה משום שנראה שאין לדמויות כלום מעבר לחיבה להיסטוריה ולמסעות ארוכים.


אבל בסופו של יום, אם אתם סבלניים, הצטרפו למסע חובק עולם וארכיונים ברחבי אירופה, ארה"ב וגם טורקיה הקרובה לנו, והיכנסו להיסטוריה של השליט הרודן האכזר מוולאכיה שהיווה יחד עם אליזבת' באת'ורי את ההשראה לספר המפורסם של בראם סטוקר, היכנסו לקברים החשוכים המריחים ממוות, אם תעזו!

נ.ב.:
לכל אוהבי הקווסטים, הספר היה נדמה לי כאילו לקחו את החלקים של גרייס מ-Gabriel Knight: The Beast Within, והפכו את זה לספר שעוסק בנושא הערפדים, כלומר, הרבה קריאת מסמכים וארכיונים

תארו לכם:
רכבת נוסעת בשלג, בתא המיניסטריאלי מנמנם אדם מבוגר בעל פנים חזקות וקשוחות, ולידו נח עיתון, בו מתוארים פשעיו של לא אחר מאשר האיש הנם עצמו, שר הפנים המיועד, מושל סיביר לשעבר, חארפוב.
באחת מתחנות העצירה בדרך עולה דמות מוכרת, רזה וגבוהה, שיער שחור כעורב ורקות כסופות, כן, זהו ידידינו משכבר הימים, אראסט פטרוביץ' פנדורין, הממונה על אבטחת האישיות הבכירה.
אבל רגע...מה הוא עושה תחילת ספוילר בזעיר אנפין ??? הוא רוצח את השר המיועד ובורח? סוף ספוילר הגעתי ליקום מקביל בו פנדורין הוא רע?

במוסקבה, לאחר המעשה, מתמנה פנדורין לחקור את המקרה ולתפוס את "הארגון הלוחם", ארגון המהפכנים האחראי להתנקשות, והוא מונע הפעם מכמה סיבות:
1.הלהט החקרני הרגיל שלו.
2.להציל את פטרונו, הנסיך דולגורוקי המזדקן, מפיטורים ע"י אנשי הבירה הקיסרית, פטרבורג, הנושפים בעורפו.
3.החוצפה שבמעשה הטרוריסט שהתחזה אליו, וקריאת התיגר הזו.

מה יש לנו פה? מחבלים, מהפכנים פוליטיים, סטודנטים להוטים, נשים מפתות יפות יותר ויפות פחות, מעט מדי מפנדורין כמו שקיוויתי, אבל עדיין, שזירת הסיפור ופיתוליו וסיבוכיו מרתקים, העובדה שאין שחור ולבן לגבי רעים וטובים, וגם הטוב מסוגל ללכת לצד השני כדי להשיג את מטרתו, אקונין שוב הצליח לבשל מנה משובחת ומוצלחת, ומיותר כמובן להוסיף סופרלטיבים על הנספחים של יגאל ליברנט לנקודות שונות בתוך הספר, ולמצבם של היהודים ברוסיה, וגם הסבר רקע על דמויות שנתנו השראה לספר.

אקונין, כהרגלו בקודש, שוב מחזיר דמויות אמיתיות מההיסטוריה ונותן להן פנים אחרות, כמו דמותו של פוז'רסקי, הלקוחה מחוקר מפורסם אחר ברוסיה, ופשוט החליט להפוך אותו לצאצא רחוק של פוז'רסקי ששיחרר את רוסיה מהפולנים יחד עם הסוחר קוזמה מינין.
כל פעם כשקראתי את ספריו של אקונין, גם את "גמביט טורקי" המאכזב, הרגשתי שבפעם הראשונה כמעט מתאפשר להיות זבוב על הקיר במאורעות ההיסטוריה והספר, והנה גם הפעם אפשר לדמיין בנקל את הקרב המרתק שמתרחש במרחצאות במוסקבה.

ושוב, מעט מדי פנדורין הפעם, אף על פי שהוא מיוסר מתמיד וגם אפילו שוב זוכה לאהוב אחרי הטרגדיה הארורה המוכרת לכל הקוראים, וכמו שכבר ציינו בביקורת קודמת, חוסר שיתוף הפעולה בינו לבין מאסה הפעם כמעט צורם, אבל דמותו הזחוחה והלעגנית של פוז'רסקי די מפצה על הכל.

אז הצטרפו לפנדורין וחרקו שיניים בקרב בפארק, דלגו על גגות מוסקבה, הכירו את תככי הממשל, תתאהבו בדיאנה המפתה, ונסו לחשוף מיהו "ט.ג." המסתורי השולח מכתבים לארגון הלוחם, שאפילו מסוגל לעורר אמפתיה כאשר מבינים כי גם לוחמי הצדק אכזריים וחסרי מצפון לא פחות

אייי, אייי, איזו אכזבה, איך אפשר להגיד במילה אחת: Разочарование.

אחרי ילד 44 הנהדר, והנאום הסודי שלמרות שהצליח להיות מדי פעם טרחני ומייגע והיו רגעים שבהם נראה שהסופר נוקט בשיטת "פילרים" כמו בפרקי טלוויזיה, עדיין הצליח להיות מרתק ברובו, הספר הזה הוא היווה בעיניי אכזבה רצינית למרות כמה נקודות אור שגרמו לי להשאיר לו שלושה כוכבים, ומיד ניגע בהן.
הפעם, לב יוצא למסע ארוך לגלות מי אחראי לקנונייה שהביאה למותו של זמר קומוניסט שחור, שבה עורבו אישתו ראיסה והבת אלנה, ושסופה בטרגדיה קשה במיוחד, המסע מתחיל ברוסיה, עוצר לזמן קצר בגבול עם פינלנד, ושיאיו באפגניסטן וארה"ב.
העלילה מלאה חורים, טווחי הזמן בעיתיים, וקשה להבין, בעלילה באפגניסטן, כיצד הגיע לב למצב המקשה הזדהות עם דמותו, מסומם, חסר רגישות וקהה-חושים מרוב אופיום, קשה לגלות אמפתיה למצב בו הוא נתון בחלק הארי של הספר, והעובדה שהוא נעול על מטרה אחת בלבד, ולא מעלה על דעתו מחשבה על ניהול חיים נורמליים, כפי שהיה בספר השני ובתחילת ספר זה, גורמות לרצון להפסיק לקרוא, אבל קטעי האקשן מספקים את ההנאה.

הדמויות: מלבד לב גם שאר הדמויות שטחיות ולא מרתקות כל-כך, אפילו דמותו של אותו סוכן מספר 6, שהופך מרגע לרגע לציר פחות מרכזי בעלילה, וחבל שאין יותר מדי מידע על חייהן של נארה וזבי לפני לא מעט מאירועי הספר, או לפחות יותר עירוב רגשי של שתי הדמויות בעלילה.

נקודות האור הבודדות של הספר:
תיאורי הנופים והקרבות, ותיאורי השחיתות של רוסיה מפי טום רוב סמית' ממשיכים להיות מעוררי תדהמה ופלצות.
נקודת האור החזקה ביותר בספר היא דמותו של ג'סי אוסטין, המבוססת על הזמר פול רובסון, מתיאורו הפיזי, קולו החם, דיעותיו לגבי קומוניזם, ועד העיוורון למתרחש מאחורי הצגת השוויון והחופש המזוייפת של ברית המועצות (רובסון התעלם מכך אף על פי שאיציק פפר, המשורר היהודי שחוסל, ניסה להסביר לו בתנועות ידיים מפחד להאזנות, שהוא נרדף, וששנה לפני כן, ב-1948, רובסון הופיע ב-49 בקונצרט במוסקבה, חוסל שלמה מיכאלעס, המנהל והשחקן המרכזי בתיאטרון היהודי של מוסקבה, שהעלה הצגות ביידיש, הוצא להורג ולאחר מכן בוימה תאונה להסתרת החיסול), והתמימות הנאיבית שלו, מצליחים לשבות את לב הקורא, שלי לפחות, וגורמים לתחושת הצער כשהטרגדיה בניו-יורק מתרחשת.

סידהארתא הגיע אל חיי פעמיים, פעם אחת בעת שהייה של שבוע בהודו, אך שם, אפוף חומרים שונים ומשונים והזיות, הקריאה לא הייתה חוויה מהנה.
בפעם השנייה הוא נכנס לחיי לפני כחודשיים בערך, אך לקח זמן עד שעלה בידי לגשת אליו.
ובכן, העולם הקסום שנגלה לפניי מהספר, מהדמויות, מהנופים, המראות הרוחניים והגשמיים היה מפעים, היה ביכולתי להיות מרוכז כל-כולי בספר בתוך אוטובוס רועש במיוחד בדרך לחיפה או לתל-אביב, וכולי מרוכז בו, ובסידהרתא, המתגלגל לו בעולם באופן הגופני, אך יותר מכך, באופן הרוחני.
לקריאת הספר נכנסתי בעת תקופה קשה מבחינה מנטלית, והיה קשה שלא להרגיש קרבה לבן הברהמינים המנסה לחיות כנזיר מסוגף, מסע אשר אליו הוא יוצא יחד עם ידידו הנאמן, גווינדה, בן ברהמינים אף הוא, חיים אשר אינם היו דומים לחייו הקודמים מלאי התפנוקים וההערצה שרחשו אליו אחרים.
סידהרתא הוא מתנשא ושחצן בגישתו, הוא רואה בעצמו עליון ובוגר, ואת האנשים כ"אנשים-ילדים", בוגרים בגופם, אך ילדותיים בנפשם, במאווייהם, במחשבותיהם ובחוכמתם, ואינו רואה אף אדם כשווה לו, מלבד אלה אשר בהם הוא רואה שותפים ומורי דרך, כמו גווינדה ידידו, קמסוואמי, סוחר ממנו הוא לומד לשקר, לרמות, לכעוס ולזעוף, וקמאלה, הפילגש היפה, המלמד אותו את סודות האהבה והסמסרה, וסידהארתא נהיה כאחד מאותם אנשים אותם תיעב, שמן ומפוטם, זללן וחמדן.
ההלם שהוא חש בהבינו את מצבו שולח אותו עד לחיי הפשטות כעוזר דוברן, הדמות שובת הלב ביותר מלבדו, וסודווה, אדם פשוט, אך אדיב, קשוב, ומלא עוצמה רוחנית, ומולו אפילו סידהארתא המפואר מרכין ראשו, ורואה בו קדוש חכם, ומוריד את עצמו למעמד של אדם פשוט מן השורה, לא עוד מהולל וגבוה מעם.

המסע המופלא הזה כולל בתוכו מגרעה אחת: קצר מדי ):
מי שמבולבל, מי שמנסה להבין מהי דרך למציאת אמת פנימית ותורה אחריה הולכים, זהו הספר, תרגום נפלא, עלילה נפלא, נופים קסומים, עצב, צחוק ושמחה.

"האהבה, הו גווינדה, נראית לי כעיקר חשוב מכל. לגלות צפונותיו של העולם, לבארו, לבוז לו - אפשר עניין הוא לגדולי ההוגים. אשר לי, די לי שאוכל לאהוב אותו - לא לשנוא אותו ואת עצמי - שאוכל להתבונן בו ובעצמי ובכל היצורים באהבה ובהערצה וביראת כבוד (עמ' 138)".

איני יודע כיצד, אבל למרות הרבה סופרלטיבים על הספר וביקורות חיוביות, עדיין מצאתי את עצמי מאוכזב מחלקו, אך למרות גם הרבה ביקורות שליליות, מצאתי את עצמי נהנה מחלקו הגדול ומהתצורה הסופית.

אמנם גס למדי היה הרעיון לקשר את נאום חשיפת פשעי סטאלין ע"י ניקיטה כרושצ'וב, אותו ניקיטה שהפך את בריה"מ, ולאחר מכן המשיך כך גם יורשו עב-הגבות ובעל פרצוף הבולדוג, לאוניד ברז'נייב, למעין אויבת ושותפה מוזרה של ארצות-הברית, אבל לעניינינו:
לב סטייפנוביץ' דמידוב, סוכן השירות החשאי לשעבר, מנסה לחיות חיים חדשים מחוץ לשירות, כמפקד מחלק הרצח, עם אשתו ראיסה, ושתי בנותיו המאומצות, זויה ואלנה, בנותיהן של קורבנות אחד מנבלי הספר הקודם, ואסילי, פקודו של לב.
לב מפקד על מחלק הרצח, מטפל בפשעים אמיתיים במקום בפשעים הבדויים והאמיתיים של אויבי המשטר האכזרי, יחד עם מפקדו מהספר הקודם, טימור נסטרוב.
לאחר שהנאום יוצא, נשלחים עותקים לאנשי השירות החשאי לשעבר, אחד מהם מפקדו של לב בעבר, והם נמצאים מתים אחד אחרי השני.
מותו של הפטריארך הראשי של מוסקבה גורר את לב וטימור לחקירה ארוכה ואכזרית, שהסיבה האמיתית לה היא סיפור המתחיל בפיצוץ כנסייה שלאחריה מתוארת אחת מחקירותיו הראשונות של לב, והמשכה במרדף בתוך מערכת הביוב של מוסקבה אחרי רוצח, מפגש עם מנהיגת כנופיית פושעים, תלאות בספינת אסירים, סבל בגולאג מרוחק, וסופם בקרבות רחוב בהונגריה הכבושה.
הזוועות עולות מדרגה, רציחות, עינויים, תליות, שרפות ומשפטי שדה לפושעי העבר, ולב מנסה לעבור את הכל ולשרוז, כדי לבנות את חלום המשפחה המושלמת שלו, שעם הזמן נראה כשברירי ועל סף התפרקות מוחלטת.
הדמויות:
פה נעוצה אחת הבעיות, זויה, הבת המאומצת הגדולה, אינה מוכנה לסלוח ללב, אבל ההתנהלות הטומנת בתוכה זעם ונקמה הופכת בספר למציקה ומעצבנת, היא זעפנית דרך-קבע, ומגלה סימפטיה לאלימות ורוח קרב, ואפילו שמחה על הרג אישה ועקירת עיניה.
דווקא דמותו של אהובה, חבר הכנופייה הצעיר, מאליש, שובת לב, הוא אנלפבית המצליח לחפות על כשל זה בזריזות ואכזריות, ובפעם הראשונה בחייו הוא מגלה מהי אמיתית, ומרגיש מהי חמלה.
פראיירה, מנהיגת הוורי, היא דמות אכזרית וחסרת לב, אם יש לה כזה, וחבל שאין לה רבדים מלבד אלה, למרות היותה בעלת פוטנציאל גדול.
דווקא דמות משנית מאוד, ז'ורס סיניאבסקי, מפקד הגולאג בקולימה, כובש את הפרקים בהם מופיע באופן מעורר רחמים, בניסיונו לתקן את עוולותיו ולהסביר איך עשה מה שעשה, מדוע, וכיצד פיצה על כך וכיצד ניסה לנהוג בהגינות רבה ככל האפשר כלפי אסיריו, ושכל הרוע בו נהג נבע מהעובדה שרק מילא פקודות! (משפט אשר מוכר בהקשר אחר לגמרי מההיסטוריה הכאובה של העם היהודי).

למרות איכויותיו של הספר קיימים בו כמה פגמים:
דמויות בוסריות, דילוג על פשעים מסויימים (השמדת הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי, שכלל מאסר והוצאות להורג של רבים מחבריו, אנשי רוח יהודים מתחום התיאטרון, הספרות והפוליטיקה, ורדיפת הרופאים היהודים, ועוד פשעים רבים שנבעו מפולחן האישיות המטורף של סטאלין עצמו), תפניות לא ברורות שגורמות לחורים מעטים בעלילה, ואישיות מקרטון ללב דמידוב עצמו.

אך למרות זאת, מצאתי את עצמי נהנה מהאקשן, מהתיאורים ההיסטוריים, ומהמוות שאורב בכל פינה.