אבא שלי אהב ללכת ברגל. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בעבר, אבא שלי עדיין כאן איתנו ועדיין אוהב ללכת ברגל. גם אמא שלו, שבשבילי היתה סבתא רחל, אהבה ללכת ברגל והלכה לא מעט. עד שנשברה לה הירך, אבל זה לסיפור אחר. הערפל שנכנס לראש שלי בחסות וירוס הקורונה יצר אצלי הרבה תופעות לוואי. אחת מהן היא זכרונות שוטפים על ילדות אצל סבתא, על הליכה, שלא לומר ריצה, אחריה, ברחובות ירושלמים בעלי שמות של נביאים עתיקים מהתנ"ך עד רחוב אלקנה שלא היה נביא אבל היה אבא של נביא, בואכה רחוב ירמיהו שדווקא כן היה נביא. עוד תופעת לוואי היא חודש אוגוסט עמוס במשימות ששלוש מהן נדחות ברגע זה ממש בגלל שהחלטתי לכתוב את הסקירה הזאת
ירושלמים הולכים. או לפחות הירושלמים הוותיקים היו הולכים. הרבה, עליות, ירידות, מה זה משנה. הולכים. יום שישי אחד כשנסענו אני ואחותי לסבתא, עלינו כנראה על אוטובוס מאוחר מדי וכשירדנו אני ואחותי בשדרות אשכול המתנו די הרבה זמן לאוטובוס הבא, עד שהבנו שהוא לא יגיע כי כבר השבת מתקרבת, ומזל שאוטובוס בינעירוני ריחם עלינו ועצר למרות שלא היתה לו תחנה שם. הגענו לסבתא זמן קצר לפני הדלקת נרות והיא אמנם נרגעה אבל לא הבינה למה לא עשינו את הדרך הזאת ברגל. זה לא מסובך, רק ישר ישר ישר - ומגיעים.
תביאו לי סיפור על ירושלים, ואני מתמסרת. לא לכולם, לא תמיד, אבל קל לי מאוד להיסחף אחרי שמות הרחובות והשכונות, והאווירה והריח. וזה מה שקורה כאן. רחוב ירושלמי, כמה שכנים סיפורים שמסתדרים בשרשרת בזה אחר זה, כל אחד על דמות אחרת ואחר כך הם משתלבים להם. סימי, שהיא קטנה, ואולי לא כל כך ורק סתם לא הצליחה לגדול, הולכת לאיבוד. אמא שלה בלה מחפשת אותה והולכת לאיבוד בזכרונות של עצמה. אבא שלה בכלל במילואים ולא כל הזמן מודע לדרמה, ודמויות אחרות, כל אחת לא אמינה בדרכה שלה, משתלבות במירוץ החיפושים הגדול.
יש כפתור כזה. קוראים לו כפתור הנוסטלגיה. סופר שלוחץ עליו עם שמות, ריחות, מראות, זכרונות, יוצר אצל הקורא סיפור אחר לגמרי. הסיפור של עצמו. של השמות, הריחות, המראות, הזכרונות של עצמו. הרבה פעמים זה עובד, וכפתור הנוסטלגיה מצליח לחפות על ספרים בינוניים לחלוטין. ולפעמים זה לא. אני חושבת שעמוס עוז אמר פעם שאנחנו לא גרים כאן באווירה שמעודדת אגדות. השמש בוהקת מדי, ישירה מדי. כל הקווים ישרים, שום דבר לא טובע בעמעום מעורפל אגדתי עד שקווי המתאר שלו מתעמעמים.
שלומית אברמסון מספרת סיפורי אגדות, שבמקרה נקלעו כאן לארץ. היא מספרת אותם טוב, בצורה רהוטה, בכבוד לאינטליגנציה של הקורא ובלי להאכיל בכפית. אולי בתפאורה אחרת זה היה עובד טוב, הלוקיישן הירושלמי מקנה לחוסר האמינות של הדמויות תחושת צרימה חזקה ביותר. קראתי השנה כמה ספרים של אברמסון, אחד מהם מוזר ממש אבל הזרעים למוזרות נמצאים כבר פה.
