אבא שלי אהב ללכת ברגל. אני לא יודעת למה אני כותבת את זה בעבר, אבא שלי עדיין כאן איתנו ועדיין אוהב ללכת ברגל. גם אמא שלו, שבשבילי היתה סבתא רחל, אהבה ללכת ברגל והלכה לא מעט. עד שנשברה לה הירך, אבל זה לסיפור אחר. הערפל שנכנס לראש שלי בחסות וירוס הקורונה יצר אצלי הרבה תופעות לוואי. אחת מהן היא זכרונות שוטפים על ילדות אצל סבתא, על הליכה, שלא לומר ריצה, אחריה, ברחובות ירושלמים בעלי שמות של נביאים עתיקים מהתנ"ך עד רחוב אלקנה שלא היה נביא אבל היה אבא של נביא, בואכה רחוב ירמיהו שדווקא כן היה נביא. עוד תופעת לוואי היא חודש אוגוסט עמוס במשימות ששלוש מהן נדחות ברגע זה ממש בגלל שהחלטתי לכתוב את הסקירה הזאת

ירושלמים הולכים. או לפחות הירושלמים הוותיקים היו הולכים. הרבה, עליות, ירידות, מה זה משנה. הולכים. יום שישי אחד כשנסענו אני ואחותי לסבתא, עלינו כנראה על אוטובוס מאוחר מדי וכשירדנו אני ואחותי בשדרות אשכול המתנו די הרבה זמן לאוטובוס הבא, עד שהבנו שהוא לא יגיע כי כבר השבת מתקרבת, ומזל שאוטובוס בינעירוני ריחם עלינו ועצר למרות שלא היתה לו תחנה שם. הגענו לסבתא זמן קצר לפני הדלקת נרות והיא אמנם נרגעה אבל לא הבינה למה לא עשינו את הדרך הזאת ברגל. זה לא מסובך, רק ישר ישר ישר - ומגיעים.

תביאו לי סיפור על ירושלים, ואני מתמסרת. לא לכולם, לא תמיד, אבל קל לי מאוד להיסחף אחרי שמות הרחובות והשכונות, והאווירה והריח. וזה מה שקורה כאן. רחוב ירושלמי, כמה שכנים סיפורים שמסתדרים בשרשרת בזה אחר זה, כל אחד על דמות אחרת ואחר כך הם משתלבים להם. סימי, שהיא קטנה, ואולי לא כל כך ורק סתם לא הצליחה לגדול, הולכת לאיבוד. אמא שלה בלה מחפשת אותה והולכת לאיבוד בזכרונות של עצמה. אבא שלה בכלל במילואים ולא כל הזמן מודע לדרמה, ודמויות אחרות, כל אחת לא אמינה בדרכה שלה, משתלבות במירוץ החיפושים הגדול.

יש כפתור כזה. קוראים לו כפתור הנוסטלגיה. סופר שלוחץ עליו עם שמות, ריחות, מראות, זכרונות, יוצר אצל הקורא סיפור אחר לגמרי. הסיפור של עצמו. של השמות, הריחות, המראות, הזכרונות של עצמו. הרבה פעמים זה עובד, וכפתור הנוסטלגיה מצליח לחפות על ספרים בינוניים לחלוטין. ולפעמים זה לא. אני חושבת שעמוס עוז אמר פעם שאנחנו לא גרים כאן באווירה שמעודדת אגדות. השמש בוהקת מדי, ישירה מדי. כל הקווים ישרים, שום דבר לא טובע בעמעום מעורפל אגדתי עד שקווי המתאר שלו מתעמעמים.

שלומית אברמסון מספרת סיפורי אגדות, שבמקרה נקלעו כאן לארץ. היא מספרת אותם טוב, בצורה רהוטה, בכבוד לאינטליגנציה של הקורא ובלי להאכיל בכפית. אולי בתפאורה אחרת זה היה עובד טוב, הלוקיישן הירושלמי מקנה לחוסר האמינות של הדמויות תחושת צרימה חזקה ביותר. קראתי השנה כמה ספרים של אברמסון, אחד מהם מוזר ממש אבל הזרעים למוזרות נמצאים כבר פה.

סיפור על משפחה בשכונה ירושלמית בשנות השישים ימים ספורים לפני מלחמת ששת הימים.
במרכז הסיפור ילדה בשם סימי שלא חוזרת הביתה מבית הספר ושוכחת לאסוף את אחיה מהגן. האבא גוייס למילואים ובהיעדרו השכנים נרתמים בחיפושים אחריה.
הספר החזיר אותי לאותם ימי תום שהדלתות היו פתוחות כמו הלב, המדינה הצעירה שקלטה בתוכה עולים חדשים ובשכונה יש מארג של כל העדות, משפחתיות ואף בדידות.
אני התענגתי על הספר הזה כי חייתי בתקופה הזו והייתי בגילה של סימי.
ממליצה.

החיים כפיסת פאזל

ספרה של שולמית אברמסון, השועל של יום שני, הוא על סימי, ילדה שלפתע ללא סיבה ידועה הלכה לאיבוד. היעלמותה הפתאומית, היא הציר המרכזי עליו נעה העלילה, המתמקדת בשכונה אחת בירושלים, בתקופת ההמתנה והחרדה שקדמה למלחמת ששת הימים. האם היעלמותה קשורה לסודות מעברם של תושבי השכונה?

שכונת מגוריה של סימי, גובלת בממילא, שטח ההפקר בין ירושלים המערבית היהודית, למזרחית הערבית. שכונה שדייריה אנשים קשיי יום, או כאלה שבקשו להתרחק מהמרכז ההומה. לכל אחד מהם סוד מעברו המעיק על חייו בהווה.

כל אחת מדמויות העלילה עומדת בפני עצמה, עם נקודות השקה לסימי הילדה, חלקן בקשרים סמויים ההולכים ומתבהרים במהלך העלילה המתפתחת. ספרה של אברמסון, נקרא כמעשה הרכבת תצריף, בניסיון פענוח הקשרים בין הדמויות. לעתים נדרשת השלמת פערים דרך נקודת מבט אישית, מאפיין המבטא את סגנונו הייחודי של הספר.

גיבורי העלילה חוו אובדן, או שיש להם סוד אפל מעברם, כמו לליכטר, שכיניו ליכטר השטן, ספר השכונה שבעברו נודע כספר מחנה הריכוז, מי שאיבד את אשתו בשואה בהעלמות פתאומית. אובדן ואירועים מקריים לקחו את חייהם למקומות לא צפויים. הם נוכחיים בהווה, אך כבולים לעברם ללא יכולת לחיות חיים רגילים. האובדן הוא לא בהכרח של אדם יקר, הוא לעתים שברו של חלום גדול, להיות סופר, כפי שבקש ליכטר בנעוריו, או ונסה, החידתית שבקשה לעצמה בצעירותה להיות ציירת. היא השליכה את צבעיה ומכחוליה כמי שבמו ידיה מחתה את שרידי חלומותיה.

הסיפור כתוב בשפה קולחת, מענגת לקריאה, המשלבת ריאליה עם פנטזיה יפה, כמו השועל המגיע בכל יום שני לבית הקברות המוסלמי הנטוש, הסמוך למגוריה של סימי הילדה, בכדי להיפגש איתה. מה משמעות המטפורה הקסומה הזאת?

ספר של קיץ, לא מכביד מידי ולא מקליל מידי, על אנשים פשוטים הנאבקים בשדים מעברם ומחפשים כל אחד בדרכו אהבה ומשמועת לחייהם. סיפור על החיים כמפגש סערות נפש, עם טלטלות היסטוריות, הסוחפות ומשנות את גורלם של בני האדם, לעתים הן פותחות עבורם שערים, כהזדמנויות להתחלות חדשות ומעל הכל מרחף הפחד מעצם היותם של החיים שבריריים ובלתי צפויים.

הימים הם ימי טרום מלחמת ששת הימים. ימי התום שלנו כמדינה צעירה, והתחושה הזו מלווה את הקורא לכל אורכו של הסיפור הזה. יש ספרים בהם הדמויות נוצרו בבירור מתוך זכרונות אישיים, כמו בספר הזה. יש להן נוכחות חזקה, הן מלאות, והן מביאות איתן משב רוח נוסטלגי של אוירה של תקופה שלמה העוטפת אותן כמו ענן המנוקד בנקודות ריח קלוש שאתה מנסה עוד ועוד לשאוף ממנו ודרכו להחיות את הזכרונות.

בשכונה ירושלמית ביום ראשון בהיר אחד נעלמת הילדה סימי ולא חוזרת הביתה מבית הספר.אחיה הקטן מיקו חיכה בגן של הגננת בת שבע לשווא. סימי לא הגיעה לאסוף אותו כפי שנהגה לעשות מדי יום. אבא של סימי , דויד, גוייס למילואים, ובהעדרו, נרתמים כל השכנים לעזור לאשתו בלה בחיפושים.

דרך מאמצי החיפושים נפרש בפני הקורא פסיפס אנושי המחובר מטלאים טלאים שהתקבצו ובאו מכאן ומשם, צברים לצד אלו שהגיעו מ"שם", תוך כדי היכרות עם הנפשות הפועלות המרכיבות את הסיפור היפה הזה.

אהבתי את הזכרונות שהספר עורר בי דרך מושגים כמו: אורנג'דה, טלפון חוגה עם אסימונים, חידון הסמלים, ועוד. כל אלו זרקו אותי אחורה בזמן ועוררו בי ערגה לזמנים אחרים.

אהבתי את הנגיעה של הסופרת בנושאים של משפחתיות , זוגיות, הגירה, ובדידות תוך כדי סיפורה של הילדה סימי אשר מתכתב במקביל עם סיפורה של המדינה.

יופי.

כשהייתי ילדה, מתישו' ביסודי, נתנו לנו לצייר את שנות האלפיים. אני זוכרת שילדים אחרים ציירו חלליות, חייזרים, ואני (לתומי??) חשבתי שלא יהיה שינוי רב. שטבע האדם לא ישתנה במהותו ומשום כך חשבתי שהשינויים יהיו מינורים: אופנה, אולי עיצוב עתידני.
כשקראתי את "השועל של יום שני" אותה תמונה של אז בבית הספר - טורים של שולחנות וכסאות עץ אל מול במה מוגבהת, שולחן המורה עם יומן הכיתה שתפס חצי ממנו ולוח שחור ואבק גירים – חזרה אלי... ומפה לשם, גם אם עדיין אין פה חלליות וחייזרים , מסתבר שלא מעט שינויים חלו כאן.
מעבר לעובדה ששלומית אברמסון מעבירה בצורה מופלאה את תחושת המקום ואת האווירה והתקופה (שהצליחו לסחוב אותי אחורה בזמן ועוררו בי את הריחות ואת תחושת האור ותחושת הזמן של אז... פלוס מינוס ), המקום והתקופה שהיא רקמה הם התפאורה והמצע לדמויות. דמויות שהיא בונה שכבות שכבות ותוך כדי כך טוענת את הסיפור. מותחת את החוטים בין הדמויות. מותחת מספיק על מנת שנרגיש את הויברציות מבפנים.
וזה אחד הדברים שאהבתי יותר בספר – הסופרת לא מאכילה אותנו בכפית (היא לא מתארת את כל הסיטואציות כפי שקראתי כאן באחת הביקורות – היא מביאה אותנו עד לשם ונותנת לנו להמשיך לבד), עם זאת, היא מביאה אותנו בדיוק לאן שהיא רוצה שנהיה.
גם הכריכה מופלאה לטעמי. אני עוד זוכרת את עצמי בסנדלים ושמלה, מדלגת מעל פתחי ביוב, מדמיינת את המפלצות שאורבות שם ורק מחכות שאמעד...
ובמחשבה שנייה,
אולי דווקא כל אותם דברים שהשתנו מצביעים לנו עד כמה דברים אחרים נשארו כשהיו.
בינינו,
מי מאיתנו לא הרגיש את תחושת האגרוף הקפוץ בבטן כשהילד שלנו איחר (..ולא ענה כשהתקשרנו אליו לסלולארי...)?

איזה ספר יפה,הפתיע אותי ובגדול.
סימי שהייתה אמורה לחזור מבית הספר עם אחיה,נעלמת.
אמה בלה מתחילה לחפש אותה בעזרת השכנים,היות ובעלה
מילאומניק קיבל צו 8 והוא מגויס,נאלצת בלה לחפש אותה ברחובות,ובין הייתר גם אצל חברתה של סימי אלה ,הבת של האישה המוזרה ,שלא אומרת שלום לאף אחד.
כל העלילה היא בערב יום כיפור.
הסופרת מגלגלת את העלילה בין העבר וההווה בצורה יצאת מן הכלל,ומבלי בכלל ללכת לאיבוד בין דמות לדמות.
זה סוג הספרים שמרגע שפותחים את עמוד הראשון אי אפשר להרפות ממנו עד העמוד האחרון,מיותר לציין שלגמתי אותו בלגימה אחת גדולה.
מומלץ.

ספר מעולה.
סיפור שזור על טרום מלחמת ששת הימים כשהגברים מגוייסים לצבא וביניהם יש את חיי היומיום.
יש את בלה שנישאה לדויד שהיום הוא נהג ואוסף זבל. יש להם שני ילדים הגדולה סימי שהספר סובב ביום שבו היא נעלמה עם הבלחות קדימה ואחורה בזמן, אחותה התאומה של בלה צילי.
השכן שהוא ספר וכולם קוראים לו ליכטר השטן על לא אבל בכפו, בגלל עברו בזמן השואה, מגלים שנקרא כך בלי לדעת כמו שקרה להבברבה אנשים אז שניסו רק לשרוד.
העלילה מאוד מעניינת ולא נותנת לקורא מנוח מלהפסיק.
אני מאוד ממליצה לקרוא. מירה

לפנינו רומן רחב יריעה, המתפרס על פני תקופות זמן ומקומות רבים בארץ ובעולם. הציר המרכזי של העלילה עובר דרך נופיה של ירושלים וסביבתה טרום מלחמת ששת הימים, כאשר הפוקוס מתמקד על חיי מספר משפחות המתגוררות בסמיכות ומתמודדות ,כל אחת בדרכה, בתלאות יום ומשקעי העבר:
-בני משפחת דיין,האב, נהג משאית זבל,המפרנס בדחק את אישתו ושני ילדיו,כאשר הבת סימי היא הגיבורה הראשית, סביבה נעות יתר הדמויות..
-ליכטמן הספר (השטן), דמות טרגית, המקפלת בתוכה תשוקות יצירה וכתיבת רומן לצד חשיפת פצעי העבר בצל השואה והאובדן יקרים לו.
-ונסה האנגלייה ,כמו נסיכה מן האגדות,הולכת שבי אחר בחיר ליבה , איש שב"כ ישראלי ,אשר לוקח אותה לירושלים מאנגליה מכורתה,וכולא אותה בכלוב של זכוכית.
מארג שלם של דמויות צבעוניות נרקם ונשזר בהדרגה , כל פרק ופרק מביא עמו עוד ועוד נדבכים ,התרחשות רודפת התרחשות,פרצי רגש אדירים משתחררים תוך כדי השתלשלות האירועים...
הרומן מרהיב ביופיו,רב- עוצמתי וחד כתער! איבוד שליטה עצמית,יצרים אפלים, אלימות –כל אלה מתוארים בצורה וירטואוזית על ידי המחברת ,הבועטת בבטן רכה ללא רחמים..
באופן אישי הצטערתי מאוד שהספר נח לו בשקט על מדפי וחיכה לתורו יותר מידי זמן להיקרא, כי אם הייתי מודעת מראש על טיבו המשובח לא הייתי מתמסרת תחילה לפחות ראויים ,גם שיחסי ציבור שלהם היו טובים יותר (בכל זאת נוטים אנו לקראתם..)
המלצתי החמה-תמהרו לקרוא!
שפו לשלומית אברמסון הנהדרת!

שוב פעם התאכזבתי, לקחתי מהספרייה את שני הספרים שלה, מחברת המילים הקשות ואת השועל של יום שני, קראתי באילוץ למרות שהיה משעמם, ושוב פעם ארוך ומייגע אבל לפחות הסוף היה טוב. יש הרבה סופרים שכותבים מרתק אבל לא יודעים לסיים את הספר כמו שצריך, ופה המצב הפוך, ספר מייגע אבל הסוף טוב.