סיפור קצר על סוג של רוח רפאים: קראתי בעבודה והגעתי לאמצע הספר והנחתי אותו על הדלפק. ניגשתי לדבר עם חבר. כעבור עשר דקות, כשחזרתי, הספר לא היה שם. כעסתי, שאלתי את העובדים האחרים אם הם לקחו אותו. הם הכחישו. ניגשנו למצלמות. לבסוף מצאנו אישה מבוגרת שמושכת בחטף את הספר והולכת משם. צירפנו דבר ודבר והבנו מי זאת. לקוחה קבועה. אישה מבוגרת, מגיעה לבדה, אולי קצת מבולבלת, כנראה מאוד בודדה. הזעם התחלף בשאלה אולי עדיף להניח לה, שאולי היא זקוקה לספר יותר ממני. בסופו של דבר הוחלט לא לאפשר את זה כי זה תקדים שלא כדאי ליצור, גם אם הדבר נעשה בתום לב. ניגש אליה האחראי, ובעקיפין העלה את עניין הספר ושייכותו לי. היא ענתה שסברה שמדובר באבידה ללא טוענים. משהושב לי הספר, כמעט ואבד לי הרצון להמשיך לקרוא בו. החזקתי אותו ומגעו בידיי כגנוב. הידיים שלה בכריכה ובדפים הפכו את המשך הקריאה לדבר עבירה. התעקשתי כנגד התחושה וסיימתי את הספר, אבל מאז לא ראיתי את האישה. הרכוש שלה עדיין אצלי, ואת הסיפור שבו היא בינתיים לא מכירה.














