****


אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר ולא מטפל או שום דבר כזה. אין לי מושג בנבכי הנפש או מה נכנס ל-DSM ומה נשאר בחוץ, מה זה דיכאון קליני או הפרעה דו-קוטבית והאם פוסטר וואלאס ענה למספר הקריטריונים הדרוש או לא. אבל יש לי חשד לא לגמרי-בלתי-מבוסס שאני מבין למה דייוויד פוסטר וואלאס התאבד.

לאבא שלי היקר התקינו לפני זמן מה מכשירי-שמיעה בשתי אזניו. מאז, יש לומר, אמי לא צריכה לבקש ממנו פעמיים לבחור עבורה בשוק את הכרוביות הבינוניות והלבנות, והוא, מצדו, אינו מתקשה יותר במיוחד לשמוע את הפאנצ'ליין בבדיחות הספורות שהוא לא מכיר שאני מלקט עבורו באינטרנט.

ביום שישי האחרון, כשישבנו לשתות את הקפה השבועי שלנו ב"פסטה-בסטה" בשוק מחנה-יהודה, שמתי לב שהוא זע על מקומו באי-נוחות ושאלתי מה קרה. הוא ענה, שאמנם מאז התקנת מכשירי השמיעה הוא שומע הרבה יותר טוב, אלא שבמקביל לשיחות הרגילות ולצלילים הרגילים, מסתננים אל תוך אזניו רחשים נוספים שאותם מנגנון השמיעה הטבעי שלנו באזניים מסנן החוצה, ומכשירי השמיעה - לא. כך שעכשיו הוא גם שומע חזק יותר את צליל הכוסות הנשטפות במטבח שלידנו, ואת טרטור האוטובוס ברחוב אגריפס הסמוך, ואת הדיבורים בשולחנות השכנים, והזבוב החמקמק שמחכך את ידיו עכשיו על צנצנת הסוכר. מתקפת הצלילים הזו גורמת לו לפעמים לכבות ולהסיר את מכשירי השמיעה, פשוט כדי שיוכל לחזור לשלווה הברוכה והחרישית של לא-לשמוע-כל-כך-טוב.

איתרע מזלו של דיוויד פוסטר וואלאס והיו לו, כפי הנראה, מכשירי-חישה ביולוגיים שכפו עליו תשומת לב תמידית ומוחלטת לכל מה שקורה, סביבו ואף רחוק יותר. הוא שמע וראה את מה שכולנו שומעים ורואים, אך בין המילים והמראות הוא שם לב לעוד ועוד דברים, כוונות נסתרות, רחשי לב, חרדות לאין-מספר, שנאה עצמית, הולכת שולל, תנועות יד בלתי רצוניות, כאב וכמיהה וטירוף, וכל אלה מוגברים לרזולוציה איומה ומאכלת, לסופר-מולטי-היפר-אולטרא-היי-דפינישן, שאותה, קללה צוענית איומה שכמותה, הוא פשוט לא יכול היה לכבות ולהסיר מעליו ולנוח קצת.

כמו ויזיני הסיציליאני ב"הנסיכה הקסומה", שנכנס עם האיש לבוש-השחורים לדו-קרב של מוחות עם כוסות היין המורעלות, פוסטר וואלאס יודע כל הזמן מה ההוא יאמר ומה מסתתר מאחורי זה ומה יאמר זה שמולו וכן הלאה וכן הלאה, בפידבק אין סופי, עד שהדבר הפשוט והמובן מאליו והמיידי פשוט נעלם, ומה שנשאר זאת חפירה טרחנית מתעקלת ומנדנדת שאותה, אני חייב לומר, גם אני לא רוצה במיוחד לשמוע. פוסטר וואלאס ידע את זה אבל ידיו היו קשורות. הוא לא יכול "לכבות" את המנגנון האיום שלו פתאום. הוא ידע שהוא חופר ושהוא טרחן ושהוא נתעב ושהוא חכם נורא, והוא פשוט היה צריך להוציא את כל זה החוצה, כמו פסולת, כמו קיא של אבנים יקרות. אתה לא יכול להחזיק את זה בפנים.

אז לפעמים זה עובד, כמו ב"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו עוד לעולם" וכמו חלקים נרחבים ומהממים בעצמתם ב"ילדה עם שיער מוזר" וגם כאן, חלק מהקטעים הם כל כך חכמים וחדי-אבחנה, שכל סופרלטיב יעשה להם עוול. אבל לפעמים פשוט אי אפשר לקרוא את זה. זה חזק וזה חכם וזה מבריק, אבל גם פתלתל וחוזר על עצמו ופסיכוטי, וחפרני וחסר מוצא - בדיוק כמו ה"נפש הדיכאונית", גיבורת אחד הקטעים כאן, שחוזרת ומתקשרת לחברות-נפש כדי שיקשיבו לתלאותיה, בעוד היא קפואה מאימה שהן משתוקקות לנתק את השיחה ולחזור לחייהן - והן אכן רוצות, כמו שכולנו יודעים היטב. לאף אחד אין עצבים להקשיב לנפש דכאונית שחופרת לך הלוך ושוב על כמה רע ובודד ואיום היא מרגישה, אובר אנד אובר אנד אובר אגיין.

פוסטר וואלאס ידע שהוא כזה. אז הוא מתייחס לקוראים שלו כאל מי שמוכנים להקשיב לו אפילו בעל כרחם, אך הוא בחרדה תמידית שהוא לא באמת כזה מעניין, כזה טוב, הוא מתוודה באזנינו הלוך וחזור על כמה כולנו נתעבים וגועליים באמת מבפנים, אבל אנחנו פשוט לא רוצים באמת לשמוע.

כי לנו יש פשטות אנינה ובלתי מורכבת. אושר דבילי. מצרכים. לובסטרים וורדרדים. שיטי תענוגות בים הקריבי. אהבה. ילדים מאושרים. חופשות משפחתיות. הורות מאוזנת. חברי נפש. מותחנים משובחים. אוכל טוב. פוליטיקה נקיה. משכורת הוגנת. חיבוטי נפש מינימליים. חיי מין מספקים. ארוחות ערב ליד השולחן. פייסבוק, סימניה. לנו טוב.


****

הכחשה והדחקה, הדחקה והכחשה אחים תאומים רבי עוצמה המאפשרים לנו לחיות בעמק הבכא הזה שהוא עולמנו, קטנים, ברי חלוף חסרי כל חשיבות, ולהמשיך, פשוט להמשיך במרוץ בלי להשתגע.
דיוויד פוסטר וואלאס אינו מחבב את התאומים היקרים, הוא די מתעב אותם למען האמת ותמצית עבודתו היא להישיר פנים אל המציאות ללא עזרתם ונחמתם והמציאות היא הזו כה חשופה, קשה ודוקרת.

דמיינו שאתם מזיזים איזו ספרייה ביתית גדולה, מקרר או ארון שלא הוזז שנים ומאחוריו נחשף הצבע המתקלף, האבק, פגרי החרקים ושאר מיני גועל נפש, האירו את הכול באור פלורסנטי חריף, והרי לכם המקבילה הויזואלית לסיפור של וואלאס. נשמע דוחה, מבחיל, נתעב? ובכן, זה לרוב באמת דוחה, מבחיל ונתעב וגם לפרקים משעשע, מקורי עד אימה ומעורר קריאות התפעלות.

בדומה לאוסף הקודם, חלק מהסיפורים והקטעים פשוט גאוניים, בייחוד אלו שאינם עוסקים בהתחכמויות פוסט מודרניסטיות ומטא טקסטואליות אלא מספרים סיפור כגון "הנפש הדכאונית" שהוא לדעתי מופת של תיאור של הסבל הנרקסיסטי האיום של, ובכן, נפש דיכאונית. אחרים פחות קומוניקטיביים ויש כאלו שהם ממש לא מובנים, מעצבנים או בפשטות, נתעבים. בוא נאמר שהמיניות הגברית והגבריות בכללותה לא יוצאים טוב בכלל מהטקסטים האלה.

אין ספק שוואלאס הוא כותב גאוני ויחד עם מישל וולבק, גבר נתעב בפני עצמו, הוא המציא שוב, מחדש את הספרות. גם מבחינה צורנית. קבלו למשל סידרה של ראיונות עם גברים, נתעבים, חסרי שמות והקשר, מלבד מספר הריאיון, מקום ותאריך. מלבד כל אלו חסרות גם השאלות, כך שהריאיון הופך למונולוג והקורא משלים בדימיונו את השאלות האפשריות. מבריק או מה?

אך למרות הגאונות, המקוריות והאותנטיות הבלתי מתפשרת אני אהבתי יותר את שני ספריו הקודמים, שיש בהם יותר חמלה אנושית ופחות ניסיוניות לשם ניסיוניות. לא מצאתי באוסף הזה טקסטים ברמה של "אלו הם מים", "קחו בחשבון את הלובסטר" או "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם". כשחושבים על זה אז הטקסטים שמניתי הם יותר מאמרי דעה (essays) ולא סיפורים, אז כנראה שהסיפורים של וואלאס מדברים אליי פחות.

כל הכבוד למתרגמת אלינוער ברגר שעמדה במשימת הענקים הזאת בגבורה. אוצר המילים והמבנים הלשוניים והתחביריים של האיש הזה הוא סאגה בפני עצמה, כולל הערות השוליים הידועות לשמצה והבלתי נסבלות למדי.

ובסופו של יום, הדף האחרון נקרא, הספר נסגר, הארון חושב למקומו, הפרוז'קטור מכובה והתאומים הזריזים והיעילים חוזרים לשגרת יומם. הכחשה והדחקה, הדחקה והכחשה.

ואם זה לא יכול להביא סופר להתאבדות, אז אני לא יודעת מה יכול.

נב הספר עובד לסרט. להלן קטע מתוכו: אחד הריאיונות היותר, מעניינים, פרובוקטיביים ומעוררי חלחלה עם אחד הגברים הנתעבים: http://www.youtube.com/watch?v=LHXpl2FiVQk

אני לא יכולה לעמוד בפני גאונים ורבאליים. גאונים ורבאליים, בניגוד לגאונים בשאר התחומים, מגישים לי תבשיל שיש לי כישורים ליהנות ממנו ולאמוד את ערכו. אם אני אשב על ספה ליד גאון ורבאלי, אני אשבה בקסמו כמו (כפיפת אצבעות זקורות כדי לסמן מירכאות בטון הדיבור) תרנגולת.

דייויד פוסטר וואלאס הוא, ללא ספק, גאון ורבאלי.

בנוסף, יצא לי להכיר גבר נתעב אחד או שניים ונפגשתי עם דכאון וחרדה.

גם דייויד פוסטר וואלאס נפגש עם דכאון, בעצם - חי אתו. זה לא נגמר טוב.

בקיצור, כפי שכבר יצא לי לציין בעבר, דייויד ואני ממש מתאימים.

בספר הזה דייויד, הגאון הורבאלי, נתן לי להיכנס למח הדיכאוני אובדני שלו ועשה את זה יותר מדי טוב.
הפסקתי באמצע, בשליש בעצם, בתיאור מחריד של אונס קבוצתי. עוד לפני זה, בסיפור "הנפש הדיכאונית", תהיתי מתי יגמר הריטוש היסודי הזה של דכאון ותרפיה ואמפתיה. הוא לא נגמר.

לא הפחידו אותי הערות השוליים הארכניות, שדייויד כל כך אוהב ומשקפי הקריאה שלי פחות, ולא הדקדקנות האובססיבית. הפחיד אותי שאוצר הדימויים הזה יתקע לי במח. כי זה אחד הדברים שגאונים וורבליים יודעים לעשות, לתקוע לך דימויים במח. לדימויים אלימים יש נטייה להיתקע יותר עמוק.

אז סליחה, דייויד, שנטשתי באמצע, לא רציתי להמשיך ללכת בשביל שלך כי מישהו כבר גילה לי מה מחכה בסופו.
אולי אמשיך פה ושם לאט לאט, בקפיצות, כדי לגלות את הפנינים החבויות, אולי אקרא עד הסוף בפעם אחרת כשאהיה כשירה לקריאה פחות מעורבת, אולי לא.

עכשיו אני מחפשת גאון ורבאלי זורח מאופטימיות. יש כזה?

האם וואלאס גאון ומוכשר שמבין את נבכי נפש האדם?. התשובה היא כן בהחלט!
האם לקרוא ספר שלם שמספר על סקס ,משגלים וסטיות מין על כל הגוונים והצורות האפשריות עניין אותי? התשובה בהחלט לא! פשוט שעמם לי לקרוא על כך.

וואלאס כותב בצורה צינית אך מפוקחת על מצבים שבהן גברים {כאמור נתעבים } מבצעים וחושבים מין וכן הצורך האובססיבי שלו להסביר לנו הקוראים מה מניע אותו לחשוב את המחשבות האפלות בזמן ותוך כדי בצורה יבשה ועניינית כאילו שכרגע אנחנו בדיון על איזה מכונה שצריך להפעיל אותה, וברור שלא אהבתי את ההתייחסות העניינית שלו לנושא. לא רומנטיקה לא רגש כל שהוא שמוחבא אי שם, פשוט "קר".

זה כמו לקרוא תפריט של הוראות הפעלה למדיח. נניח כותב הגאון כשמפתים בחורה (והוא מעיז ומכנה אותה תרנגולת) ומנסים לכבוש אותה ומבקשים ממנה לעשות משהו שהוא לא קונבנציונלי. מה הסיכויים לשלילה או לחיוב שהיא אכן תסכים. ואיך הוא יודע מראש מי תסכים ומי תברח לו. בקיצור סיפורים נתעבים שכאלה שעושים ממש חור אפל בלב.

"התרנגולות הנדירות שטעיתי בזיהוין, תחייכנה בנימוס, אפילו תצחקנה, ואז תדחינה את ההצעה בצורה ישירה וגלויה. שום נזק לא נגרם, הן לא מטילות בי רפש."

המעניין שבספר היה: למה?

ההסתכלות שלו על העניין כך מספר נבעה מהיחס של אמו לקיצוניות הפכפכה של "חום וקור" אליו.
הייתה סוגרת אותו בחדר למעצר, לעונש, ולאחר מכן פותחת את הדלת ומחבקת אותו. ואז הוא היה מתפתה שוב לרגש החם הזה שפורץ ממנה ונותן בה אמון שוב. צורת התנהלות הפכה אותו לפגיע ושבור לב , ושאל עצמו מתי היא שוב תסתכל עליו בקרות כמו דגימה במעבדה .

וכמובן היחסים שלו עם אמו הביאו אותי לחשוב כמה "כח " רב השפעה יש לנו ההורים שאסור לנו לנצל. כמה רגישים הילדים שלנו שנותנים בנו אמון ושמים את מבטחם כדי שנוביל אותם לדרך עצמאית בחייהם. וכמה קל להרוס אותם ולשבש את חייהם כאנשים בוגרים כמו וואלאס מיודעינו.

לא אהבתי

מבחינתי הספר הזה הוא חמישה כוכבים, ויותר מזה. הוא גלקסיה שלמה. ולא כי נהניתי מכל רגע. להפך, זה היה מייגע, מפורט עד כאב, תובעני, רפטטיבי. וירטואוזי. במילים אחרות, לא 'המתיקות שבשכחה'.
זה לא ספר שאפשר למדוד במספר כוכבים. זו החוויה האמיתית של החיים דרך עיניים של אמן וירטואוז לא מתפשר שלא יודע ולא רוצה אחרת. הוא לא עושה הנחות, לא לעצמו ולא לקוראים שלו. הוא טוטאלי במה שהוא עושה, וזה מה שאני מחפש בבואי לקרוא יצירה ספרותית.

"הטריק בפתרון הזה הוא שעליך להיות 100% כן. כלומר, לא רק ישר, אלא עירום כמעט. גרוע מעירום - לא חמוש. חסר הגנה. "הדבר הזה שאני מרגיש, אני לא יכול לקרוא לו בשמו חד וחלק, אבל הוא נראה לי חשוב, האם גם אתה מרגיש את זה?""

פעם אמרתי שמשפחה מורחבת זה כמו אלכוהול, מצויין כל עוד לא מגזימים (כשמגזימים במינון אפשר שיגמר בכאב ראש). במהלך קריאת הספר האחרון של דיוויד פוסטר וואלס שתורגם לשפת הקודש חשבתי שספרים הם כמו משקאות אלכוהולים, ובקיראת ספרים אפשר למצוא מוטיבים שמזכירים חווית שתיית אלכוהול, אסביר.
במשקאות אלכוהולים יש את המשקאות ה"קלים" שנדי, בקרדי בריזר, סמירנוף אייס וכדומה אלה משולים בעניי לספרים שכיף לקרוא אותם, אינם משאירים טעם לוואי, לרוב אין כאב ראש או כאב כלשהו לאחר צריכתם- דוגמא למשקאות אלכוהולים קלים: "פרויקט רוזי" "הזקן בן המאה.." ועוד
ואז יש את הבירות למיניהן, יותר אופי יותר טעם, ללא יותר מידי אימפקט מטלטל ותופעות לוואי, נגיד ספריו של פול אוסטר (אל ישתמע זלזול, אני מת על בירה).
אח"כ מגיעים ליין, ולא אלאה אותכם במדרג המשקאות של האלכוהליסט החובב, ברצוני להגיע לפוסטר וואלס...
קריאת הספר האחרון של וואלס הרגישה לי כמו שתייה מופרזת של וויסקי משובח, עתיק, עתיר בטעמים נחוחות, ואיך לא עמוס באלכוהול. וויסקי סינגל מאלט, שאף אחד לא טרח לערבב בין זנים כדי ליצור תוצר מאוזן... ויסקי עם טעם מעושן חזק, שתופס לך את כל הפה. כשסיימתי את "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" הרגשתי קצת כמו אחרי ערב שבו שתיתי הרבה יותר מידי (לא קורה לי הרבה, אבל יש לי איזה שלושה חברי נפש שמוטב שנפתח גארז'- ציטוט של מילי מ"מציצים").
כששותים קצת, הביטחון עצמי מקבל זריקת מרץ, הדיבור מתגלגל... שותים יותר, נכנסים למצב רוח פילוסופי קומי, כששותי המון כבר לא ממש זוכרים מה היה... הופכים רפיטטיבים, מתעמתים עם פינות אפלות באישיות שלנו, עושים ואומרים מה שבא לנו... מזל כאמור שלמחרת לרוב לא זוכרים כלום...
פוסטר וואלס, blew my mind בנערה עם שיער מוזר, גם משהו כיף לכאורה, היה מחוכם ומקורי. קניתי את Infant jest ואת The pale king (וטרם קראתי... נו זה המון עמודים בשפה זרה). בספר הזה וואלס הולך עוד צעד בטרחנות בחוכמה ובמודעות המפשיטה את מניענו החברתיים... אולי צעד אחד יותר מידי...
לקח לי המון זמן לצלוח את הספר, לא היה לי קל, היו קטעים שהרגשתי כמו מול המראות המגדילות האלה שיש בביתי מלון מפוארים ואצל קוסמטיקאיות (ככה שמעתי  ).. שכל נקודה בפניך משתקפת בהם בצורה מזעזעת, עד כדי כך שאתה מסיט את מבטך מהמראה המבעית.
לוואלס יש קטעים בספר שמדברים עם הקורא, מפשיטים את הטכניקה, מתנצלים על מניפולציות אם "ארס פואטיקה" זה אומנות שעוסקת באומנות עצמה, יש לתבוע מוסג "וואלס פואטיקה" אומנות שעוסקת בחיבור בין האומן לצופה..הקורא, המאזין...
לא יודע אם אני יכול להמליץ בפה מלא על הספר, אני אהבתי, אבל זה לא בריזר, לא בירה לא יין, וגם המינון....
ציטוט, וואלס, על הכתיבה שלו : "ייתכן מאוד שהדבר רק יגרום לך להראות כמו פוץ, שרק מתעסק בעצמו, או כמו לא יותר מעוד אמן של ביבול ביצים פסאודו פוסט מודרני מניפולטיבי שמנסה להציל כישלון באמצעות נסיגה אל מטה ממד ואל התייחסות לכישלון עצו. אפילו תחת הפרשנות הנדיבה ביותר, זה עתיד להראות נואש"
"שתו בחכמה- אם שותים לא נוהגים (ישפך לכם)"

קשה לי לכתוב ביקורת על הספר הזה. מבחינתי, הוא יותר מספר טוב. הוא שינה את חיי בתקופה בה קראתי אותו
הוא קשה, מייגע בהתחלה, מסובך. אבל מדהים בכל בחינה ומשנה תפיסה.
הוא לא באמת על גברים, למרות שאולי כן על אנשים נתעבים.
מרגיש כמו המסקנות של אדם מחייו, לפני שבסופו של דבר שם קץ אליהם

מאד לא אהבתי. לטעמי - גיבוב שטויות ופנטזיות חולניות. חבל שתירגמו לעברית והדפיסו.

לא עניין אותי