לפני הרבה שנים הייתי עובד כשומר לילה במלון, המטרה המרכזית בעבודה הייתה להישאר ער , כדי לא להחמיץ את המטרה הייתי קורא, אחרי כמה שנים בעבודה ככל הנראה בשנה שהתגלתה בדיעבד כשנתי האחרונה במקום העבודה הנפלא הזה, גיליתי עותק בלוי שלי "פיתוי" מאת רם אורן, מונח שם בעמדה ליד הקבלה,( לא אל דאגה , לא טעיתי בביקרות הספר, אני מבטיח שיש כאן נקודה שאני מנסה להעביר).
לקחתי את הספר המהולל משנות התשעים לידי וקראתי אותו ב 2 משמרות, אולי 3 , כשסיימתי הבנתי את מה שהייתי צריך להבין עם הקריאה, שכבר קראתי אותו, יכול להיות שיותר מפעם אחת, ניסיתי להבין מתי קראתי אותו ובמחשבה מדיטטיבית עצמאית הבנתי שקראתי אותו בתיכון, וקראתי אותו בתחילת העבודה במלון, זאת אומרת 3 פעמים סך הכל! ולא זכרתי!
זה הטריף אותי לגמרי, היה זה גם היום שהחלטתי להשקיע את כל האנרגיה שלי בכתיבת רשימת הספרים שקראתי מהילדות ועד היום, הרשימה זאת מן הסתם מתארכת עוד גם בימים אלה.
הבושה הגדולה עבורי הייתה היא שלא רק שלא זכרתי שכבר קראתי, אלא העובדה שהייתי זקוק לחתום נוסף של קריאה על מנת להבין את זה!, לא סימני זיכרון, לא בילבול עמום, פשוט מחיקה של העלילה מראשי.
כיצד ספר מצליח לא להשאיר חותם?
ועכשיו לעיקר, למה הסיפור הטרחני שלי קשור ל"ספרים מחוקים" ?
ספרו הקצר, כמעט כמו מזון מהיר לקוראים מיומנים של חיים וייס נותן לנו זווית שככל הנראה כבר נשמעה, עלילות סיפורים שאולי כבר סופרו, בבתים של אחרים, בשיחות בבתי קפה, אולי אפילו כמעט כמן ציזבט ירושלמי מקורי שהשאיר רושם.
בספר נוכחים משוגעי ירושלים וגם אלו הנורמאלים, טיפוסים טובים מעניינים ועמוקים ובתוך זה, ישנה התחושה שלא קיבלתי מהדוגמה שהבאתי מהספר שמצאתי במלון.
במשך כל הקריאה חזרה אצלי השאלה "רגע, לא קראתי את זה פעם?" אני שואל את עצמי גם כעת, האם בליל הסיפורים ששמתי בילדותי ונעורי בירושלים התגבשו לכדי זיכרון ערפילי שהיו עתידים להתגבש בספר הזה שאפגוש אי שם בעשור הרביעי לחיי?
אני לא יכול לענות על השאלה הזו. אני רק מקווה שאני אצליח לזכור, שהספר הזה השאיר את החותם המוכר, זה שגורם לי לא לקורא בשנית, בנתיים אני זוכר, אני מקווה שזה לא ימחק.

הייתי לפעמים קצת רוצה להיות אדיר הזה מהספר, שהוא אולי גם קצת אשר קרביץ במסווה, (ככה אמרו לי בסוד, אולי רק בשביל ללכלכך?) מה זה כזה? גבר, שנון, הגון מחוזר ומחזר, קצת אמן מיוסר אבל גם מספיק מצליח כדי לא להראות את זה, מביט במבט זעוף אבל משכיל ומהונהן ממרפסת הדירה השווה במערב ירושלים (אני לא בטוח איזו שכונה, אולי בית הכרם? ככל הנראה מהשכונות החילוניות האחרונות?)
למרות האישיות המעוררת קנאה של הגיבור, אני מודה שהסיפור מתחיל מצויין , ממשיך מעולה ואז לקראת הסוף פשוט נהרס, זה לא ספויילר נכון?
יכול להיות שמתוך מותחן ארס-פואטי מה שנותר זו רק השינונות החלקלקה, מעט מאוד תהיות והמון קצוות לא פרומים וזה מה שהטריד אותי, יכול להיות שזאת הציפייה לספר מעולה אחרי שהוא עובד לסדרה (שהתעקשתי לא לראות), ויכול להיות שאני פשוט כבר לא בקטע של ספרי בלשים.
בטח לא ישראליים.
הספר הזה שיצא מסביב למגיפת הקורונה נתן לקוראים המון מחשבות טובות על חיים אחרים ללא סגרים וללא מסיכות ברכבת וזה אולי היה הגורם להצלחתו, אולי גם המוניטין הלא רע בכלל של הסופר הוא זה שנתן את אות השבח להצלחה.
אני לצערי לא הצלחתי להנות ממנו כפי שציפיתי
כנראה שהתבגרתי, אולי בכל זאת אני הופף קצת לאדיר יקירנו, נתראה בדפים.

מי פעם אני מצליח להשיג את המטרה שהצבתי לעצמי לפי 12 שנים ולהעלות לכאן לביקורת כל ספר שקראתי.
אני לא מצליח.
אחרי שייחלתי פה לסדר עדיפויות טוב יותר אתייחס קצת לספר הזה.
ובכן זהו ספר ישן, מהז'אנר "הויקיפדי" (שם שלא המצאתי) שנולד סביב "צופן דה וינצ'י" ודומיו.
המתריסים נגדי יקראו לזה "רומן תקופתי" אבל זהו לא רומן ולא תקופתי, כאן עלי לציין בפירוש שיכול להיות שאם אתם קשורים לזן האנשים שקוראים ספרים על פי ביקורות שקראתם פה עליכם להספיק
יכול להיות שבשטף הדברים אחשוף כאן כמה חלקים מהעלילה אבל מוסיף שזה לא יהיה דבר שיגרום לעלילה להתבהר אם טרם סיימתם לקרוא.

נתחיל עם שם הכותר, הרמז לציורו המפורסם של בוטצ'לי לא קשור לסיפור, וכאן גם מתחילה האכזבה, מה שמשך אותי בכותרת זה אולי חשיפת נדבכים מעניינים או מומצאים מאותה יצירת מופת רנסנסית, ובכן, כלום, ונוס מוזכרת, וגם בוטצ'לי ואין קשר בניהם, וגם הקשר לסיפור מקרי בהחלט.
חבל.

למרות שהסיפור עוסק בתקופת הרנסנס ומביאה כמו עובדות טובות (שוב, זה הז'אנר הויקיפדי) הדמיות מתנהגות כאילו נלקחו מפרבר אמריקאי בן זמננו, לפעמים אפילו ההתנהגות שלהם מזכירה קצת את אחת העונות של "היפים והאמיצים" (מישהו אמר פרק 8562?)
הילדים קמים מהשולחן, נערה סוררת שגונבת את הכרכרה, באמת? עוד שנייה יקרקעו אותה, משתמשים בכלל בעונש הזה היום?

החלק המביך ביותר בסיפור לדעתי לא מסתכם באמינות הנמוכה של התנהגות הדמיות, אלה בעובדה המעוררת רחמים של הכנסת עובדות היסטוריות מאולצות לתוך העלילה, כמעט ללא שירות עלילתי ורמז
אז יש את הקטע שהצרפתים משתלטים על הרפובליקה ,אוקי זה ברקע נניח, משפיע על בניית הדמיות, ואת הקטע שהנערה המרכזית הופכת לנזירה, טוב בסדר זה בהחלט אפשרי תקופתית, אבל מכאן לגלות שהיא עשתה סטוץ עם גודל האומנים של כל הזמנים? נו באמת! זה עלבון לאינטליגנציה של הקורא.

מי לא אהב את פורסט גאמפ, איך הוא מסתובב בסרט שלו ואיכשהו נכנס לכל סצנה היסטורית, אבל זה איכשהו מעורבב עם עלילה, אפקטים, מתח.

מה שממש לא נכון להולדת ונוס
אם מצאתם את הספר הזה בתחנת האוטובוס , כמוני, וזה סביר להניח המקום היחיד שתוכלו להשיג אותו כמי הוא משנת 2005 ובינוני למדי, תעשו לעצכם טובה ותקראו אותו ממש לפני הנסיעה שלכם לפירנצה, זה יגרום לכם קצת להרגיש טוב עם תופעת "תיירות היתר" שאתם חלק ממנה.

גם אני לפעמים מדמיין איך זה לצאת מצדפה
הספר לא עזר לי להגשים את הפנטזיה
אולי יום אחד

באתרי אינטרנט המשמשים כלוחות מודעות למציאת דירה, עבודה,או איזו מכונית יד שנייה, ישנה אפשרות נחמדה: בתשלום נוסף, תוכל "להקפיץ" את המודעה על מנת שהקונים/השוכרים יראו את מודעתך לפני כולם.
חשבתי לעצמי, כמה יהיה נחמד אם אפשר יהיה "להקפיץ" ספר מסויים חזרה לתודעה בעזרת האתר הנהדר שלנו, ובאותה הזדמנות, אני יכול "להקפיץ" כך גם את עצמי חזרה לתוכן בסימניה, כי למרות שקראתי לאחרונה כמה ספרים, לא כתבתי ביקורת אחת במשך שנים! (כך הופתעתי)

הספר הראשון שחשבתי עליו ככזה שמגיעה לו הקפצה הוא ספרו של אשכול נבו, שקצת נחמץ לי הלב לראות שהביקורת האחרונה שנכתבה עליו הייתה בשנת 2016, התבאסתי, אבל גם הבנתי שכזה עולם הקריאה, הספרים מתחלפים כמו סרטונים מצחיקים עם כלבים ביו טיוב, ולאחרונה זה מחמיר, ספרים יורדים מהתודעה מהר, לא נקראים בשנית, נשכחים, ומוצאים עצמם על ספסל ברחוב "בצלאל" לצד בריטניקה לנוער משנת 1996.

למה אני כותב את כל זה? כשקראתי את הספר התחושה שלי הייתה זה שאשכול נבו מנסה ליצור כאן ספר קאנוני, מן סוג של "המאהב" (א.ב יהושוע), עם ביקורת אמיתית, אבל כזאת מפותלת , שיש בה גם רמזים בוהקים, והפעם דווקא על על זהות ישראלית חדשה, עלייה רוסית בולטת, פוליטיקה מקומית זולה , ואכזבה הומוריסטית כזו על הרעיון הציוני החדש כולו, שמנוהל כמעט כולו מהגולה במן ציר מוזר כזה של תורמים עשירים מארצות הברית לבין חיילים קרביים שמתפאננים להם במכולה ממוזגת עם פליסטיישן במוצב צפוני.

הבנתי את הכוונה, לפחות אני חושב ככה. אך עם זאת, בתוך הכוונות הנפלאות של הסופר מצאתי את עצמי מהנהן בכוח ומחייך בין סצנה לסצנה כאומר "אי אי אי..כמעט יצירה לבגרויות" אילו רק לא היה מנסה להפוך אתה הספר לאיזה מסמך שנון , עם דמיות סטראוטיופיות נוקשות, שכמעט לא עוברות אבולוציה, עלילה קצת פחות מגושמת,אולי זה היה קצת מצליח יותר.
זה מרגיש כאילו אשכול נבו הניח קאסט לריאטלי בתוך הספר והלביש עליהם עלילה שהיא לא פחות מנפלאה. הדמויות המאולצות עושות הכל כדי להרוס לו את זה.
ולא רק זה, הם חיים בעיר פריפיאלית מומצאת (אפשר להגיד מטאפורית?), צפויה, עם מזרחיים, מתנ"ס וראש עיר שמנשמן ואזרחים משועממים.
זאת לא ביקורת חברתית שנונה ומורמזת בספר, זה ספר מרוחק, מתאמץ. ו...מומלץ.

איך הטוויסט שלי? למרות הכל, עדיף לא לפספס את הספר הזה, גם אם הפעם האחרונה שנתקלתם בו הייתה ב2013 והחלטתם ללכת על "קתדרה על הים" (כבודה מונח) ולהשאיר את נבו לאחר כך.
למה?דווקא כי הספר הזה מפספס משהו, הוא מראה "חוסר" בנשיכה העדינה מדי שלו, ובזה הוא כל כך ישראלי, את חוסר השלמות הזה אי אפשר לחקות, הוא מצחיק וגם טיפה מעצבן, כמו מישהו שחותך אותך בתור, כמו הנימוס המוגזם של כולם בדיוטי פרי, ואשכול נבו יודע לכתוב על זה, כמו שהוא יודע לכתוב על גבריות ישראלית בין צבא להי טק (משאלה אחת ימינה) או על היהודי הנודד החדש בתצורת "הטיול אחרי צבא" (כפי שמופיע בנוילנד) ועכשיו הגיע הזמן לביקורת שמסכמת את המציאות הישראלית של נבו, קצת כמו מניפסט שמכיל את הכל, את הפוליטיקה הזולה, החוסר רשמיות, הממלכתיות המאולצת, הכור היתוך הכבוי, וכרגיל, נבו מסמן וי על העובדה הפשוטה שאף אחד, לאחרונה, עדיין לא כתב ספר מסוגנן על ישראליות, עלייה, ומרחב פריפריאלי מוקצן סטייל דימונה (לפי סדר אקראי), אשכול נבו עקף אותנו בתור בדרך לקופה, כרגיל, רק חבל שהוא עומד בקופה המהירה ויאלץ לכתוב על זה שוב , ובפעם הבאה ייבנה אץ המניפס שלו קצת יותר לאט.

בחצי שנה האחרונה אני עד לתהליך קשה, שאולי לא הצלחתי להתמסר אליו נפשית עדיין, והוא תהליך ירידתם מהארץ של חלק ממכרי וחברי הטובים. כשבחדשות מדברים על ביטויים כמו "הגירה שלילית" ו"בריחת מוחות" אני נוגע במילים הללו כאילו היו אצטרובלים בהם שיחקתי עם חברי הטובים עוד שהיינו ביסודי, עוד לפני שנשאו בכינוי הגאה "יורדים".
זה די פשוט, וזה גם לא כל כך נורא כפי שזה נשמע, כל העוזבים גברים, אקדמאים , מצטיינים יש להוסיף, חלקם התחתנו מזה כבר עם אישה בעלת אזרחות זרה ונחשקת, ובניהם יש מי שנוסע לראיונות עבודה במשרדים נוצצים שכנראה יניבו פרי כבר השנה.
ההרגשה היא שנרדמתי בשמירה. כי מסתבר שאחרי תואר ישנו רק מקום אחד שאפשר להגיע אליו, רחוק, ובלי כרטיס הרב-קו. עם שאיפה לחד כיווניות.
נכון, לא כולם עוזבים אבל כאשר מדובר בחברי ילדות זה מרגיש קצת כמו הפעם ההיא שהמורה דורית שכחה אותי נעול בכיתה, בבוקר הטיול השנתי למערת הקמח (בטח היום היו מראיינים אותי לרפי רשף על זה).
כל הרגשות הצפים הללו הזכירו לי את הספר הזה שקראתי די מזמן, בתוכו אשכול נבו מגולל בהצלחה את סיפורם של כמה גברים, ישראלים כדרכו, רגישים שלא כדרכנו, ומכורי כדורגל- שלא כדרכי.
חברים אלו כמצופה מנבו, אמורים לייצג את כל מה שגבר ישראלי עלול לייצג לסוגיו: האחד רוחניק שמת לעוף מכאן, השני חוגג את הישראליות שלו מאוסטרליה, השלישי ראשו עדיין בצבא, הרביעי הוא מצליחן סדרתי. או שזה אותו אחד? לא חשוב, אבל זה באמת לא חשוב!
ההרגשה שאשכול מנסה להרכיב עבורנו ישראליות בכל מחיר מצליחה לעורר בי את הרגש שכל ישראלי עלול לקבל כשיפתח את עיתוני השבוע עם כותרות בסגנון : "איראן-יוקר מחיה-שמאל-ימין-מיסים-הכל כלול בבורגס". וזהו ההרגשה המהולה ברצון עז לארוז, או סתם לגרד בראש ולהיאנח בכבדות.
וזה בדיוק הספר הזה, אנחה אחת כבדה של הסיפור של כולנו, איך שכולנו נפגשנו בסוף התיכון, ואז בשחרור בבקו"ם, וכשניסינו לברוח נפגשנו שוב בדרום אמריקה, ואז נפגשנו עם כולם וחתמנו על צ'קים לחתונות, ולבריתות, והקערות לראש השנה. ואז ימי השבת השגרתיים שבהם אנחנו מנסים לברוח מכולם אבל פוגשים את כולם בספר "משאלה אחת ימינה". הצילו!!
מיהו הגבר הישראלי שאנחנו פוגשים כל פעם מחדש?
הישראלי של אשכול נבו לא דוחף, לא מקלל, מחזיק בדעות שמאלניות, סבלני, קרבי לשעבר, וגר בתל אביב או במקומות שמרגישים כמו עמק חפר. ללא ספק מישהו שלא בטוח שהייתי שמח לפגוש הרבה אחרי קריאת הספר.
אבל בואו נדבר קצת בשבחו של הסופר : אחרי שפגשנו את כולם בספר, אני כבר לא מרגיש שכולם יורדים מהארץ לתמיד. הרי זה נראה שבסוף נרד כולנו ונפגוש את כולם שם, במקום שבו כל המשאלות נעלמות באופק והופכות לספר אחד של ישראליות אחידה, אידאלית, מקוטלגת, מרתקת וזורמת. קצת כמו הספר הזה ואולי גם כמו כל השאר.
ולבסוף - שמישהו יאכל כבר את האבטיח האחרון שנשאר על הכריכה, אנחנו ישראלים, מה אתם דופקים חשבון?!

בכל בית מלון, האידיאל המצוי הוא שתהיה מחלקה מסודרת העוסקת באבדות ומציאות. ברוב המקומות האחראי הבלעדי על נושא זה הוא קצין הביטחון של המלון. אני זוכר את ההרגשה הזאת בדיוק. מגיע לידי חפץ, תכשיט, לפעמים תיק, לפעמים ארנק עם כסף, ואז, תוך כדי נקיפות מצפון מתחיל תהליך הפשפוש, אם זה ארנק, פשוט מפזרים את הכול, בכרטיס האשראי יופיע בדרך כלל שמו של האורח שאיבד את הארנק כל מה שנותר זה להעלות את זה לחדר הרשום על שמו, במצלמה אבודה זה מסובך קצת יותר, צריך להסתכל בכרטיס הזיכרון, לנסות לזהות אם אולי נתקלתי בדמיות המצולמות על רקע מצדה, או העיר העתיקה.
כשמדובר בצעצוע או דובי שנמצא נטוש ומחויך אפשר לחפש ילדים בסביבה, בבתי מלון שבהם יש תיירים אין הרבה ילדים ואם הם קיימים הם עושים מספיק רעש המאפשר לאתרם.

האבדה המעניינת ביותר , וכך גם הנדירה ביותר תבוא בדרך כלל בצורת מחברת. הרבה אנשים, כך מסתבר, כותבים יומן מסע. לאחר שהייתי מוצא אחד כזה, הייתי מניח אותו על השולחן שבכניסה למלון למשך כמה ימים עד שמישהו שנכנס מזהה את זה ואוסף אותו ואולי משאיר איזה טיפ קטן. לעיתים רחוקות היה מופיע שם מייל או טלפון אשר היו מקצרים את התהליך. אבל בדרך כלל אחרי כמה ימים כשכל הקבוצות עוזבות הייתי פותח את היומן הזה, לוקח נשימה עמוקה, מסתכל לצדדים ומתחיל לקרוא כפושע.
כן אני יודע, זה פרטי, זה אסור, זה לא אתי. אבל אני מודה. זה מה שעשיתי, לא פעם ולא פעמים. אז מה היה שם?, טיוטות למכתבי אהבה, תיאורי נופים, רשימת קניות, רגשות, שרבוטים קטנים , כתב מסולסל של נערה מתבגרת , כתב מוקפד של כומר העולה לרגל, אותיות גדולות של ילד שהתרגש לרכב על גמל, פסוקים מהברית החדשה, מילים בעברית כתובות באותיות לטיניות ועוד המון אוצרות מסגנון זה.

כשפותחים את ספרו של שיינפלד אפשר לצפות למשהו דומה, או לפחות לרצות למצוא איזה יומן מסע. אך לרוב קורה הדבר הכי לא צפוי במחסן אבדות - השבת האבדה. מקרה די נדיר במציאות ההופך לפעולה כמעט שגרתית במחסן האבדות של הגיבור. כל אבדה והסיפור שלה מצליחה לפתוח ולסגור סיפור. למצוא פתרון, לעשות סוף לתעמולה. וגם לתרום בצורה כזאת או אחרת לעולמנו המוכר. לצערי לא הצליח שיינפלד להתמודד עם מחסן האבדות, להצליח לא לסור ממנו או לפחות להשתמש בכתיבה חלקית והרמזנית על הדברים אשר קורים מחוץ לו. כי האמת היא שמה שנחמד באבדה שהיא עדיין אבדה, שהיא פיסת חיים של מישהו שאפשר להנחיל עליה כל סיפור כל תעמולה, לדמיין למשל שהמצלמה שמצאתי היא של מרגל רוסי, לחשוב שאולי סיכת החולצה הזאת היא של לוחם ממלחמת העולם השנייה. שקית מלאה בכסף כשארית מעסקה בין אנשי עולם תחתון, אבל, אין יותר מאכזב מלגלות שהמצלמה הייתה שייכת לאיזו סוכנת נסיעות שכחנית שרק אולי מחבבת ספרי ריגול, וסיכת החולצה ממלחמת העולם נקנתה במדרחוב ב 10 שקלים וששקית הכסף שייכת לילד שפשוט איבד את קופסת משחק המונופול שלו.
זה בדיוק מה שהסופר עושה לאבדות החביבות שלו, הופך אותך לסופים טובים, לתקווה לעולם טוב יותר, משעמם יותר, ובטח לא לכזה שיכול להפוך את הרומן שלו למסעיר כמו שחדר אבדות אמיתי יכול להיות.

קוראי הספר אולי ימצאו סיפוקם בתיאורים המוקפדים של הדמיות, ובעלילה היחסית אמינה שעוסקת בסטודנט החביב שעומד במרכזו של הרומן, אבל מעבר לזה , סביר להניח שהספר הזה נחל פספוס קל, חדר אבדות הוא עשיר כל כך ובו יכולה להימצאות עלילה שלמה, שיינפלד לא סומך על זה וגם מי שיקרא את הספר לא סומך על זה, וכך, במקום לבלות לילה שלם במחסן אבדות מרתק, הקורא ימצא את עצמו מבלה לילה שלם בלמצוא את מה שהוא חיפש כל פעם מחדש. ללא שוטטות , אין אבדות. לפעמים אפשר לתת לקורא גם לחפש, בגלל זה אנחנו קוראים ספרים אחרי הכל, בטוח לא כדי שנמצא את הכול ברגע שנחפוץ. בכל זאת, את הספר הזה - לא כדאי לשכוח ברציף.

לפעמים אני אומר לעצמי (טוב נו, ת-מ-י-ד אני אומר לעצמי) שאם אני פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחרי. כן, אני חושף כאן פרט קטן על עצמי: אני מהאנשים המוזרים האלה שמסתכלים לכל עבר לפני שהם מקישים את המספר הסודי בכספומט, אני תמיד מחפש את מצלמות האבטחה בכל מקום שאני מגיע אליו, ולפעמים אני אפילו מושיט יד לאקדח הדמיוני שבחגורתי. כך שאולי הגיבורים של ברקלי הם אנשים שעלולים להיות דומים לי, אילו רק הייתי גר בפרבר שקט בחוף המזרחי.(ברקלי שכן של קובן או מה?)
אבל פראנואידים מספרי מתח לא כל כך דומים לי, כי פרנואידים בספרים הם דמיות קצת טיפשיות, הרי זה הכי הגיוני שרק להם הולכים לקרות כל הצרות ושהם הולכים לצאת מנצחים מכל אחת מהן.
כשהייתי בבית ספר חשבתי לעצמי שאם יום אחד איזה תסריטאי גאון יחליט פשוט להרוג את השוטר הבלתי מנוצח מ"מת לחיות", (ברוס ויליס), אזי תהיה לנו הפתעה בלתי רגילה. נכון, לא יהיו סרטי המשך, ואולי זאת תהיה קומדיה עצובה, אבל זה בטוח יהיה שווה לראות את כל הפרצופים המבולבלים בהוליווד כשהסרט יקבל את האוסקר בפעם הראשונה והאחרונה.
אבל מה שעוצר אותם בלוס אנג'לס מלעשות קולנוע כזה זה בדיוק מה שעוצר את ברקלי מלעשות ספרות כזאת, הוא חייב למכור. ולמכור הרבה. אני כמעט תמיד משפד על דפים אלו ספרות מתח ואז אני לא סולח לעצמי על זה, רק בגלל שאני בסך הכל מקבל חוויה מותחת , ואפילו מצחיקה, קצת כמו מת לחיות רק בלי הניינטינז (תודו שאף אחד לא ידע להתלבש אז) אז הפעם אני לא אעשה את זה, אודה שהספר הזה בהחלט מותח אפילו לא רק לטירוני ספרות מתח, ולצד הרמזים ישנם גם בדיחות, זה יהיה טוב מאוד אם הקורא ימנע ,באופן מושכל, מלחפש את הרמזים כי מעשה כזה יבטיח הנאה. אבל הבעיה היא עם ספרות מתח מסוג זה, זאת היא העובדה שהקוראים שלה לא יכולים שלא לתור אחר הרמזים, הם לא מסוגלים להפסיק. בדיוק כפי שברוס ויליס לא יכול פשוט להחליק באמבטיה ב"מת לחיות 6" ולתת לכנופיות הפשע להטיל אימתם על ניו יורק. Yippie-Kai-Yay

פעם חשבתי שאני גבר. מארק מקוי מתעקש שאני לא. אבל האמת היא שאני מרגיש הרבה יותר גבר, והרבה יותר אמיץ(!) כאשר אני מצליח להודות בפה מלא שקראתי את הספר שלו. מה לעשות, גם גברים עושים טעיות. ,ואת זה הוא אומר!, עכשיו, זה לא שלא קראתי מעולם ספרים בסגנון של "המדריך-שישנה-לך-את-החיים-" קראתי, ולפעמים אפילו השתכנעתי,(וואו, אני מגלה פה אומץ לב של אביר) אבל לא היה עדיין ספר שגרם לי להפסיק לאלתר לקנות\לקרוא\להחזיק מתחת למיטה מדריכים דומים. ללא ספק מדובר כאן בספר שלא פחות מאשר מבייש את הז'אנר. כן כן, גם לספרי הדרכת חיים למיניהם מגיע מקום על מדף. אבל אצלי הם סיימו את הקדנציה - סופית.
אוקי, עכשיו כשהרחקתי כמה מהקוראים שבכל זאת התעניינו במדריך הזה ,הגיע הזמן להשתעשע קצת ברעיון של מיהו גבר?, על פי מארק מקוי גבר אמיתי הוא גבר בזבזן, ומטופח, עכשיו לא מטופח כמו בקהאם, מטופח אולי כמו סלין דיון, כאשר מוצרי הטיפוח הגבריים תופסים יותר שטח ממה ששולחן הכיור יכול להכיל, והרבה יותר ממה שבת זוגתך יכולה לשאת. מקוי גם מעז ללא בושה להמליץ על מוצרים מסוימים, אני יודע..אנחנו בעידן קשה, צריך לכתוב ספרים וגם להרוויח מהם, אבל ראבאק, כמות הפרסומות הסמויות בספר הזה יכולות להתחרות בערב הסופרבול האמריקאי.
מלבד זה, גבר עוסק במקצועות מאוד מסוימים, הוא חייב להיות בנקאי, ברוקר, סוכן CIA או מוסכניק,(עם כל הכבוד..,זה מזכיר קצת מישהו שתקוע בחלומות הניינטיז או אולי בסרט פורנוגרפי) לא משנה במה הגבר עוסק, אסור שתהיה לו הבנה באומנות, היסטוריה, ויש להודות שחוץ מהספר של מקוי אסור לו לקרוא כל ספר אחר, הוא לא אומר את זה מפורשות אבל ניתן להבין זאת מ"דוגמאות החיים" שמפזר עלינו הכותב. אחרי שגיליתי שאני לא גבר בגלל שאני יודע להבחין בין זרמי אומנות מקוי טוען שעלי לשאת אקדח, לא תודה אדוני.., את הכאב ראש הזה אני אשאיר לחברת כוח אדם, יאמר לזכותו שגבר אמתי צריך לדעת לנקות דג (סלחו לי על הסלמון הנקי שאני קונה) ולמצוץ צדפות בתאווה (אני מעדיף את הג'לי שלי בטעם תות.) ולהבין ביין, בעצם, רק ביין..או אומניות לחימה, לבחירתך. וכמובן גבר צריך להימנע מ: נאמנות, אוכל זול, רכיבת אופניים, גייז, שפיכה מוקדמת, שפיכה מאוחרת, מכוניות יד שנייה, תואר אקדמאי, עבודה משרדית, שולחן לשלושה, גלריות, מוזיאונים, קפריסין, נעלי בד, סנדלים, נהיגה ע"פ חוק, וכמו כן, הימנעות מההימנעות לעשן ובעיקר סיגרים,חשוב גם להימנע מחדשות, טיסות במחלקת תיירים, גברים לא ישראלים או אמריקאים, ומדע פופולארי.
אני חושב שאפילו לא השלמתי את כל הרשימה, לא נורא- זה גם ככה מיותר. אני נוטה להניח שכל ספר ,לצערי, ראוי לקריאה וביקורת, ובכל זאת אתקן את עצמי, לא רק שהספר הזה פוגע בז'אנר הלעוס גם ככה של מדריכי החיים הוא גם פוגע ומבייש את המין הגברי שהופך לרדוד וגס יותר ממה שאנחנו אפילו עלולים לחשוב. רגע, גבר אמתי אמור לכתוב ביקורות ספרים? . עלי להפסיק עכשיו, אני הולך לקנות מקדחה.

יומרה נכונה במקצת תהיה לומר שהקולנוע הישראלי עבר שתי פסגות משמעותיות, הראשונה הייתה בסרטי הבורקס הקומיים-האירוטיים כדוגמת אסקימו לימון שהפכו לסרטי פולחן, והפסגה השנייה היא המגמה העכשווית, סרטים סמי דוקומטריים, הלובשים דעה פוליטית מוצקה הסוללים דרכם למועמדות המכובדת של הסרט הזר באוסקר כדוגמת "בופור" או "ואלס עם באשיר".
לא אני לא התבלבתי, אני יודע שאני אמור לכתוב על "יום אחד".
היומרה שהצגתי בפתיחה על הקולנוע הישראלי מעלה שאלה על תפקידו של הקולנוע. יש שיגידו שישראל ויתרה על הניסיון להצחיק, או לרגש,וניתן לומר כמסקנה שבריחה מהיכולת להצחיק או לרגש זהו הדבר האחרון שקורה בספרו של ניקולס "יום אחד". מישהו כאן לא שכח להצחיק, אבל להצחיק באמת, והספר הזה מצליח להוציא צחוק אמיתי, לא איזה חיוך או גיחוך. ואפילו לא צריך להתחבר להומור בריטי במיוחד, (אבל עדיף להיות בריטי אולי).
ומעבר לזה, ממש כמו לראות סרט בורגס בגיל 14, הספר מצליח לרגש, אבל לרגש באמת, לחשוב על חיינו, כמעט להתאהב בדמיות. להרגיש השלמה או עצב רק ממילים כתובות זאת יכולת אדירה של ספר להעביר.זה בדיוק מה שכל כך פשוט בקולנוע קשה מאוד עד ידי טקסט.
לבסוף נראה כי הסופר לא שכח את תפקיד הספרות , לא שכח שאנחנו צריכים להתרגש, צריכים לצחוק,ואמורים לעבור חוויה ספרותית שתישאר עוד הרבה. זה נכון שהספר הזה הוא לא קלאסיקה, והוא לא הולך להיזכר לשנים הבאות כנראה כיצירת מופת, אבל לקרוא אותו זה כמו לשתות יין שקנית בטיול בפריז בקיץ שעבר (אל תגיעו לפריז בקיץ..,רעיון לא מוצלח במיוחד).
אבל רגע, זה תפקיד הספרות? אני לא בטוח, וזאת יומרה די רצינית לשאול דרך "יום אחד" על תפקידו של הרומן הכתוב בימנו, זה כמו לשאול על תפקידה של הפילוסופיה מקריאה של "חכמה הבייגלה",אני מניח שזה חשוב שהספר יצליח בימנו, והרעיון של להעביר לקורא רק יום אחד בשנה בכל פרק הוא פשוט נפלא והוא יותר קולנועי מספרותי, אין לנו ברירה להסכים עם כך שספר טוב הוא ספר שיש ביכולתו להכנס בעיבוד קל בלבד לעולם הקולנוע. אנחנו בעידן חדש בו הסופר לא צריך לתאר עבורנו את לונדון או יורקשיר בהם הדמיות מתרוצצות, אנחנו מכירים את הנופים האנגליים כבר מ GOOOGLE EARTH ודיוויד מכיר את עובדות אלו.
הוא גם יודע שהספר הזה יראה נפלא ברשת קולנועי לב, ושכריכה לבנה שמחקרית מזדהה יותר עם הקוראות ולא הקוראים וזה יהיה דבר שיגדיל את המכירות וישמח את הוצאת הספרים. וגם כאן הוא לא שכח,הספר מצליח איכשהו להכניס את מקצוע הספרות המסחרי: את מבוכי ההוצאה לאור, ואת משברי הכתיבה. ללא ביקורת אמיתית על עולם הספרות אבל עם הבאת העולם הזה אל הקורא. אולי זה קצת חבל אבל אפשר להתנחם בתיאורי שנות השמונים והתשעים על הטלווזיה החולה, המועדונים הראוותניים ומתקפת הMTV שעברה על העולם המערבי. אלו דברים שיגרמו לכל קורא להסתכל אחורה על חייו ולתהות אם הוא באמת עבר כל כך הרבה.
כי ללא ספק חייהם של אמה ודקסטר נראים הרבה יותר מעניינים משלי, אבל הם מזכירים בצורה מדאיגה קומדיה בריטית מתחילת שנות ה-2000 זה לא מחסיר דבר מההנאה אבל זה מעט מאכזב ואולי קצת צפוי, אבל רק קצת. יש קוראים שיגידו שזה מעט סתמי אבל אנחנו מחוייבים ללמוד להיות קוראים לפני שאנחנו מבקרים סופרים. ואני עדיין לומד, ואני יודע לומר מתי ספר הוא הנאה מתי הוא פורץ דרך. אני הולך לומר כאן משהו שאני אף פעם לא אומר. מדובר כאן ברומן מהנה, מהנה לפחות כמו ישיבה על כר דשא ביום שמש אנגלי כשההנאה מגיעה מהעובדה שהיא לא הולכת להימשך יותר מדי.