יומרה נכונה במקצת תהיה לומר שהקולנוע הישראלי עבר שתי פסגות משמעותיות, הראשונה הייתה בסרטי הבורקס הקומיים-האירוטיים כדוגמת אסקימו לימון שהפכו לסרטי פולחן, והפסגה השנייה היא המגמה העכשווית, סרטים סמי דוקומטריים, הלובשים דעה פוליטית מוצקה הסוללים דרכם למועמדות המכובדת של הסרט הזר באוסקר כדוגמת "בופור" או "ואלס עם באשיר".
לא אני לא התבלבתי, אני יודע שאני אמור לכתוב על "יום אחד".
היומרה שהצגתי בפתיחה על הקולנוע הישראלי מעלה שאלה על תפקידו של הקולנוע. יש שיגידו שישראל ויתרה על הניסיון להצחיק, או לרגש,וניתן לומר כמסקנה שבריחה מהיכולת להצחיק או לרגש זהו הדבר האחרון שקורה בספרו של ניקולס "יום אחד". מישהו כאן לא שכח להצחיק, אבל להצחיק באמת, והספר הזה מצליח להוציא צחוק אמיתי, לא איזה חיוך או גיחוך. ואפילו לא צריך להתחבר להומור בריטי במיוחד, (אבל עדיף להיות בריטי אולי).
ומעבר לזה, ממש כמו לראות סרט בורגס בגיל 14, הספר מצליח לרגש, אבל לרגש באמת, לחשוב על חיינו, כמעט להתאהב בדמיות. להרגיש השלמה או עצב רק ממילים כתובות זאת יכולת אדירה של ספר להעביר.זה בדיוק מה שכל כך פשוט בקולנוע קשה מאוד עד ידי טקסט.
לבסוף נראה כי הסופר לא שכח את תפקיד הספרות , לא שכח שאנחנו צריכים להתרגש, צריכים לצחוק,ואמורים לעבור חוויה ספרותית שתישאר עוד הרבה. זה נכון שהספר הזה הוא לא קלאסיקה, והוא לא הולך להיזכר לשנים הבאות כנראה כיצירת מופת, אבל לקרוא אותו זה כמו לשתות יין שקנית בטיול בפריז בקיץ שעבר (אל תגיעו לפריז בקיץ..,רעיון לא מוצלח במיוחד).
אבל רגע, זה תפקיד הספרות? אני לא בטוח, וזאת יומרה די רצינית לשאול דרך "יום אחד" על תפקידו של הרומן הכתוב בימנו, זה כמו לשאול על תפקידה של הפילוסופיה מקריאה של "חכמה הבייגלה",אני מניח שזה חשוב שהספר יצליח בימנו, והרעיון של להעביר לקורא רק יום אחד בשנה בכל פרק הוא פשוט נפלא והוא יותר קולנועי מספרותי, אין לנו ברירה להסכים עם כך שספר טוב הוא ספר שיש ביכולתו להכנס בעיבוד קל בלבד לעולם הקולנוע. אנחנו בעידן חדש בו הסופר לא צריך לתאר עבורנו את לונדון או יורקשיר בהם הדמיות מתרוצצות, אנחנו מכירים את הנופים האנגליים כבר מ GOOOGLE EARTH ודיוויד מכיר את עובדות אלו.
הוא גם יודע שהספר הזה יראה נפלא ברשת קולנועי לב, ושכריכה לבנה שמחקרית מזדהה יותר עם הקוראות ולא הקוראים וזה יהיה דבר שיגדיל את המכירות וישמח את הוצאת הספרים. וגם כאן הוא לא שכח,הספר מצליח איכשהו להכניס את מקצוע הספרות המסחרי: את מבוכי ההוצאה לאור, ואת משברי הכתיבה. ללא ביקורת אמיתית על עולם הספרות אבל עם הבאת העולם הזה אל הקורא. אולי זה קצת חבל אבל אפשר להתנחם בתיאורי שנות השמונים והתשעים על הטלווזיה החולה, המועדונים הראוותניים ומתקפת הMTV שעברה על העולם המערבי. אלו דברים שיגרמו לכל קורא להסתכל אחורה על חייו ולתהות אם הוא באמת עבר כל כך הרבה.
כי ללא ספק חייהם של אמה ודקסטר נראים הרבה יותר מעניינים משלי, אבל הם מזכירים בצורה מדאיגה קומדיה בריטית מתחילת שנות ה-2000 זה לא מחסיר דבר מההנאה אבל זה מעט מאכזב ואולי קצת צפוי, אבל רק קצת. יש קוראים שיגידו שזה מעט סתמי אבל אנחנו מחוייבים ללמוד להיות קוראים לפני שאנחנו מבקרים סופרים. ואני עדיין לומד, ואני יודע לומר מתי ספר הוא הנאה מתי הוא פורץ דרך. אני הולך לומר כאן משהו שאני אף פעם לא אומר. מדובר כאן ברומן מהנה, מהנה לפחות כמו ישיבה על כר דשא ביום שמש אנגלי כשההנאה מגיעה מהעובדה שהיא לא הולכת להימשך יותר מדי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
