דבר מוזר קרה לי עם הספר הזה שלא קרה לי מעולם קודם לכן. אני נוהגת לקרוא לפני השינה. כשהתעוררתי בבוקר, אחרי ערב של קריאה ממושכת עד שנעצמו עיני, קמתי עם זיכרון מוזר שלא הצלחתי למקם, ובו מעין סצנות מפרק בסדרת טלויזיה או סרט כלשהו על בני משפחה אמריקאים. ממש ראיתי אותם לנגד עיני ושמעתי את קולותיהם אבל עברו כמה רגעים טובים עד שקלטתי שהאנשים שאני רואה בדימיוני הם וולטר, פטי, ריצ'ארד, ג'סיקה, ג'ואי וקוני – הדמויות בספר שאני קוראת ושמעולם לא באמת ראיתי אותם... עד כדי כך הן היו מוחשיות עבורי.
עוד דבר מוזר שקרה לי זה שסיימתי ביומיים את הספר הזה, שהנחתי שאני הולכת להשקיע בו כמה שבועות. זה מפתיע בייחוד בהתחשב באורכו הרב, ובהיותו ספר 'כבד', ולא ספר מתח.
האמת שזה פשוט ספר נפלא ואני חוששת שלי אין את המלים המתאימות להסביר מה כל כך נפלא בו. כל מה שאני יכולה להגיד זה שהוא תפס אותי מהעמוד הראשון ועד האחרון, צללתי לתוכו בשקיקה, נהניתי מכל רגע, ושהתפעלותי מכשרונו של ג'ונתן פראנזן היא אינסופית עכשיו (לא קראתי את 'תיקונים', ולכן הוא נכנס אצלי עכשיו היישר לראש רשימת הספרים שאני חייבת לקרוא).
כל כך הרבה עומק, ניואנסים ורגישויות, והבנה לנפש האדם לסוגיו השונים יש בספר הזה, שהוא פשוט נכנס לך ללב ולמחשבות והולך איתך לכל מקום. פראנזן עובר מדמות לדמות מפרק לפרק, חוקר ובוחן אותה ולא משאיר אבן שהוא לא הופך בדרכו לחשוף את נבכי נשמתה. אנחנו לומדים להכיר את גיבוריו לעומק ובסופו של דבר אי אפשר שלא לחוש כלפי כל אחד ואחד מהם קצת חיבה ובעיקר - חמלה. יש בספר הזה משהו כל כך נוגה ועצוב! (אם כי בכל זאת מצאתי בו גם קצת שברירי אופטימיות זהירה).
סגנון הכתיבה של פראנזן מושלם בעיני בעיקר בגלל שלא שמתי לב אליו בכלל. הספר קולח ושוטף, נעים וקל לקריאה, אך שפתו עשירה מאוד ומגוונת. רק בעמוד האחרון, כשקראתי את הערות המתרגמת עפרה אביגד למדתי שמשפטיו של פראנזן נוטים להיות מורכבים וארוכים. בחיי שלא שמתי לב. רק נהניתי מהתחושה שהכתיבה מאוד איכותית, מבלי שנאלצתי אף לא פעם אחת לחזור ולקרוא משפט שוב כדי להבינו. יש פה מן הוירטואוזיות, ללא ספק. גם המתרגמת מצידה כנראה עשתה עבודה מצוינת.
מעבר לכתיבה המשובחת ולבניית הדמויות המורכבת, מדובר גם בספר מרתק שיש בו לא מעט חוכמת חיים, ותובנות מעניינות לגבי מגוון רחב של נושאים אוניברסלים כמו למשל אהבה, זוגיות והורות, ומגוון לא פחות רחב של נושאים פנים-אמריקאים מרתקים. דרך קורותיה של בני משפחה אחת, תוך דפדוף במעלה ובמורד הדורות, פראנזן מצליח לחשוף איזו תמצית מזוקקת ומדויקת של מה זה באמת להיות אמריקאי, ועוסק המשמעות המתעתעת של ערכי החופש והחירות בפוליטיקה האמריקאית.
אז בכל זאת מצאתי כמה מלים אבל לא יודעת אם הצלחתי להסביר משהו בכלל. פשוט נהניתי מכל רגע. זהו. ממליצה בחום.
(ושוב מגיע קרדיט וזכות ראשונים, והפעם לחמדת, שהביקורת המרתקת והמסקרנת שלה היא זו ששיגרה אותי לחנות הספרים הקרובה למקום מגוריי בחיפוש אחר הספר הזה... תודה רבה!)















