דבר מוזר קרה לי עם הספר הזה שלא קרה לי מעולם קודם לכן. אני נוהגת לקרוא לפני השינה. כשהתעוררתי בבוקר, אחרי ערב של קריאה ממושכת עד שנעצמו עיני, קמתי עם זיכרון מוזר שלא הצלחתי למקם, ובו מעין סצנות מפרק בסדרת טלויזיה או סרט כלשהו על בני משפחה אמריקאים. ממש ראיתי אותם לנגד עיני ושמעתי את קולותיהם אבל עברו כמה רגעים טובים עד שקלטתי שהאנשים שאני רואה בדימיוני הם וולטר, פטי, ריצ'ארד, ג'סיקה, ג'ואי וקוני – הדמויות בספר שאני קוראת ושמעולם לא באמת ראיתי אותם... עד כדי כך הן היו מוחשיות עבורי.

עוד דבר מוזר שקרה לי זה שסיימתי ביומיים את הספר הזה, שהנחתי שאני הולכת להשקיע בו כמה שבועות. זה מפתיע בייחוד בהתחשב באורכו הרב, ובהיותו ספר 'כבד', ולא ספר מתח.

האמת שזה פשוט ספר נפלא ואני חוששת שלי אין את המלים המתאימות להסביר מה כל כך נפלא בו. כל מה שאני יכולה להגיד זה שהוא תפס אותי מהעמוד הראשון ועד האחרון, צללתי לתוכו בשקיקה, נהניתי מכל רגע, ושהתפעלותי מכשרונו של ג'ונתן פראנזן היא אינסופית עכשיו (לא קראתי את 'תיקונים', ולכן הוא נכנס אצלי עכשיו היישר לראש רשימת הספרים שאני חייבת לקרוא).

כל כך הרבה עומק, ניואנסים ורגישויות, והבנה לנפש האדם לסוגיו השונים יש בספר הזה, שהוא פשוט נכנס לך ללב ולמחשבות והולך איתך לכל מקום. פראנזן עובר מדמות לדמות מפרק לפרק, חוקר ובוחן אותה ולא משאיר אבן שהוא לא הופך בדרכו לחשוף את נבכי נשמתה. אנחנו לומדים להכיר את גיבוריו לעומק ובסופו של דבר אי אפשר שלא לחוש כלפי כל אחד ואחד מהם קצת חיבה ובעיקר - חמלה. יש בספר הזה משהו כל כך נוגה ועצוב! (אם כי בכל זאת מצאתי בו גם קצת שברירי אופטימיות זהירה).

סגנון הכתיבה של פראנזן מושלם בעיני בעיקר בגלל שלא שמתי לב אליו בכלל. הספר קולח ושוטף, נעים וקל לקריאה, אך שפתו עשירה מאוד ומגוונת. רק בעמוד האחרון, כשקראתי את הערות המתרגמת עפרה אביגד למדתי שמשפטיו של פראנזן נוטים להיות מורכבים וארוכים. בחיי שלא שמתי לב. רק נהניתי מהתחושה שהכתיבה מאוד איכותית, מבלי שנאלצתי אף לא פעם אחת לחזור ולקרוא משפט שוב כדי להבינו. יש פה מן הוירטואוזיות, ללא ספק. גם המתרגמת מצידה כנראה עשתה עבודה מצוינת.

מעבר לכתיבה המשובחת ולבניית הדמויות המורכבת, מדובר גם בספר מרתק שיש בו לא מעט חוכמת חיים, ותובנות מעניינות לגבי מגוון רחב של נושאים אוניברסלים כמו למשל אהבה, זוגיות והורות, ומגוון לא פחות רחב של נושאים פנים-אמריקאים מרתקים. דרך קורותיה של בני משפחה אחת, תוך דפדוף במעלה ובמורד הדורות, פראנזן מצליח לחשוף איזו תמצית מזוקקת ומדויקת של מה זה באמת להיות אמריקאי, ועוסק המשמעות המתעתעת של ערכי החופש והחירות בפוליטיקה האמריקאית.

אז בכל זאת מצאתי כמה מלים אבל לא יודעת אם הצלחתי להסביר משהו בכלל. פשוט נהניתי מכל רגע. זהו. ממליצה בחום.

(ושוב מגיע קרדיט וזכות ראשונים, והפעם לחמדת, שהביקורת המרתקת והמסקרנת שלה היא זו ששיגרה אותי לחנות הספרים הקרובה למקום מגוריי בחיפוש אחר הספר הזה... תודה רבה!)

כמו קוסם שעולה על הבימה ומהלטט בעשרה כדורים צבועניים שונים בו זמנית באוויר ותופסם בידו מבלי שאף כדור יפול . כך קראתי בו .
כמו ילדה קטנה שהושבה על הגלגל הענק בלונה -פארק שלא הפסיק מפעילותו ,למטה למעלה, יום ולילה ,בחלום ובעירות ללא כל הכנה ,אזהרה מראש או רמיזה קטנה ,כך הושיב והליטט בי ואותי פראנזן במשך עשרה ימים ב-624 עמודים של ספרו .

דה-אליבא -פראנזן :

"{כל}... המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה"- ובמוקד סיפורו -משפחה מתפקדת בדיוק כמו שאר המשפחות האומללות של טולסטוי- דהיינו -לא מתפקדת כלל.

פראנזן משתמש בחומרים רבים ומורכבים בעלילה הסוחפת זאת:
הוא בוחן את המשבר המשפחתי והמשבר הכלכלי בארה"ב של שנות האלפיים,לאחר 11 בספט' -תחת ממשלו של בוש הבן ,וקושר בין הדיכאון האישי לדיכאון הציבורי-הלאומי שהטלטלה הממשית והעמוקה עדיין לא עוכלה . הוא מציב סיפר בעל רבדים רבים שונים ומגוונים המשאירים את הקורא בכל פעם מופתע מחדש לנוכח התרחשויות העלילה ופיתוליה כמו אותו נהר רב ערוצים ששוטף את האדמה לאחר בצורת ומציפה במקומות מוכרים וחדשים .

במרכז העלילה עומדת משפחה אמריקאית גרעינית-משפחת ברגלנדר, המתגוררת במדינת-מינוסטה שבמערב התיכון של ארה"ב על כל מאפייניהם הכלכליים ,החברתיים ,הפוליטיים של מי שגר במדינות הללו ,בשונה משאר המדינות האחרות של האומה הזאת:

-האב – וולטר, כהבן האמצעי, האחראי,במשפחה מתפרקת, ומהמעמד הבינוני הנמוך. שאביו מתעמר בו פיזית ונפשית עד סוף תקופת התבגרותו ולכתו לקולג'.,אמו המנסה לצמצם נזקים משפחתיים בין האחים הלא יוצלחים ללא הצלחה .

-האם – פטי,-שחקנית כדורסל בקולג' ,בת בכורה למשפחה מהמעמד הבינוני -הגבוה ,ל- אב עורך דין,ול- אם החברה בבית המחוקקים, יהודיה למחצה (ומתכחשת לחלוטין) אמה שתמיד מוצאת זמן ואוזן קשבת לכל ילדיה, למעט פטי.
הוריה הליברלים ,המבוססים כלכלית ,מהידועים והמוערכים בחברה הקרובה אליהם ,שכשלו ולא העניקו תמיכה ותשובה הולמים לאונס שפטי עברה ע"י בן- אחד מהמשפחות -היותר מהעשירות במקום מגוריהם ובחברתם .הורים שהשתיקו את האונס מטעמים חברתיים וכדאיות כלכלית .אונס שאת רישומו "סחבה " פטי לאורך כל ימי חייה ונטרה על כך להוריה .

הבת – ג'סיקה, אחראית, רצינית, קרובה לאביה , אולם אינה מצליחה להגיע להישגים בחייה האישיים והמקצועיים עפ"י אמות- המידה של החברה האמריקאית .

הבן – ג'ואי, נערץ על ידי אמו עד דרגת "אלוהים קטן",אגואיסיט ,שרלטן,המפיק רווחים כספיים מהר והרבה , בגיל צעיר מאוד על גב בטחונם האישי והגופני של החיילים אמריקאנים הנלחמים את המלחמה בעירק .


כל המשפחה הגרעינית הזאת מתמודדת ביחד ולחוד עם לחצים כלכליים,נפשיים ומיניים.מסביבם -דמויות משנה רבות שמשתתפות בעלילה התופסות את מקומן בתפקידים שונים ומגוונים :

-במשולש אהבה ארוך מייגע ומייסר שמתממש ושאינו מתממש שאליהם נסחפים /מחפשים /משתוקקים-פטי ו-וולטר ,ביחד וכל אחד לחוד .

-באכזבתה של פטי מבנה "האלוהי" אשר בוחר להימלט ממתלעותיה הפיזיות והנפשיות של אמו ,ע"י התאהבות בבת השכנה הלא מוערכת.

-באכזבתו עד התכחשות של האב מהבן -בגין התעשרותו הנקלית מהמלחמה .

-בחברות האמיצה מהקולג' - שנמדדת ,מוערכת , מוחמצת,נבגדת,ואוהבת ללא תנאי.


ובמעגל הרחב הלאומי החברתי -ארה"ב שלאחר ה-11 בספט' ,פחדיה כמעצמה שמעמדה נמצאת באיום פיזי ותחושה של אובדן דרך ,ומשכך נעשה שימוש ציני של אנשי הממשל הרפוליקני ואנשי עסקים לחבור ביחד כדי להפיק רווחים כספיים וכלכליים אישיים מפתיחת מלחמה בעירק.

האיפוטניטיות המנטלית של הליברלים בחוסר יכולתם להפנים את מהות האסון הלאומי שקרה להם ובחוסר המענה הציבורי לחזירות הקפטליסיטית של אנשי הממשל ומעגל אנשי העסקים שהיו מחוברים אליהם .

"הירוקים" שאמורים להיות שומרי הסף לנופיה ואוצרותיה הטבעיים של היבשת -מנצלים והורסים אותם תחת מסווה האידיאולגיה שלהם ,כשבדרך נמחצים אנשים קשיי -יום ,המפותים בסוכריות כלכליות כמו האינדיאנים שקיבלו חרוזים מקולמבוס .

ובתוך כל המארג הכואב המעיב והמייסר,ולהבדיל גם המרומם לגבהים והמשפיל לעומקים ,מנסה המשפחה הגרעינית הזאת וממה שנותר ממנה כמשפחה מפורקת, כואבת ומדממת למצוא את עצמה ולחזור להיאחז ולהכלל בתוך שרידי החלום האמריקאי של "המשפחה המאושרת והמושלמת" .
אולם הם מודעים כי מה שנשבר ונסדק בחיייהם אי אפשר לאחות בשלומותו בחזרה לתוך" ה-חלום ה-"חירות ה -אמריקאי" , אבל הדרך לדבוק אחד בשני כזוג,להישאר ביחד כמשפחה , ,להכיל כהורים את ילדיהם שלא תמיד עומדים בציפיותיהם, ומצד הילדים להבין ולקבל את ההורים כאנשים בשר ודם עם מעלות ומגרעות ,שנפצעים, נפגעים ,מתרסקים ,ומחפשים את דרכם לצוף מחדש מעל פני החיים ,זאת הדרך היחידה שנותרה להם כדי לשרוד, למצוא מנוחה ומקלט ,ולו רגעית,במארג חייהם כיחידים ובתא משפחתי .



פראנזן אינו חס על הקורא -זמנו וסבלנותו ב-624 עמודי הספר .הוא מלטש את מילותיו ומשפטיו בנייר זכוכית מחוספס מהצד האחד ובמשניהו -דק להפליא.ולפיכך הם עמוסים בשפה מיומנת ,וירטואזית ,מדוייקת בבחירת המילים ,ובמשחק עם כל מגוון האמצעים שקיימים בשירה ובפרוזה,וזאת לעיתים ללא סימני -פיסוק ,אשר יכולים להתפרש על עמוד שלם .
עד שלעיתים תפסתי את עצמי כקוראת מחפשת שוב בדף הקודם מהו הרעיון או האפיזודה שהתחיל,יש מי שיאמר שזוהי "חפירה ספרותית לשמה" וכי היה מקום לעריכת הטקסט מחדש ,אולם נוכחתי לדעת כי גאונותו של פראנזן הינה בכך שבסופם של הדברים הוא קושר את כל הקווצות ושום דבר ממה שתואר קודם באריכות -אינו מיותר בעלילת הספר .


התרגום לעברית המופלא נעשה ע"י עפרה אביגד ,אשר מתוודה על הקשיים הלשוניים והצורניים שעמדו בפניה .אולם יאמר לזכותה כי אכן עמדה בכך ולמרות "חפירותיו " של פראנזן והקריאה הייתה שוטפת ומענגת .

כריכת הספר בעברית-הנה מוחמצת במקצת למהות הספר ,במקום תכלת שמיים הכל-כך אופיטמי ,הייתי מאפירה את התמונה באפשריות שבאינסטגראם.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיי.וישנם לא מעט קוראים באתר שהספר הזה "תפור" לטעמם/ן ולאישיותם/ן.

לרוץ לקרוא !!!!

​אחרי 3 שבתות מייגעות סיימתי את חירות.
משפטים ארוכים, תיאורי עבר, עלילה שמתמקדת לחילופין בתקצירים מהירים של מאורעות ובחיבוטי נפש שלא ממש מתקדמים אלא חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה, ופרק סיום שמנסה לחפות בסגנון 'ומאז הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה'.
את הספר הקודם של ג'ונתן פראנזן שקראתי, טהר, דווקא אהבתי. אבל בספר הזה הרגשתי שהמוטיבים מהספר הקודם חוזרים על עצמם ונעשים קצת שחוקים: קשרים מתוסבכים עד מטורפים, תהומות נפש שחורות ובלתי מובנות, תחרויות נצח סמויות בין חברים או אוהבים, ילדות קשה שהופכת להורות בלתי אפשרית, והורים עשירים שמתעלמים, מזניחים או מתעללים.
מילה טובה בכל זאת? לא זנחתי את הספר באמצע, וגם כשעזבתי חזרתי אליו שוב. לא יודעת מה, אבל כנראה משהו שם בכל זאת הצליח לסקרן אותי.

מרתק, מדכדך, מצחיק, מעצבן, מופרז, פוליטי, מכמיר-לב ויומרני – הרומן "חירות" של ג'ונתן פראנזן הוא כל אלה ועוד, ספר העולה-על-גדותיו בעושר העלילה וריבוי הפרטים שבו. פראנזן הוא מספר סיפורים נפלא, הטווה עוד ועוד קורי-סיפור שתי-וערב עד שהוא לוכד את הקורא ברשתו. ב"חירות" הוא עוסק בחומרי החיים הבסיסיים של האדם המודרני בכלל ושל ההומו-אמריקנוס בפרט: אהבה, תשוקה וסקס, קינאה ותחרותיות, חברות, בדידות, חיי נישואין, יחסי הורים וילדים, התנגשות הערכים הדמוקרטיים והרפובליקאים, ומה לא.

כמעט כל הדמויות ברומן שרוטות (האם אין זה כך גם במציאות), ופראנזן מיטיב לתאר כיצד דור שרוט של מבוגרים יוצר את הדור השרוט (קצת אחרת) הבא של הילדים. העלילה נבנית על גבו של משולש אהבה-קנאה-חברות המתקיים בין וולטר ברגלנד, פטי אשתו, וריצ'רד חברם. וולטר וריצ'רד מתחברים זה לזה בשנות הקולג' על אף (או שמא בגלל) שהם כל כך שונים זה מזה: וולטר הוא חנון אחראי-עד-פחד (היה יכול להשתלב בתכנית הריאליטי 'היפה והצנון') בעל ערכים דמוקרטיים למופת; ריצ'ארד, לעומתו, הוא הכי קוּל שאפשר: מוסיקאי רוק אלטרנטיבי, לא עושה חשבון, נון-קונפורמיסט ומזיין כל מה שזז. ריצ'ארד כל כך חושש מלהפוך מיינסטרים, עד אשר כשאחד מאלבומיו מצליח יוצא לו החשק להוסיף וליצור ווולטר נאלץ לנסות ולשכנעו: "ברצינות, ריצ'רד, אתה כישרון גדול. אתה לא יכול פשוט להפסיק [לעשות מוסיקה] רק בגלל שבמקרה אנשים אהבו את אחד התקליטים שלך." את המשולש סוגרת פטי, ספורטאית בצעירותה, אישה יפה, רבת מרץ, אהבה וסתירות.

מלבד המשולש וולטר-פטי-ריצ'רד, "חירות" משופע בדמויות-משנה רבות ומעניינות. דמות אחת כזו היא... העיתון "ניו-יורק טיימס"! העיתון מוזכר פעמים רבות במהלך הרומן (החל מן העמוד הראשון) וההתייחסות אליו היא כאל 'שופר העם', נקודת ההתייחסות של המיליה החברתי-פוליטי של ההומו-אמריקנוס הדמוקרטי. ולכן אי-אפשר שלא לציין צירוף מקרים מדהים. בגב הספר מופיעות שתי ביקורות מתמוגגות על הספר. האחת היא מאת "מוסף הספרים של הניו-יורק טיימס" והשנייה – וואו, צירופי המקרים שרצים כאן – היא מאת ה"ניו-יורק טיימס" בכבודו ובעצמו! האוריינטציה הפוליטית המשתקפת בכתיבה היא אנטי-רפובליקאית עזה, ברוח האמירות הבאות: "תקופת בוש 2, הממשל הגרוע ביותר בכל הזמנים.", "הפונדמנטליזם הכפול של התאומים הסיאמיים בוש ובן-לאדן", ועוד. אין פלא, אם כך, שהטיימס מתמוגג.

"חירות" ריתק אותי, בסך הכול, עד כדי קיצור שעות השינה שלי במשך שלושה לילות, אבל הוא סובל גם ממספר פגמים. ראשית, כשרון הכתיבה העולה-על-גדותיו של פראנזן הופך בנקודה מסוימת לעושר-השמור-לרעת-בעליו (וקוראיו). החלק האחרון של הספר נמשך כמו מסטיק ונדמה כי הסופר מרגיש צורך לסגור את כל הקצוות הפתוחים ולעדכן אותנו מה עלה בגורלה של כל דמות שולית שנתקלנו בה במאות העמודים הראשונים. זהו מקרה ברור של כל-המוסיף-גורע. שנית, ישנו חלק של הרומן בו מובאת מעין מיני אוטו-ביוגרפיה שנכתבה ע"י פטי. התיאורים שם כתובים בסגנון "הביוגרפית סבורה כי...". או "האוטוביוגרפית מעדיפה לחשוב כי..." וכולי, ויש בזה משהו מעט מלאכותי. שלישית – כפי שציינה כבר שין-שין בביקורתה על הספר – הספר פוליטי מאד, אולי פוליטי מדי. ולמרות חסרונות אלו, הספר סיפק לי חווית קריאה אינטנסיבית ומרתקת. מי שלא יפתח ציפיות יתר בעקבות קריאת הסופרלטיבים של הטיימס, יוכל בהחלט ליהנות.

ציטוטים ופכים קטנים.
-----------------------
1. הנה מה שכותב פראנזן על הבעיות הגדולות של עולמנו הנובעות מפיצוץ האוכלוסין: "תחשוב על פליטת הפחמן הגלובלית, על הג'נוסייד והרעב באפריקה, על המוני החלכאים מחוסרי התקווה בעולם המוסלמי שמקצינים והולכים, על הדיג המופרז באוקיינוסים, על ההתנחלויות בישראל, על פלישת הסינים לטיבט ועל מאה מליון עניים בפקיסטאן הגרעינית." מדהים איך גאוני השיווק הפוליטי הצליחו להכניס לתפיסת העולם של השמאל את ההתנחלויות כאחד מפגעי העולם הראשיים, לצד הג'נוסייד באפריקה, מאה מליון העניים בפקיסאטן הגרעינית, ועוד.

2. פראנזן מוצא לנכון להכניס לאיאן מקיואן עקיצה 'בקטנה'. וכך הוא מספר על ג'ואי, בנם של וולטר ופטי: "הוא הוציא את הספר "כפרה"... וניסה למצוא עניין בתיאורי חדרים וגינון". של נעליך מעל רגליך, יא פראנזן מפרונזן, כאשר אתה מדבר על מקיואן, שהוא סופר רב-גוני ממך ויודע לספר סיפור מרתק לא פחות טוב ממך אבל בלי ההפרזות שלך.

3. "מי שרוצה הלוויה גדולה כדאי שימות מוקדם".

בפרולוג ובאפילוג של הספר, פטי ווולטר - הדמויות הראשיות בספר, מתוארים כזוג מאושר  בתוך השכונה בה הם גרים כאשר וולטר שקול בדעתו, נינוח ופטי מסבירת פנים, מחלקת עוגיות לשכניה ושכנותיה ומזמינה אותם לערבי ברביקיו בבית משפחת ברגלנד.
אך למעשה, בתווך, בין לבין, הזוגיות שלהם עברה טלטלה עצומה. וזה כל הסיפור, על וולטר ופטי, ילדיהם ג’ואי וג’סיקה, חיי הזוגיות שלהן, מימושם העצמי, סיפור פגישתם וחברם – ריצ’רד, המוזיקאי הפועל למען עצמו ללא התחייבויות מיותרות.
אז מאיפה להתחיל בעצם, בספר עב כרס שכזה? או שמא כבר התחלתי... פטי וולטר הכירו בזמן הלימודים ולמעשה אהבתו של וולטר הינה אפלטונית עד אשר פטי מזניחה את תשוקותיה לחברו הטוב של וולטר - ריצ'רד וכאשר ריצ'רד דוחה אותה פטי נענית לאהבתו של וולטר. הסיפור מתרחש באמריקה של שנות התשעים ושנות האלפיים. של פיגוע התאומים. של המלחמה בעיראק. פטי פוגשת בריצ’רד, ריצ’רד פוגש בפטי. וולטר פוגש בללאיתה ובין לבין ג’ואי עובר לגור אצל שכניהם באהבתו לקוני ובבגרותו עובר לניו יורק ומשתוקק לאחות של חברו הטוב. אז כן, לבסוף אנחנו דומים יותר להורים, אולי…
פראנזן נע בין הדמויות בחלקיו השונים של הספר ודמות המספר מתמקדת בכל דמות, מתעמקת במחשבותיה, לבטיה ונכנסת לקרביים שלה. והאירוניה רבה כאשר הדברים מסופרים בגוף שלישי "בדיעבד התברר שבחייה של האוטוביוגרפית.. במשך זמן מה הצל היחיד שהעיב על תחושת הסיפוק שלו היה..." אבל הכתיבה של פראנזן עמוקה ומלאת אמפתיה לדמויות. מלווה באירוניה רבה – מה שמותיר את הקורא – אותי בכל אופן – עם עצב מהול בצחוק. גם כאשר – ואולי למרות ובגלל - הן מנסות להתמודד עם קשיי העולם והקונפליקט בין מוסר למילוי התאוות השונות - כסף, מין - מתפרץ אל תוך העלילה. וזה חזק וזה כואב. במקום מסויים זהו התפוררות החלום האמריקאי, במובן הזוגי של העניין. ואולי זהו מימושו. אבל בדרך, בשבילים המתפתלים והמתפצלים, במהמורות הנקרות בדרך, המון המון כאב. אמריקה בשטחיה הרבים - ארץ שמרחביה רבים וארוכים (בניגוד לישראל - אצלנו המרחב הוא בעומק הזמן כפי שאהוד בנאי סיפר פעם), מנסה וולטר לשמור על הצלת ציפורים מסוג הסבכונים והאירוניה והאבסורד צועקים, הצלה לעומת הרג ומלחמה בעיראק וחזון הגשמת הממון, ללא רחמים ומעצורים ובעיקר ללא מוסר (האירוניה בולטת באופן משעשע וגרוטסקי בחתול של השכנים אשר טורף סבכונים). ואולי זהו האידיאל של וולטר להיאחז במשהו בעולם חד צדדי.
בכלל, מוסר זהו מוטיב חזק בתוך הספר: מוסר שלי כלפי עצמי, מוסר בתוך זוגיות, מוסר כלפי האחר ועוד. מוסר כנראה אינו דבר חד משמעי למרות שישנם פילוסופים בתורת המוסר שיגידו ודאי שכן, טוב הוא טוב ורע הוא רע, אך קטונתי מלהתעמק בעניין זה.
זהו הספר הראשון שאני קורא של פראנזן וזה היה תענוג צרוף. לא רציתי להיפרד מוולטר, פטי, ילדיהם ג'ואי וג'סיקה וריצ'רד החבר הנצחי - כמעט ולא הזכרתי את נושא החברות האמריקאית - אך לכל דבר יש סוף ונראה לי כי שש מאות עשרים וארבעה זהו סוף ארוך. אז תודה לג'ונתן פראנזן על הספר הזה ורק כמה מילים אחרונות על שם הספר. חירות. חופש. שחרור. הזכות לחופש. בעלי חיים. בני אדם. חופש בתוך זוגיות. חירות במימוש עצמי - אמריקה כארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

עברו כשבועיים מאז שסיימתי לקרוא את "חירות", ספר לו ציפיתי בקוצר רוח מאז שקראתי את "התיקונים" המופתי לפני מספר שנים.

ובכן, ממרחק זמן מסויים אני חייבת לומר, לצערי, ש"חירות" לא השאיר בי רושם מיוחד. הספר הזה כבר לא ייכנס לרשימת הספרים האהובים עליי.

זהו ספר ארוך ביותר, עמוס, דחוס ומאד מייגע לפרקים. אמנם פראנזן כותב היטב, ויש לו יכולת אבחנה וניתוח פסיכולוגיים מרשימים אבל בסופו של דבר התבשיל המורכב שהוא רקח כאן לא ערב לחיכי ולא השאיר בי רושם שלא יימחה, כשם שקרה עם ספרו הקודם. בנוסף, לא התחברתי לאף אחת מן הדמויות ואם אין חיבור רגשי והזדהות אז נשארים עם תחושה תפלה ועקרה.

יתרה מזאת, הספר פוליטי ביותר וכולל הרצאות והטפות מוסר ארוכות ומעייפות. סורי, זה לא הזמן והמקום!

ולסיכום, תסמונת הספר השני...
(לפני שתתקנו אותי, אני יודעת שהוא כתב עוד שני ספרים לפני "התיקונים" אבל הם לא נחשבים.)

"חירות" הוא ספר גדול, ארוך, כבד. למרות שהוא יצא בהוצאת עם עובד הוא בפורמט מלא שמעניק כובד כפשוטו ל600 ויותר עמודיו. הכתיבה עצמה, לעומת זאת, זורמת מאד ואין בה כמעט כבדות. את רוב הספר קראתי בשוונג אחד, הוא פשוט תפס אותי והתגלגל מעמוד לעמוד, והתקשיתי למצוא נקודה לעצור.
ובכל זאת, לכתוב ביקורת על ספרים בסדר גודל כזה זאת תמיד בעיה. הם בדרך כלל ארוכים, מפורטים ומלאים במשמעויות מכדי שיהיה אפשר לצמצם אותם לכמה פסקאות ומלבד זה תמיד קיימת תחושה שניתוח של קורא מן השורה את הספר לוקה בחסר, ובעצם צריך לפנות את המקום ליודעי דבר. לכן אני מודיעה מראש שאני לא מתיימרת לחשוף את הביקורת החברתית השנונה, את גאונות הדמויות ואת החדשנות שבכתיבה. אני אכתוב מה חשבתי, ואתם מוזמנים לקרוא.

הספר מספר את סיפורם של וולטר ופטי, זוג פרברי ממוצע כביכול לאורך תקופה ארוכה. כמיטב המסורת, החיים של השניים נראים תקינים אלא שמתחת לפני השטח רוחשים זיכרונות, כאבים ורצונות שלא באו על סיפוקם והם עולים לאט לאט אל פני השטח. הסיפור של השניים משתלב בחיי ילדיהם ובסיפורו של ריצ'רד כץ, חבר ילדות שהוא גם במקרה מוזיקאי מפורסם למחצה. כל אחד מאלה מנסה למצוא את הגאולה שלו אחד בשני, ניסיונות שמסתבכים זה בזה ונועדים לכישלון.
וולטר, למשל, הוא אדם אחראי מילדות: הוא מנהל את העסק של הוריו, דואג לריצ'רד חברו המוזיקאי, דואג לאשתו ואפילו דואג לעתיד כדור הארץ. הוא משוכנע שמקומו עם פטי ושהוא עושה את הדבר הנכון, אלא שישירותו וכנותו מפריעים לו לראות את העיוותים,ההתחמקויות והסאב-טקסט של סביבתו.
פטי, לעומתו, שבויה באהבה ישנה ולא מצליחה להחליט האם לנטוש את חייה הנוכחיים כדי להגשים אותה או להיות מרוצה מהחיים המשמימים-משהו שיש לה כרגע.וריצ'רד המוזיקאי מנסה לעשות את מה שהוא באמת מאמין בו וטוב לו ונאלץ לספוג דחיות של עולם מזויף ומתוחכם.

ההתלבטויות והקשיים של השלישייה הזו מתוארת בספר בשפה קולחת, מדויקת ומרתקת, שמלאה על הדרך בביקורת על התרבות האמריקאית המודרנית, עם האנוכיות, המסחריות והעיוות שבה. ניכר שפראנזן ער למצב סביבו ושהוא מיטיב להעביר את האווירה שהוא חי בה. עם זאת, החיים הדי שונים שלנו כאן קצת מקשים על הבנה לעומק של הביקורת הזו.
אבל הנקודה שבאמת הפריעה לי לתת לספר ארבעה כוכבים היא התחושה שעולה ממנו. איזושהי הרגשה של יאוש, של חוסר תקווה ושל חיים בעולם מנוכר. פראנזן יוצר תסריט שבו כולנו נדונים לעשות את כל הטעויות ולחוות את כל האכזבות ולעולם לא להצליח ליצור לעצמנו חיים מספקים. אין ספק שמבחינה ספרותית אכן מדובר ביצירה מרשימה, איכותית ועוצמתית ובאמת מדובר בספר שנותן חוויית קריאה. אבל איכשהו, הייתי מעדיפה לצאת עם הרגשה קצת יותר אופטימית, כמו זו של העטיפה, למשל.

כל העולם רוצה אמריקה. בטהרן הילדים רצים עם כובעי נייק וחולמים ניו-יורק, במוגדישו החבר'ה לובשים ליוויס וחולמים קליפורניה ובבת ים הערסים לובשים "אברקומבי" וחולמים באסטת בגדים בפלורידה.
אבל מתברר שיש סוד גדול: להיות אמריקאי זה קשה מאוד.
כמעט כל "רומן אמריקאי גדול", כמו שספר זה מתיימר להיות, מסביר את העניין הזה - התנפצות החלום הבורגני / האישי/ הלאומי האמריקאי וכמה היומיום האמריקאי מסריח (סליחה על הצרפתית שלי).
זה לא ספר מעולה, ולעיתים הוא מתקשה להיות אפילו טוב. יש בו בערך 400 עמודים יותר מדי והוא טרחני ומניפולטיבי לאורך קטעים ארוכים. אחרי כל הדברים ששמעתי על פראנזן וספריו, זה הספר הראשון שלו שאני קורא והאמת? לא.
אז אם לשוב לתובנה העיקרית שלי מהספר, אני חושב שצריך להסיק שלא כל דבר שמגיע מאמריקה, בעיקר תפיסות ותובנות חיים (או ספרים:) צריך לאמץ באופן אוטומטי. חשוב תמיד לזכור שגם אם הדוד סאם שלח את זה, יכול להיות שזה מקולקל.

אני כנראה בת אדם פשוטה מאד, או סתם לא אמריקאית, או אולי הספר הזה עובד טוב יותר באנגלית, אבל אין ולו דבר אחד בספר הזה שלא עבר לי לגמרי מעל הראש.
לא הבנתי את הדמויות, אף אחת מהן לא עניינה אותי, ורובן רוב הזמן היו לא אמינות בעיניי. לא הבנתי את העלילה, שאמנם רובה באמת מונעת ממעשים לא ברורים של הדמויות שאני לא מבינה, אבל גם את החלקים שלא - לא הבנתי.
כמי שכנראה לא הבינה כלום, הספר היה כל כך הרבה יותר מידי ארוך, שאין לתאר.
בעבר כבר קראתי ספרים אמריקאים ארוכים עד מוות וכבדים שלא לגמרי הבנתי (דוגמאות: "תפילה לאוון מיני", "החוחית"), אבל אחרי שצלחתי אותם בקושי רב חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שהאורך והפרטים הם חלק משמעותי מהספר וממה שהוא מנסה להעביר. לצערי מ"חירות" לא יצאתי עם מסקנה דומה, ואני בעיקר מותשת מ-624 העמודים.
בשום שלב לא חשבתי או הרגשתי שזה ספר גרוע. אפילו הרגשתי שכנראה באנגלית הכתיבה לא רעה בכלל, למרות שיתכן שהנימה המשועשעת והאירונית מתקשה מאד לעבור בתרגום ורק הבליחה מפעם לפעם. אבל לצערי לא התחברתי באף רובד, לא הבנתי מה ניסו לספר לי או להעביר לי מעבר לרמה השטחית ביותר של העלילה, ולכן אני לא ממליצה על הספר.