בצינית המרעידה את אמות הסיפים, בכנות בלתי מתפשרת ובכוח שיש רק למי שמעז לומר אמת עמוקה, מעלה אפרים קישון את הבושה מאחורי השתיקה בה אפשרנו לאומנות המודרנית לבזות עצמה.
האומנם, כפי שאמר Steinberg :"כאשר אני ממש מתעב משהו, זו ללא ספק יצירת מופת.."? או שמע זוהי פרובוקציה רדודה הנאחזת בתגובתו הראשונית של הקהל ,מנסה כך להצדיק את קיומה העלוב?
בתחילת המאה ה-20 זכינו להכיר אין ספור אמנים שאינם יוצרים עוד בסגנון הקלאסי אך אינם שואפים להשמיד ראיות לקיומו!
או אולי אין שום טעם למחות, כי המלחמה כנגד השטויות של המוקיונים השולטים בעולמינו התרבותי והחברתי על חשבונינו כיום, מועילה כמלחמה כנגד תחנות רוח..
אל תשכחו שאם אין צורך להסביר את
היצירות אזי איך ניתן להצדיק את קיומם ופרנסתם של מבקרי האומנות??!
החופש הדמוקרטי אינו יכול להוות תירוץ לשתיקה סבלנית לטימטום שמוגש כאומנות להמונים.
משכנע בכנותו הכואבת, מעלה קישון שאלה המטרידה אותי זמן רב:
האם כל יוצר הוא אמן וכל יצירה היא אומנות?
איפה עובר הגבול בין אומנות לזבל?
ואנקדוטה קטנה לסיום, פיקסו היקר הודה שהוא שרלטן היודע לנצל את הטיפשות והריקנות של בני זמנו.. מה תגידו על זה??
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
