“איך אפשר לתאר מערכת יחסים בין גבר בן 70+ לבחורה בת 20? בעייני זה ניצול, ניצול של התמימות והנעורים ומעמדו המכובד של הצייר הגדול שפיקאסו היה. לקח לו פרגית שנשבתה בקסמיו ובגדולה שלו. לראיה, אחרי 10 שנים התבגרה, התפקחה ועזבה אותו.
את הטוקבק הזועם הזה מצאתי בתגובה לידיעה מלפני 3 שנים על מותה של פרנסואז ז'ילו בגיל 101.
הקריאה בספר "החיים עם פיקאסו" של ז'ילו מ1964 מציירת תמונה קצת אחרת. קודם כל, רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, בתחילת הקשר ביניהם, ז'ילו הייתה בת 21 ופיקאסו - 61.
ולאחר קריאה בספר לא הייתי ממהר לכנות את ז'ילו "פרגית שנשבתה".
ז'ילו מתארת כיצד עוד מילדותה סבלה מנדודי שינה, ואת הלילות הלבנים הייתה מבלה בקריאה. גם אביה פתח את ספרייתו בפניה ועד גיל 14 קרא בפנייה חלקים נרחבים מיצירותיהם של ענקי הספרות הצרפתיים. בגיל 17 היא כבר ראתה את עצמה כפילוסוף מפולפל, שעומד על טיבם האמיתי של החיים. היא מתחילה לימודי משפטים וספרות בסורבון ובמקביל לומדת ציור אצל אנדרה רוז'דה.
לראשונה בחיי חשתי במגבלותי. בלימודי המשפטים, למשל, שלא היה לי בהם כל ענין, לא היו לי קשיים כלשהם בפתרון הבעיות שצצו לפני. אך משהחילותי ללמוד ציור והתמסרתי לו בלהט, הגעתי אט אט להכרה שיש דברים שנבצר ממני לבטא. נתקלתי בקשיים שונים, הן מבחינת התפישה, והן מנקודת הראות של הטכניקה. זמן רב חשתי שאני ניצבת לפני חומה אטומה. ואז עלתה בי לפתע ההכרה שביסודו של דבר נובעים קשיי במידה לא מועטה מן העובדה שהנני חסרת נסיון-חיים. אחיזתי בדברים רבים היתה אינטלקטואלית במהותה, אולם משנגעו הדברים בנסיון של ממש, הייתי כמעט בורה מוחלטת.
ז'ילו נקלעת למשבר. המורה שלה לציור רוז'דה נאלץ לברוח מפריז כדי לא להתגייס לצבא הכובש הנאצי; בן הזוג שלה באותה תקופה עוזב אותה; היא לומדת, בלחץ אביה, תואר שלא באמת מעניין אותה. ובאותה התקופה היא פוגשת בפיקאסו.
בצעד מפתיע היא מחליטה לפרוש מהלימודים ולהתמסר לדבר שהוא כל חייה: הציור.
עד אותה עת דומה הייתי לאותו זחל הנתון בפקעת שיצרה הסביבה סביבי. לא יכולתי להשתחרר מן הרושם שקולות החיים שהגיעו אלי עד כה היו כה חנוקים עד כי דומה שאין לי כל קשר עם המציאות. ידעתי שאמן דולה מתוך נסיון-חייו הישיר את החזון שהוא מביא ליצירתו, ומשום כך החלטתי שעלי לפרוץ מתוך הפקעת שאני נתונה בה. סבורתני שמה שהתרחש בי אז היה דבר-מה שמעבר למשבר אינטלקטואלי; דומה היה יותר ללידה מחדש וכשגמלה בי ההחלטה, הרגשתי את עצמי עירומה כביום היוולדי.
ז'ילו ידעה שהחלטה כזו עשויה לגרום לאביה לנתק איתה את הקשר, וכך אכן קרה. אביה מתפלץ לשמע ההחלטה, וז'ילו מתארת כיצד לאחר שקיבל את הודעתה הכה בה ללא רחמים. היא עוברת לגור בבית סבתה, לשם אביה שולח מדי פעם פסיכיאטרים, במטרה לאבחנה ולשלוח אותה למוסד לחולי נפש. הדבר לא עלה בידו.
הפגישות בביתו של פיקאסו הולכות ותוכפות. על אף פער הגילאים בין השניים נרקם ביניהם קשר עמוק. ז'ילו, שבחברת בני גילה נוהגת להיות ביישנית ולשתוק, מרגישה כל כך טבעית ונינוחה ליד אדם זה, המבוגר ממנה כמעט פי שלושה. כשהיא מתוודה בפניו על כך, הוא עונה:
זהו בדיוק מה שאני חש. בהיותי צעיר, עוד לפני היותי אפילו בגילך, לא מצאתי אדם שנתן בי הרגשה שהוא דומה לי. קיננה בי הרגשה שהנני חי בבדידות מוחלטת, ומימי לא גיליתי לאיש את צפונות מחשבותי. ביקשתי לי מפלט בציור. עם חלוף השנים נקרו על דרכי פה ושם אנשים שיכולתי להתחלק עמם מעט במחשבותי. לגביך יש לי אותה הרגשה, שהננו מדברים לשון אחת. מן הרגע הראשון ידעתי שיש קשר בינינו.
ב1946 ז'ילו עוברת לגור עם פיקאסו בדירתו ברחוב דה גראנד אוגוסטן בפריז. בתיאורים עד לפרט-הקטן-ביותר אנו מקבלים הצצה לחיים עם פיקאסו: צבעוניים, אקסצנטריים, מצחיקים, מלאי הפתעות וריגושים. תערוכות, שיחות על ציור, פיסול ותחריטים, מפגשים עם דמויות כגון המינגווי, סארטר, בובואר, ז'אן קוקטו, סטרווינסקי, אנדרה ז'יד, צ'רלי צ'פלין, פיצג'רלד, מערכות היחסים עם הציירים שאגאל, בראק, ג'קומטי ומאטיס, אמונות טפלות, אמרות כנף, מלחמות שוורים, והחיים בדירה ביחד עם תוכים, ינשוף וגם תיש שפיקאסו אהב במיוחד, ופרנסואז פחות.
אך החיים עם פיקאסו לא חסרים רגעים של מרירות, והם אולי אף עולים על רגעי החסד.
לגבי פיקאסו יש שני סוגים של נשים: אלילות ואסקופות נדרסות. מנצחות או מנוצחות. הוא עזב את אשתו הראשונה, רקדנית הבלט הרוסיה אולגה קוקלובה, לטובת הציירת האינטלקטואלית דורה מאר. כשזו נמאסת עליו הוא מנהל רומן עם מארי תרז וולטר, שאינה חכמה כדורה מאר אך מתוקה לאין ערוך ממנה; ולבסוף נוטש גם אותה לטובת פרנסואז, מתיר אחריו שובל של נשים פגועות ולבבות שבורים. נדמה כי לכל אורך 10 שנות הזוגיות פרנסואז נמצאת במאבק מתמיד להיות המנצחת - כי ברגע שתהפוך למנוצחת פיקאסו יאבד בה כל עניין - ומלבד הייאוש והשחיקה שנלווים למאבק זה, אף אדם בוגר לא חש סיפוק אמיתי מעמדת מנצח או ממערכת יחסים שדורשת הימצאות בעמדה כזו.
ז'ילו מנתחת באופן גאוני ומדויק את האישיות המורכבת של פיקאסו, וללא ספק היא ניחנת ביכולת כתיבה מרשימה ובהרבה חוכמת חיים. להפתעתי אין כאן הרבה ביקורות על הספר, אך הביקורות המעטות שכן נכתבו גם הן חלקו שבחים וחמישה כוכבים. ממליץ גם לכם לקרוא, לא תתאכזבו 😉”
