קראתי פה את הביקורות המרתקות של ציפי ושל קוראת הכל, שגרמו לי למהר ולהשיג את הספר הזה (תודה!). הוא הטריד אותי בזמן קריאתו וגם לאחריה. לאו דווקא בגלל הנושא שאינו ממש חדש בספרות כמו בחיים, אלא כי בזמן הקריאה אתה מחכה כל הזמן לאסון נורא - הספר מתחיל בסוף וחוזר אחורה לתאור השתלשלות העניינים. והטכניקה הזאת - שמגבירה בלי ספק את המתח של הקורא - אינה מאפשרת לו לקרוא בנחת ולהיות מופתע כשהאסון קורה.

קשה להגדיר את הספר הזה: הוא נע בין כמה צירים, שכל אחד מהם מרתק וסוחף אותך לכיוונו. נושא אחד עוסק בבחינת הכריזמה. מאיפה היא מגיעה ומה השפעותיה על סביבתה. תחום נוסף בודק את היכולת להתחבב על אחרים. גם התקווה נבדקת: עד לאן יהיה אדם מוכן להרחיק ולהגמיש את מה שהוא מאמין בו כשהחרב מונחת על הצוואר? הוא עוסק גם בשאפתנות, קנאה ויוהרה.

הסיפור מנסה להבין את הנפש האנושית. ניסיון שכל חיבור ספרותי עוסק בו בדרך זו או אחרת. ווד משיג השג חלקי בלבד, למרות שהוא מבסס את דמותו של איידן על חומר מקצועי בתחום הפרעות אישיות, ועשה אף שימוש בעבודות מקצועיות מתחום הפילוסופיה והמוסיקה. הסיפור כאמור, מעניין מאד אבל רוב הדמויות - חוץ מאוסקר וד"ר קרסט לא היו ברורות לי מספיק ונראו לי כסטטיסטים שתפקידם רק לקדם את העלילה.

למרות ההסתייגויות נהניתי מהספר שנושאיו נוגעים בכל מה שמעניין. קראתי וחשבתי שכשהכריזמטי והחביב נפגשים, הם גורמים למסה קריטית, והפיצוץ כנראה לא יאחר לבוא...

*

****


ככל אחד מאיתנו הייתי גם אני צריך לענות לא אחת על השאלה: האם אתה מאמין באלוהים? ואחרי שהטלתי את הפור, לכאן או לכאן, תמיד הסתעפו מהשאלה הראשונה הזאת עוד ועוד שאלות, שעליהן היה לי קשה מאוד לענות, כי לא ידעתי להחליט. מה עם כוח עליון? מה לגבי הדברים שהמדע לא יודע להסביר? מה אם מאלדר מה-X FILES צודק? מה אם לא כל קסם הוא רק אחיזת עיניים? מה לגבי כל המהפנטים והמתהפנטים שעושים (ראיתי במו עיניי) דברים שאין להם הסבר רציונלי? מה עם מה שעושים דארן בראון או נמרוד הראל? מה עם מחלות שנתרפאו להן, גידולים שנעלמו, נכים שקמו על רגליהם? עזבו את כל זה - מה עם אינטואיציה? וכריזמה? וחשיבה חיובית? איפה עובר הגבול בין מה שהוא בולשיט מטופש שאנשים נתלים בו כשאין להם את הכוח, הזמן או הכישורים לחפש עוד לבין מה שהוא האמת האחת שפשוט אי אפשר להסביר כי אין הסבר?

למרות שאני נאלץ להיכנע לדיכוטומיה המובנית כאן, אין לי תשובות סופיות. אני לא מכריע. למרות שבאתי מבית דתי, ולמרות שמתישהו בחרתי להיות חילוני, אני לא יודע לגבי אלוהים. ובאיזו גירסה שלו אני מאמין או שלא. ולא לגבי אלילים אחרים, או כוח עליון, או קסמים, או אפילו סקאלי ומאלדר. לא יודע. אני מוכן לקבל קסם, אבל לא אופתע אם גם הקסם המדהים ביותר הוא פשוט לא אמיתי. שואו. לא יודע. לפעמים אני נכנע ומאמין, ולפעמים אני עיקש ואין שום סיבה שאאמין. ואני שונא מופעי קסמים בשל הסיבה הזו ממש.

הספר הזה מדבר על הקו הדק הזה שנמתח בין אמונה לתקווה, בין הרצון להאמין לתשוקה להפריך, בין הכמיהה להתמסר לבלתי אפשרי לבין הצורך להטיל ספק בכל דבר, ובין הידיעה שמשהו לא ייתכן לחוסר היכולת להסביר את אותה היתכנות ממש. אני לא רוצה להכביר מילים על התגוללות העלילה או השאלה "מי צודק", גם כי זה באמת לא משנה למי שיקרא, וגם כי את הדרך הזאת בין ספק ואמונה הקורא צריך לעשות, לדעתי, בעצמו.

מרבית הביקורות כאן לפניי העניקו לספר הזה ארבעה כוכבים או יותר, אני באופן אישי מצאתי שהרעיונות שבו ידועים ומשומשים, וכי הכתיבה שבו בינונית גם מבחינת הסגנון וגם בנסיון הלא-מוצלח לשמור על הדרמה או המתח לאורך כל הספר - שהוא ארוך הרבה יותר מדי ללא הצדקה.

לתחושתי - אפשר לוותר.


____

אני אדם רציונאלי הרבה יותר מאשר רגשי. הטעם שלי בספרים ללא ספק מושפע מהעובדה הזו, כמו גם מערכות היחסים שלי עם אנשים. אני אוהבת להיצמד לעובדות ואני ספקנית מאוד לגבי כל דבר שלא הוכח מדעית או שלא ראיתי במו עיני. מטבע הדברים, אני נטולת אמונות דתיות, ויש בי נטיה לזלזל בעיסוקים 'רוחניים' מהסוג של אסטרולוגיה, נומרולוגיה, קריאה בקפה, בקלפים, בכף היד, תקשור, ושאר המצאות. לעומת זאת, מחקר מדעי מרתק אותי ומעורר בי יראת כבוד. אני נמלאת הערצה כלפי כל מדען שמקדם את האנושות ולו גם בצעד קטן קדימה, להבנת העולם. זה מבנה האישיות שלי. מודה באשמה ומתנצלת מראש.

הספר "מחולל הנסים" מנסה לערער ולו רק לרגע את הביטחון של אנשים כמוני. רוצה לבוא ולהגיד לנו שאולי, רק אולי, העולם הזה הוא לא בדיוק מה שאנחנו חושבים. אולי יש בו משהו שלא עובד לפי ההגיון שלנו. כמו מן 'ביצת פסחא' בתכנית מחשב (למי שלא מכיר, זה כינוי לקטע קוד שמתכנתים שותלים בסתר, לשם שעשוע בעיקר, שיכול לגרום לצירוף מקשים מקרי ומוזר לבצע פעולה לחלוטין לא צפויה). אולי מי שיצר את העולם שלנו (בהנחה שהיה יוצר) הכניס מן קוד מיוחד למערכת ההפעלה של היקום, ויש בודדים שעלו על זה ויש להם את היכולת והכישורים לעשות משהו שהוא מעל ומעבר לכל היגיון מדעי?

למשל לרפא חולים בעזרת מוסיקה גאונית ומיוחדת במינה?

הספר כאילו אומר: בואו תיראו איך ההיגיון מסתדר לכם עם זה שדברים קורים בניגוד לכל מה שהייתם מצפים. אם לנגד עיניכם יתחולל נס, האם תאמינו בו? האם זה ישנה את השקפת עולמכם? או שתתחילו לחפש הסברים רציונאליים? העניין הוא שהתעתוע הזה קורה רק לרגע. נדמה שהספר הולך לשם, אבל מיד נסוג ובורח אחורה, לחיקה החמים של הרציונאליות. לא הבנתי למה הרגע הזה כל כך קצר. בסופו של דבר, אם ביטחוני התערער במשהו, זה בעיקר לגבי מידת הבנתי את כוונתו האמיתית של המחבר.

אבל הספר הזה בהחלט מעניין. יש פה ניסיון מקורי, גם אם לא מושלם, לגעת בנושא חמקמק במיוחד. בכנות, אני לא יודעת איך סופר כלשהו יכול לעשות את זה בצורה מושלמת, מכיוון שכבורא כל-יכול בסיפורו שלו, הוא לא באמת יצליח להדהים אותי בהתנהגות על-טבעית. הרי אנשים כמוני, אם רוצים באמת לטלטל אותם, צריכים לספר להם סיפור אמיתי. ועדיף מצולם.

עוד אומר שתחילתו של הספר הזכירה לי (מאוד!) את 'ההיסטוריה הסודית', אם כי שני הספרים מתפתחים לכיוונים אחרים לגמרי. אישית, מצאתי את הדמויות ב'היסטוריה הסודית' עמוקות ואמינות יותר, אבל לא אתפלא אם קוראים רבים ירגישו ההיפך. גם בספר הזה ניכרת השקעה בעיצוב הדמויות.

בכל מקרה, על אף ההסתייגויות הקלות, אני חושבת ש'מחולל הנסים' הוא ספר יוצא דופן, לא שגרתי, מותח מאוד, ומעורר מחשבה. הישג מרשים במיוחד לסופר שזהו ספרו הראשון. כדאי לקרוא.

(ותודה גדולה לציפי שהביקורת המסקרנת מאוד שלה גרמה לי לרוץ ולחפש אותו...)

כמה קשה לספר לחסות בצילו של ספר גדול ממנו, לשמש תזכורת ליצירת מופת ובכל זאת לקבל מחמאות נלהבות מעט פחות.
אין כמעט ביקורות שלא הזדקקו להשוואה המתבקשת עם ספרה המפורסם של דונה טארט: ההיסטוריה הסודית. במחולל הניסים (להלן המחולל) כמו בהיסטוריה הסודית, מצטרף בחור מרקע פשוט לחבורת סטודנטים אליטיסטים והחבורה הסגורה הזאת, בעלת חוקים משלה, בולעת אותו אל קרבה עד הסוף המר.

ווד נוקט בטריק מניפולטיבי במקצת. את סיפורו הוא פותח בסצינה של גילוי שלוש גופות (למעשה היו רק שתי גופות גם אם העטיפה מציינת שלושה), ובכך גורם לקורא להיות במתח מהתחלת הספר. אלא שבניגוד לספרי מתח, שבהם התהפוכות גדולות והסיפור מתגלגל עד לסופו המסופר בתחילתו, במחולל הספר מתנהל בעצלתיים, הסצינות ארוכות וחוזרות על עצמן, התיאורים מתארכים במין שלווה בריטית סטואית וכשמגיעה הסצינה האחרונה שמתוארת בראשית הספר, אנחנו מותשים, לא מופתעים ומבינים שמדובר בפרוזה ולא בספר מתח וכי זוהי כרוניקה של מוות ידוע מראש.
אוסקר לואו, גיבור הספר, משמש כמטפל בזקנים בבית אבות בעיר האוניברסיטאית קיימברידג'. אוסקר הוא אוטודידקט וקורא קלאסיקות בסתר, שנטש את ספסל הלימודים כדי לברוח ממשפחתו הקרתנית וצרת האופקים. בבית האבות הוא מתחבר לפרופסור לספרות העומד על יכולותיו האינטלקטואליות ומעודד אותו לקרוא. אוסקר פוגש את אייריס, סטודנטית לרפואה ואת אידן, אחיה העוגבאי, הגאון המוסיקלי המוזר, שמשוכנע ביכולתו לחולל ניסים בעזרת המוסיקה שלו.
החבורה הסגורה כוללת עוד שלושה תתי גיבורים שגם בתום הקריאה אי אפשר לאפיין את אישיותם ביותר מאשר כותרות סטריאוטיפיות: החבר הסיני, החבר הגרמני, החברה החביבה וחלשת האופי. שכן, על פני דפים רבים הם מעשנים ושותים ומשמיעים מוסיקה ומבזבזים זמן, ושוב משתכרים ומשמיעים מוסיקה ושטים ומביטים בשמיים ושוב בוחרים יין משובח ממרתפו של אביו של אידן וכו' וכו', עד שאתה הקורא הנבוך תוהה אם יספיקו בסוף הסימסטר ללמוד את כל החומר למבחנים. לרשות החבורה עומדים כמה לוקיישנים מעניינים המשרים אווירה סודית ואניגמטית. ביתם של האח והאחות, שאינם מתגוררים במעונות כבני תמותה פשוטים, ובית הוריהם, שהינו אחוזה מעוררת קנאה, הכוללת בשטחה בית כומר ובית עוגב, שעברו הסבה למין יחידת דיור למתבגרים שאוהבים להשתכר, לעשן, לשיר, להתבונן בשמיים ולחולל ניסים מפוקפקים.

סביר להניח, שאם אני הייתי אוסקר לואו, הייתי נושאת רגליים ובורחת לאוקספורד ובלבד שלא להיות מוזמנת שוב ושוב לבית משפחת בלוותר הסנובית ולהיות האאוטסיידרית היחידה שנושאת את דגל השפיות.
בספר גם מפציע פסיכיאטר מפורסם שסיפורו האישי משתלב בסיפורו של הגאון מקיימברידג'. אלא שגם כשאנחנו מגיעים לסוף הסיפור, כמעט נושמים לרווחה שצלחנו את הסימסטר ועוד מעט יהיה לנו קצת חופש ממחולל הניסים, חוזר סיפורו של הפסיכיאטר ומאריך את הספר בעמודים רבים שלא לצורך.
למרות זאת, הספר עוסק במגוון נושאים שאינם שכיחים בפרוזה העכשווית. הפרעה נפשית נרקיסיסטית, ריפוי מחלות אלטרנטיבי, השאה עצמית כגורם בריפוי מחלות קשות, זקנה ומחלות זקנה שכיחות, איבוד האינטלקט ושטיון. העיסוק בהם מעמיק את הסיפור ומעניק לו ערך מוסף.

סלחו לי אם השתרבבה נימה של ליגלוג לביקורתי. בנג'מין ווד כתב את הספר בגיל 31, וכשרונו הגדול ניכר בכל עמוד של הספר הארוך-יותר-מדי הזה. הספר כתוב מצויין, האווירה הבריטית הסנובית-אליטיסטית חודרת עד לשד העצמות וגורמת לקורא לחוש כי צנח במנהרת הזמן לאיזה יקום חילופי. רק איזכורם של טלפונים סלולאריים החזיר אותי לקרקע יציבה ולחש באוזני כי למרות הכל, החבורה הביזארית הזאת חייה בשנת אלפיים ומשהו.
אין ספק כי דונה טארט וההיסטוריה הסודית שלה גורמת עוול למחולל הניסים. מחולל נופל קורבן על מזבחו של ספר אלמותי, טוב ממנו מרתק יותר ממנו ובשל הרבה יותר. ואפילו בגילו הצעיר לא יכול בנג'מין ווד לנפנף, שכן דונה טארט כתבה את ההיסטוריה בגיל 28.

למעשה, לספר מגיעים חמישה כוכבים. ושוב, נקטתי בשיטה של חמישה מינוס אחד אינם שווי ערך לארבעה. זהו בהחלט לא ספר של ארבעה כוכבים. זהו ספר של תשעה כוכבים מתוך עשרה.
ולמה בכל זאת הורדתי כוכב אחד? בגלל ארכנות היתר. גם כשסופר רוצה להכניס את הקורא לאווירה של עצלתיים ושל מקום היסטורי המנותק מן הקדחתנות העכשווית, ישנן דרכים יותר מעניינות לעשות זאת מאשר לכתוב כל כך הרבה עמודים מיותרים.

מטריד, עוכר שלווה, אפל, ספוקי. ובמילה אחת-מעולה.
ספר שעוסק בעיוורון והכחשה, במדע מול אמונה ובעוצמתה וחשיבותה של התקווה.
כל נגיעה בתוכנו של הספר תעשה לו עוול, ולכן רק אומר שמעורבים בסיפור עוגב, הפרעות אישיות ושני קשישים מעניינים.
יש עוד - סטודנטים, מטפל בבית אבות, זוג הורים - אבל אמרתי שלא ארחיב, אז אעמוד במילתי...
מקווה שהצלחתי לסקרן. מדובר בספר משובח: סיפור מרתק, המסופר בצורה קולחת ומותחת, שגרמה לי להרים את נס המרד ולהתעלם מהמטלות הביתיות.
טוב, הולכת לקפל כביסה... קחו את הספר הזה בחשבון - הוא מדהים.

אולי בגלל התקופה בה אני נמצאת כעת בחיי הייתי מאוד שמחה לקרוא על ניסים עכשיו.
הספר הזה נוגע בי כרגע יותר ממה שהיה אמור לפני שנה נגיד... הוא מדבר על הכמיהה לנס לפעמים ועל האמונה בבלתי אפשרי רק בגלל שאתה פשוט חייב את זה לעצמך בשביל להמשיך לחיות.
אני אדם קטן אמונה מטבעי, לא מאמינה בכלום למעט מה שמוכיחים לי כמדעי וגם אז אני סקפטית. תמיד קינאתי בכל אותם אנשים "מאמינים" שמצליחים לשמור על אופטימיות רק בגלל שהם מאמינים שיהיה בסדר, שמישהו יעזור... החיים שלהם הרבה יותר קלים לדעתי. מאוד קשה לחיות על התחושה שהכל שרירותי, הכל נפיץ והכל גורל/מזל.
הואיל ואני בשלב בחיי שמאוד מאוד צריכה נס אבל לא יודעת איפה משיגים ,עד לאמצע הספר פשוט רציתי להיכנס לתוכו.
רציתי ללכת לישון ולקום בתור אחד הדמויות בספר כי מבחינתי זה הכי קרוב שהגעתי - המרחק ביני לבין הדף.

עד קצת אחרי אמצע הספר אכן נראה שמנסים להראות לנו מה קורה כשהבלתי אפשרי קורה. מה קורה שמפסיקים לחשוב עם הראש ומתחילים פשוט להאמין. וכמה אני רוצה להאמין!
סיפורו של אוסקר - בחור צעיר שעובד ליד קיימברידג' וחבורת צעירים סטודנטים אליה מתוודע. אחד מהם עושה רושם שפשוט יודע לחולל ניסים... לעשות את הבלתי אפשרי ולרפא אנשים.
בלי להיכנס לסוף הספר אני רק אגיד שעד לפני חצי שנה בטח הייתי גם מנסה למצוא את הפיתרון ההגיוני בכל תעלומה "ניסית" כזאת ובטח גם הייתי מקבלת את הסוף הזה בהשלמה גמורה אבל הפעם פשוט רציתי לשמוע על נס! פשוט רציתי להיות עדה לו אפילו אם זה רק בסיפור דימיוני... כדי שאוכל להגיד לעצמי לא להתייאש.
בשורה תחתונה אבל הספר פחות עוסק בניסים אלא יותר בפסיכולוגיה של מי שמאמין שמחולל ניסים - דבר מסוכן ומדאיג לא פחות לפעמים מהסיבה שרוצים נס מלכתחילה.

שימו בצד את כל הבעיות שלי כרגע עם רעיון הניסים - הספר כתוב יפה ומעניין. מומלץ.

לפעמים באמצע החיים אנחנו תוהים לאן הגורל סוחף אותנו, אוסקר עובד כסניטר בבית אבות, בחור חכם מאוד שהגורל הביא אותו לוותר על לימודיו ולהסתדר בכוחות עצמו. באחד מהערבים הוא מכיר את אייריס בחורה עשירה, חכמה ושנונה. לשניהם תחביב משותף מוזיקה. לאט לאט אוסקר מתקבל לחבורה (חבריה של אייריס ואחיה אידן). על הזוגיות מאפיל אחיה אידן נרקסיסט המאמין שיש בידיו כוחות ריפוי....
בדרך כלל אני לא נהנית מספרים שבהם מעורבת פסיכולוגיה, הפעם לא הצלחתי להניח את הספר, כל כך מסקרן ותמיד רוצים לדעת מה יקרה, לאן חותר הסופר. באמת ספר מצויין.

השילוש המקודש של נרקיסיזם מוסיקה ויכולת ריפוי , חיים במהומה רבה במוחו של אידן, ועד קצה גבול היכולת ינסה לבדוק עד כמה יצליח הוא, האמונה וטירוף והחשיבות העצמית היא בעוכריו. אפל קודר ורב עוצמתי מותחן זה בו נרקיססט אחד הבטוח ביכולותיו שולט על כל חבריו משפחתו ואחות עד הסוף המר. ספר שמשאיר הרבה אחריו.....

ספר ארוך. צריך להיכנס איליו. ברגע שאתה בפנים אתה הולך איתו. ספר מעניין, ייצרי. בדרך כלל ספרים כאלה אני עוזב מהר. הפעם הלכתי איתו עד הסוף ומאוד נהניתי.
ספר מורכב שלקח אותי לסביבה חדשה ומרתקת.