אגרוף לבטן הרכה. תארו לעצמכם ספר שלוקח כמה מהפחדים והסיוטים הכי גדולים שלכם, מהילדות, מהזוגיות, מההורות, אורז אותם לסיפור אחד ריאליסטי עד כאב, ומגיש לכם אותו למסע ארוך ועמוק לתוך נפשכם פנימה? זה מה שהרגשתי שהספר הזה עשה לי. לכן קשה לי להעריך אותו בצורה אובייקטיבית. הוא פרט על כל נים ונים בנפשי, קראתי אותו כמו מישהו שחולם סיוט בלילה. כאילו אני בתוך שינה טרופה רווית צער ומועקה. אחרי כל פרק, הייתי צריכה לקחת נשימה עמוקה כדי להמשיך.
הספר עוסק ב'רעידת האדמה' שמתחוללת בחייה של משפחה ישראלית מצויה, כשמסתבר שאחד מילדיה הינו אוטיסט. נכתב מנקודת מבטה של האם הצעירה, שכמו כולנו, רצתה משפחה מושלמת ויפה, ומוצאת את עצמה בפתחו של מצב שאין לה מושג איך להתמודד איתו, עם ילד קשה לגידול שעתידו לא ברור, עם בן זוג שלא מבין אותה, ועם בת בכורה, מקסימה ומתחשבת שכבר אף אחד לא רואה אותה.
גלית דיסטל אטבריאן מציגה את המשמעויות במצב הזה, שמן הסתם הוא מצב נתון אצל לא מעט משפחות, ויכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו, מבלי לחסוך ולו גם שמץ מהאימה, מהקושי הנורא ומהמועקה היום-יומית. היא לא מייפה ולא מעגלת פינות, ולא נרתעת מלשתף במחשבות הקשות ביותר, ובסיטואציות האיומות ביותר. רוב הזמן היא עושה את זה באופן כל כך ריאליסטי ואמין, עד כי הופתעתי לגלות בסוף הספר שהיא כנראה לא סיפרה את סיפורה האישי, אלא התבססה על ראיונות עם מספר משפחות.
כמו שכבר כתבו לפני, זו לא יצירת מופת. יש לספר חסרונות (קצת יותר מדי זכרונות ילדות טראומטיים, פה ושם גלישה לקיצוניות מוגזמת באפיון הדמויות) אבל איכשהו, הרגשתי שהוא כאילו נכתב מתוך ראשי שלי. כמעט כל שורה דיברה אלי באופן אישי. ההזדהות שחשתי עם דמות האם היתה אינסופית. אפילו האסוציאציות שלה היו לי מוכרות, כאילו נלקחו מעברי שלי. ההתמודדות שלה בתוך עצמה, האמונה הזו שכאילו המחשבות שלה יכולות להשפיע על גורלה, על איזו שהיא תוצאה שנקבעת אי שם למעלה, שתכריע מה יקרה, ההתמודדות שלה עם בעלה (האוטיסט האמיתי בסיפור, אם תשאלו אותי), המחיר שמשלמת הבת הבכורה, המדהימה והשקופה...
לסיכום, פשוט ספר ששובר את הלב. אני התחברתי אליו כמו ששתי חתיכות לגו מתחברות. לא כולנו עשויים מאותו סוג של לגו, ואם החיבור לא מושלם, אז אולי האפקט יהיה שונה. אבל אותי הספר טלטל כהוגן.
(בשום אופן לא מומלץ לנשים בהריון).

















