לפעמים חשבתי לעצמי שענבל, מספרת הסיפור, היא גלגול של עובד אלילים עצבני במיוחד. כפי שהללו היו טרודים ללא הרף בשאלה כיצד לרצות את האלים, כך ענבל חיה בדריכות מתמדת למכה ש"אלוהי האסונות" עתיד להנחית עליה. אלוהי האסונות, כשמו כן הוא, הישות שיושבת ביציע העולם ושוקלת בקפדנות את מנת הייסורים הקצובה לכל אדם. כל מנה נרקחת באופן אישי, כל עוגמת נפש זעירה נלקחת בחשבון. שף של צרות, פנקסן של אסונות. אין דרך להקדים רפואה, רק להמתין למכה. מכירים את ההקלה המשחררת שבשריטה הראשונה ברכב חדש? הקלה כזו חשה ענבל כשסוף סוף ניחת האסון: ילד מיוחד. אבל בעוד שברכב השמחה היא על עשרות השריטות שאפשר לקבל מעתה בסלחנות, אצל ענבל הלוגיקה הפוכה: האסון מגן עליה מפני אלף אסונות אחרים. תעודת ביטוח נגד מכות נוספות, דם על משקוף שמסמן לאלוהי האסונות לפסוח. הכרתי היטב את עובד האלילים הזה: יש לי גידול שפיר - אני מוגנת מסרטן. לפי החישובים של ענבל ילד מיוחד זה קורבן שאמור לספק את אלוהי האסונות לתקופה ארוכה. עכשיו, כשהצרה ידועה, היא מתנערת מכיווץ הציפייה ונכונה להסתער. ענבל היא אמא לביאה, היא מתמודדת בגבורה עם אסון בעל שם ופנים. אלו רק קווי המתאר של מיליוני אסונות פוטנציאלים שמאיימים עליה.
שאולי קוראים לו. ילד שהתפרצויות הזעם שלו לקוחות מן השאול, ילד שמהיום שנולד הביחד של ההורים שלו התקיים על זמן שאול. שאולי, ילד שהסביבה לא חסה על אמא שלו, שאולי ואולי ואולי - אולי תשתלטי על הילד שלך? אולי תחנכי את המפלצת הזו? המפלצת בעלת הפנים התמימות שלא זכתה לסימן היכר. ילד שאפילו המומחים שואלים את עצמם מה יש לו, כי גם בין מיוחדים הוא מיוחד.
ענבל מספרת לנו מה זה להיות אמא של שאולי, והיא עושה זאת בכנות, בשצף קצף של מחשבות, בכתיבה אינטליגנטית, דחוסה, כמעט מעיקה. התיאור שלה כל-כך חשוף עד שבעל כורחי פרץ ממני צחוק היסטרי בסצנות שבהם היא מטיחה בפרצופו האטום של שאולי "מפגר" או צורחת עליו שהיא רוצה להרוג אותו. קשה להסביר את הצחוק הזה, צחוק שהוא אולי הביטוי האמין ביותר ליכולת של ענבל לגרום לי לחוות איתה רגעים מתסכלים במיוחד, צחוק שמבטא השתאות מול הטירוף שנחת לחייה ואף אחד לא אמר לי שלא יפול גם לחיי. הריצה ממומחה למומחה, שגרת התרגולים המתישה שלא מותירה רגע לעצמה, לזוגיות שלה, לבכורה שלה, השומן המדלדל בעוד כוחות הנפש להילחם בו מדללים והבעל שמביע את סלידתו ממנו, ממנה, מדף לדף הרגשתי איך העצבים של ענבל מתערערים ואת רחמי שגואים עליה על אף שאינה טיפוס שקל לחבב. ואז מגיע איזה קש קטן וסתמי - דפיקה של הרכב, מזגן מקולקל ביום שרבי - שנשבר מהכל והסבלנות פוקעת ואמא אחת זועקת שהיא רוצה להרוג את הילד הזה, שקבר את חלומות הנורמליות והרגילות שלה, ואני לא מצליחה לעצור בעצמי וצוחקת בטירוף על כל החלומות שמתנפצים ויתנפצו לנו, ואני צוחקת וצוחקת כי אין לי שום דרך אחרת לבטא את חוסר האונים שבאסונות שלא הזמנו, ולבסוף מקנחת בדמעה ואנחה.
אני ממליצה על הספר עם סייג. התוכן, הכתיבה, הסגנון, כולם נשיים באופן מובהק. כל-כך מובהק עד שלו היה צורך להמר על מין הסופר במשחק כמו מי רוצה להיות מיליונר, כנגד אפשרות הפרישה עם מאות אלפי שקלים, לא הייתי מהססת. אני לא אומרת שגברים לא יהנו ממנו, אבל אני מוכנה להסתכן בקביעה שמבין הקוראים שאהבו והזדהו איתו, אחוז הנשים יהיה גבוה יותר, וכן שאחוז הגברים הפורשים מכלל אלו שהתחילו לקרוא ולא סיימו יהיה גבוה יותר. באשר לי, היה שלב שרציתי להפסיק, אבל אז המשכתי בתנופה ולא הצטערתי על כך (למעט קטעי "זכרונות מהעבר" שכתובים בפונט שונה והייתי מוותרת עליהם). לכמה ימים נכנסתי לנעליה של אם לילד מיוחד, ואני מתכוונת לשמור את הנעליים האלו בצד למקרים בהם אפגוש באם כזו. את האפשרות שאנעל אותן בעצמי אני מעדיפה לא לדמיין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
