מאז שביקרתי בדרום אמריקה אני מרגיש קשר רגשי חזק ליבשת הזאת, ולאמריקה הלטינית בכלל. קשה לי להסביר למה, אך משהו באורח החיים, בשמחה, בפשטות ובאופטימיות פשוט קנה אותי. החיבור הזה גורם לי לצרוך כל חומר אפשרי על ההיסטוריה (העצובה, הטראגית, הכושלת – האם זה הגורל שלהם?) של אמריקה הלטינית. החל מכישלונם של האינדיאנים להתמודד עם הכובשים הספרדים, דרך מלחמות ושחרורים שונים ומשונים, ועד הדיקטטורות של המאה העשרים – דיקטטורות עצובות מאוד מאחר תמיד נראה כי הנה כבר מצליחים האנשים להשתחרר מלפיתת הברזל, אך כישלון מטופש, בגידה או התערבות מבחוץ (ארה"ב מישהו?) מחזירה אותם לציפורני הרודנים. ועד היום, מדינות אמריקה הלטינית סובלות מהשלכות של החלאות ששלטו בהן: עוני, פחד, בריחת מוחות, כלכלה כושלת ומה לא.
אחת מהמדינות הכושלות הללו היא הרפובליקה הדומיניקאנית. המדינה שחלקינו מכירים מסיינפלד בתור תחליף זול לקובה בתחום הסיגרים, סבלה מנחת זרוע של אחד הרודנים המגעילים (כן, זאת המילה) ביותר של המאה ה - 20, רפאל ליאונידס טרוחיו מולינה. בספר "חגיגת התיש", מתוארים ימיו האחרונים (ומה שקרה אחריהם) של הרודן. הספר לא ממהר לפרוש את אירועיו, ולא חוסך במידע היסטורי על הרפובליקה הדומיניקנית, על טרוחיו, והדמויות הסובבות אותו. מריו ורגס יוסה משתמש בכמה נקודות מבט כדי להעביר את הסיפור, בין היתר מנקודת המבט של טרוחיו עצמו, מה שנותן לנו איזושהי הצצה לנפש של מפלצת. יוסה לא הופך כאן את טרוחיו לדמות שאפשר להזדהות איתה (בכל זאת, יש גבול) אך ניתן בהחלט לטעום קצת ממניעיו ומחשבותיו של פסיכופת אמיתי, ומצד שני לחשוב על הקלות הבלתי נסבלת של גרימת סבל לזולת. המנהגים השגרתיים של טרוחיו גורמים נזק של עשרות שנים למשפחות שלמות, אך כשהוא באמת רוצה להזיק למישהו, הוא יעשה זאת בדרכים תיאטרליות תוך השפלת הקורבן שלו, משפחתו, וכל מי שעובר ליד. מעבר לזה, אנו מקבלים מבט על האנשים שמקריבים את חייהם ואף את חיי משפחתם על מנת להילחם עבור מטרה שהם מאמינים בה, והקו הדק בין מעשים אמיצים להעלמת עין פחדנית. אני לא יודע עד כמה הסיפור ההיסטורי מדויק, אך אני שמח שהסיפור של הרפובליקה הדומיניקאנית סופר, ואני באמת מחזיק אצבעות לעם הזה שיתגבר על עברו ויצא לדרך חדשה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
