אנתוני קידיס הוא הסולן של אחת מלהקות הרוק הגדולות בעולם, וגם אחת האהובות עליי יש לציין.
תמיד תהיתי איך נראים חיים של כזה בנאדם בהשוואה לחיים שלי. אז במפתיע, הם יותר דומים ממה שחשבתי. זאת אומרת, אמנם אנתוני קידיס מכור לסמים, מסתובב בעולם, רודף נשים ,שוכב עם דוגמניות ומופיע מול עשרות אלפי אנשים, אבל הוא גם בחור פיוטי, קונטרול פריק, סובל מבדידות, לא טוב במערכות יחסים, לא תמיד (או בדרך כלל לא) מוצא את עצמו בעולם.
בקיצור זה די קל לדמיין אותו בתור הבחור מהבית ממול כשהעבודה שלו היא מדי פעם ללכת ולשיר על איזה במה. המעריצים כמעט לא מורגשים בספר (מדי פעם כמה בחורות שצועקות פה ושם) וההתייחסות לחיי הזוהר גם די נונשלנטית (אז היינו במסיבה של מדונה וג'ק ניקולסון התחיל עם חברה שלי) אבל יש הרבה דגש על מערכות היחסים בתוך הלהקה, והתהליכים של כתיבת השירים.
אז בסופו של דבר, הסיפור של אנתוני הוא לא רע, ואפילו מעניין, אבל כישרון כתיבת הספרים שלו לצערי לא מתקרב לכישרון כתיבת השירים שלו. בנוסף, הסיפור לפעמים משמיט פרטים, יש אפיזודות בהן אנתוני מעיד על עצמו כמכור לסמים ושבר כלי, והופ פתאום הוא עם חברים שלו נקי מנגן ושר ואני שואל את עצמי אוקיי, איך יצאת מזה? אבל בסה"כ מדובר בסיפור חיים מעניין ונדיר, ואני ממליץ לקרוא בפרט למי שאוהב את המוזיקה הזאת, או מוזיקה בכלל.

מלצר הודי צעיר ועני זוכה בגרסה המשודרגת למי רוצה להיות מיליונר במיליארד רופי, שזה משהו כמו 20 מיליון דולר. המשכורת החודשית שלו היא 900 רופי. ולמרות שלא מדובר פה בבור גמור, גם לא מדובר באיזה איינשטיין.
אז כמובן שבאופן טבעי הפקת התכנית חושדת בכך שהבחור שלא יודע מה היא בירת צרפת, מצליח לגלות מה היא בירת פפואה ניו גיני.ובהודו כמו בהודו, הדבר הראשון שקורה הוא שהבחור נעצר ונלקח לחקירה בעינויים, על מנת שיודה שרימה.
לראם תומס מוחמד יש שמות משלושת הדתות. מוכר לכם מאיפשהו? ואכן הספר מזכיר ספרים הודיים אחרים, גם את חיי פיי, אבל בעיקר את טיגריס לבן.
הספר מתאר את קורותיו של ראם, שהוא יתום הודי עני, בעל מספיק תושיה כדי לא לגרד את התחתית, אבל לא מספיק בגרות כדי להרים עצמו למעמד הביניים. הודו של הספר היא מקום מדכא, מושחת, אכזר, מלא אלימות ועוני. ראם מעורב מכיוונים שונים ברציחות, תאונות, שודים ופרשיות שונות ומשונות.
הגימיק בסיפור הוא שכל מאורע משמעותי בחייו מוביל באופן קסום לשאלה בחידון, עד הזכיה הבלתי נמנעת.
הפרקים בספר לא אחידים ברמתם, אך חלקם מעניינים ומותחים. היופי בסיפור, בדומה טיגריס הלבן, שהסיפור לא מפחד להציג את הודו העלובה כמו שהיא באמת, ולא בתור המקום הזה שבו כולם עניים אבל גם שמחים בחלקם שאנחנו נוסעים אליו אחרי הצבא כדי להתפרק קצת. בין היתר, מקום שבו יתומים נמכרים לגנגסטרים שמטילים בהם מום על מנת שיוכלו לקבץ נדבות ביתר יעילות. או מקום שבו בחורות נמכרות לזנות ע"י האחים שלהן כי זו המסורת. או מקום בו כמעט כל אחד יעשה כל דבר ויותר תמורת בקבוק של ג'וני ווקר רד לייבל. והסאבטקסט הוא שגם אחרי שראם זכה בכסף ועזר לכמה מחבריו, זה לא שינה כהוא זה לשאר מיליארד העניים.
בקיצור ספר נחמד ומעניין, אפילו עשה לי קצת חשק לראות את הסרט (למרות שהבנתי שהוא מבוסס על הספר "בחופשיות")

בשכונת עוני בדרום נאופלי יש בערך 10 משפחות. טוב, יש יותר מן הסתם, אבל לפי הספר עושה רושם שקבצוה קטנה מהן אחראית על כל הפעילות. לכל משפחה יש איזשהו עסק קטן שמייצג את האופי של המשפחה, החל מסנדלריה כושלת ועד קצביה מצליחה. ממאפיונר ועד מלווה בשוק האפור.
לכל משפחה יש בן בכור ובת צעירה למען השיוויון. הסיפור עוקב אחר הילדים ומשפחותיהם מימי בית הספר היסודי בשנות ה 50 עד שנות התיכון בשנות ה 60 (בעצם 90% מהם נשרו מבית הספר אחרי 5 שנים, אז נאמר עד גיל 16) הנערים בסיפור מבלים, יוצאים, מתאהבים אחד בשני בקצב די גבוה, כמתחת לפני השטח רוחשים משקעים מהעבר ועוד כל מיני רפרנסים. ואם זה נשמע כמו בברלי הילס של שנות ה60 באיטליה (וילדים עניים במקום עשירים) אז זה בערך מה שזה.
הסיפור מתמקד בעיקר באלנה (המספרת) ולילה, שתי דמויות בולטות בחבורה. שתיהן מתבלטות מאוד בלימודים מגיל צעיר, כשאלנה היא השקדנית והחרוצה, ולילה היא המבריקה אך המופרעת. זה מתבטא גם בתחומים נוספים, לדוגמא - אלנה היא נאה אך בעלת יופי שגרתי, ולילה לעומת זאת מתחילה בתור ברווזון מכוער, והופכת לבחורה בעלת יופי מהמם. וכמו שבני הנוער בספר מחליפים את מושא אהבתם (אני לא כותב מחליפים מאהבים, כי הכל כאן תמים בכיכול) לילה ואלנה משלימות ומסתכתסות. מערכת היחסים שלהם רוויית אהבה, קנאה ותחרותיות, לעיתים בצורה קיצונית: אלנה עדיין מתחרה בלילה בלימודים 5 שנים לאחר שלילה פרשה מבית הספר. מכתב אחד של לילה עלול לערער את כל האמונה העצמית של אלנה, שחולמת להיות סופרת.
אז בעוד אלנה היא התלמידה הגאונה והמצטיינת, היא מצטיינת באופן צפוי. ןזאת, בניגוד ללילה שהפסיקה ללמוד אך היא מלאת הברקות בכתיבה, עיצוב, ואמפטיה, ובערך כל דבר שהיא נוגעת ממנו. למרות זאת, דבר אחד שלילה לא מצליחה בו הוא ההתנהלות שלה בחיים, שם היא פועלת בצורה אגרסיבית ורווית הרס עצמי.

אז לסיכום, אלנה פרנטה מעבירה את כל הסיפור הזה בצורה לא רעה, ובהחלט מכניסה אותנו לגמרי לתוך נאפולי של שנות השישים. אך בעיני (בניגוד כמובן להמלצות הרותחות על הספר שיש לו עוד שלושה חלקים) העלילה והדמויות מתקשות להתרומם. והספר נשאר לא יותר מבינוני.

מאחר שאני סקרן, ויודע שלא אקרא את הספרים הבאים, הרשיתי לעצמו לקרוא את התקצירים שלהם.

שני צנחנים צ'כים במלחמת העולם השניה - גבצ'יק וקוביש - נשלחים לחסל את הגנרל הנאצי היידריך - שנחשב לנאצי המסוכן מכולם.
הסופר הצרפתי - לורן בינה - מסתובב באירופה בשנות ה 2000, אוסף פרטים על ההתנקשות הנ"ל, ומתלבט איך יגולל את סיפורה.
האם יביע הרבה את דעתו, או שישאיר את עצמו מחוץ לסיפור. האם ישים בפיהם של גיבוריו ציטוטים דרמטיים, או ישמור על דיוק היסטורי.
תוך כדי שהוא מספר בפרטי פרטים את סיפורו של "מבצע אנתרופואיד" (שמו המקורי של הספר ששונה בגלל שיקולים מסחריים) מספר בינה גם על תהליך הכתיבה, ההתלבטויות, ספרים אחרים שנכתבו על המבצע, ספרי היסטוריה בכלל ועוד.
אפשר לומר שלורן בינה הוא האתגר קרת של הספור ההיסטורי, כי הכל בספר מתגלגל בצורה פשוטה וזורמת. ובסה"כ הסיפור הוא מעניין ומהווה ריענון לצורה המקובלת לכתוב ספר היסטורי.

המדריך לכתיבת רומן דיסטופי:
1. הסיפור יתרחש בעבר, בעתיד או במציאות חלופית
2. יש שליט יחיד שמעודד פולחן אישיות
3. יש משטרה חשאית שלא מעניין אותה כלום מלבד לחשוף כמה שיותר אנשים כבוגדים
4. לשלטון יש מוסר כפול, הם מציגים את עצמם כפועלים לטובת העם, אך נהנים מהטבות מופלגות
השלישי - בית המקדש השלישי, מזכיר קצת את מלכים ג'. גם פה יש איזשהי וריאציה של סיפורי התנך. אך בניגוד לספר (המצוין) ההוא, כאן מדובר בסיפור תנכי בתקופה בת זמנינו. וככזה,יש בו אמצעים טכנולגיים, לא משתמשים בהם הרבה, ויש שפה תנכית, וגם בה לא משתמשים הרבה.
המספר הוא יהונתן הוא בנו של יהועז - שהמליך את עצמו למלך ישראל, בנה את בית המקדש השלישי, ניצח את הערבים (עמלקים) במלחמה, הרג את כל הערבים בארץ, והפך את ישראל לממלכה דתית - כל זאת בעקבות החרבה (כנראה בהפצצה גרעינית) של תל אביב וחיפה.
ישראל של "השלישי" מזכירה מדינות כמו סעודיה ואיראן, אך היא יותר תוקפנית ונתונה לסנקציות קשות. בקטע הזה אולי היא דומה יותר לצפון קוריאה, אך יותר עדינה ממנה כלפי האזרחים - הם סתם מוזנחים ועניים. יהונתן הוא תמים ולא מפקפק בצדקת הדרך, אך רבים מסביבו כן. וכך נמשך הסיפור אל סופו הידוע ( יהונתן מגולל את סיפור ימיה האחרונים של הממלכה ממקום כלאו בידי העמלקים) בלי יותר מדי הפתעות או סאבטקסט מחוכם. סה"כ לא מומלץ מדי, מעבר לרלוונטיות קלה מאוד למצב הנוכחי שלנו במדינה.

בית קיץ עם בריכה מספר את סיפורו של מארק שלוסר, שהוא טיפוס נאלח. מעצבן ונאלח. קשה לי להיזכר בדמות ראשית של ספר מעצבנת יותר ממנו. יש טיפוסים הרבה יותר גרועים ברמה המוסרית - פטריק מ"אמריקן פסיכו", לוק מ"איש הקוביה". אבל אותם דווקא אהבתי. אפשר לומר שגיבורים בעייתיים מוסרית זה די אופנתי אפילו. אבל לא כאן - שלוסר לא מעורר הזדהות בשום צורה. וזה קצת מעצבן, כי אני לא יודע אם הרמן קוך התכוון לכך או לא.
בכל אופן, שלוסר הוא רופא משפחה. מהסוג שלא הייתם רוצים ללכת אליו. נחמד, אוהב לרצות, ושונא את המטופלים שלו. שונא את השומניח שלהם, את היבלות שלהם את הסיפורים הלא מעניינים שלהם.
יש לו גם תיאוריות מרחיקות לכת על האנושות. שוב, לא ברור לי אם אלה אמורות להיות אבחנות חדות, מהסוג של "כולם חושבים אבל אף אחד לא אומר" או עוד אבני בניין לדמותו המעצבנת. דברים כמו: "נשים מבוגרות הם נואשות ומתפשרות על בן הזוג שלהן". "נשים מכוערות צריכות להגיד תודה שמישהו מסתכל עליהן". "אשה שמבקרת את בן הזוג שלה בפומבי היא לא אשה שצריך להתחתן איתה". ועוד כהנה וכהנה, אבחנות זולות שלא היו נכנסות לחכמת הבייגלה. אשתו של מארק מגדילה לעשות ואומרת לו - "אני מתגעגעת לימים בהם ידעת שהמטופלים שלך נחותים ממך".
מפה לשם מארק ואשתו יוצאים לנופש עם חבריהם, כשהמטרה היחידה של הנופש היא איזשהי אישה שמארק רוצה לפתות. די קל לדמיין את המשפחות האירופאיות של מארק ושל חבריו - כולם (כולל הילדים) גבוהים, יפים, בלונדיניים, קרירים, מרירים, גסי רוח ומלאי מחשבות זדוניות. כמו שאנחנו אוהבים לדמיין את האירופאים.
שוב, לא זיהיתי אם כל הנ"ל זה פשוט הסיפור, או ביקורת של הסופר על הניוון האירופאי, או גם וגם. בכל מקרה, לא נהניתי.

אני אוהב ספרים יפניים, ואני אוהב ספרים על יפן. קראתי ואהבתי את שוגון ואת זיכרונותיה של גיישה המערביים. אך הסופר היפני היחיד שקראתי עד כה הוא כמובן הרוקי מורקמי. לכן כשנתקלתי ברקמת סתיו, החלטתי לתת צ'אנס לעוד סופר יפני, למרות שלפי השם של הספר, רקמת סתיו נשמע כמו משהו שג'יין אייר כתבה. הספר כתוב כרומן מכתבים, שזה ז'אנר שאני קצת פחות אוהב, אבל האווירה היפנית מורגשת חזק כבר מההתחלה: אקי הדמות הראשית, נוסעת להר זאו עם בנה קיוטקה ויושנת בריוקן וכו'. גם התנהגות של הדמויות יפנית אוטנטית: כולם פסיביים אגרסיביים, מאשימים את עצמם בצרות העולם, אובססיביים לתחביבים שלהם, ורגעי השבירה שלהם מתבטאים בשתיקות רבות משמעות או צחוק לא מוסבר. כל הספר גורם לי לדמיין בתי עץ עם קצוות מעוקלים (פגודות?) ,עצי דובדבן פורחים לידם, מלא טויוטה על הכביש וכו'. אה ויש גם עלילה: אקי, צעירה יפנית, פוגשת את ארימה עשר שנים אחרי שהתגרשו. ממש כמו בסדרת הריאליטי "עד סוף העולם" הם מתחילים להעלות זכרונות ולהיזכר כמה טוב היה להם ביחד ומלבנים כל מיני סיפורים מהעבר. בקיצר טלנובלה. רק במכתבים. וביפן.
***

במשפט אחד: התנ"ך פוגש את משחקי הכס. בלי הדרקונים.
הסיפור מתחיל כסיפור על ילד משבט אפרים בתקופת המקרא (בהתחלה זה לא ברור מתי ואיך זה יתחבר לסיפורי התנ"ך עצמם) אך שם הספר נותן רמז עבה בנושא.
כשלמדתי תנך בתיכון, תמיד חשבתי שיש פוטנציאל לסיפורים האלה, וגם הרגשתי שהפירוש אליהם הוא לא נכון ומאולץ. לדוגמא, זכור לי שפעם מסופר שדוד הרג את גולית ובפעם אחרת מישהו אחר הרג את גולית. או כל מיני דמויות שפעם עושות הטוב בעיני ה' ופעם את הרע בעיני ה'. המורה תמיד השתמשה בכל מיני הסברים מאולצים, שהורסים את הסיפור.
וכאן נכנס הספר לתמונה, ועל אותו מקרא, נותן פירוש אחר לגמרי. לא יודע עם יותר הגיוני, אך עם פחות חורים בעלילה ולבטח יותר מעניין.
זאת באמת הפעם הראשונה שהרגשתי שהסיפור המקראי ממצה את הפוטנציאל שלו, מעבר לכמה משלים בינוניים.

עוד ספר של אשכול נבו. אחרי שקראתי את משאלה אחת ימינה ואת נוילנד, די הבנתי את הקטע. ספרים של אשכול נבו הם כמו טורים של יאיר לפיד: כולם אוהבים אותם, אבל הם לא מחדשים שום דבר. החלטתי שאני אחזור לסופר הזה רק אם יוציא ספר מ-מ-ש טוב. אך לחיים יש תכניות אחרות: בזמן האחרון לא הצלחתי לסיים ספר. אז החלטתי למחול על כבודי ולקרוא את החדש של אשכול נבו. זה היה או זה או הרלן קובן. החדשות הטובות הן שסיימתי אותו. אין ספק, נבו לא איבד את הקלילות והזרימה. החדשות הרעות, שגם כאן הוא לא סטה מהנוסחה: ישראל, עדות (רוסים), טיולים לחו"ל (הודו, שאריות מחוממות מדרום אמריקה של נוילנד), חיפוש עצמי, הבחורה המגניבה שהיא היחידה שיכולה להציל את הגיבור המהורהר מהחיים העלובים שלו ועוד... אך הפעם יש תוספת שהיא בכלל לא לטעמי: דת, חזרה בתשובה, חב"ד וכו'. בקיצור, אם לא קראתם ספר של אשכול נבו, אז זה לא האחד להתחיל ממנו. ואם כן - אז אתם כבר מכירים את הקטע, אפשר לחכות למשהו יותר מוצלח.