מודה שהתאכזבתי. אולי הוא לא לטעמי. הספר אמנם קולח מאוד אבל חצי מהספר זה תיאור של כמה שהוא שונא את אח שלו ומסעדות יוקרה שלא מפסיקות לחזור על עצמן, הספר נפתח באמת רק בחציו השני. וגם אז, חשבתי ניכור מכל ה״דילמה המוסרית״ כי לדמויות אין מוסר ויש להם הפרעה חמורה.

סיימתי את הספר לפני דקות אחדות ורוצה להספיק לכתוב כדי שלא "אשכח" את דעתי (הזיכרון שלי לפעמים גורם לי לחשוב שאני צ'ארלי).
זה לא ספר שטיפוסי לי לקרוא, אבל כן מאוד נהניתי במהלך הקריאה. קראתי אותו בפחות משבוע, הוא לא ארוך ויכול לסגור פינה טובה למישהו שרוצה לקרוא משהו ולא יודע מה.
אין לי ספק שאנשים שזה סגנון הכתיבה שהם אוהבים יתעלפו מאהבה כלפי הספר הזה. אני בעיקר שמחה שקראתי על תהליך כזה מעניין, יצירתי וייחודי. לדעתי הספר לא חף מבעיות (אזהרת ספוילר...) - משהו בהתבגרות הרגשית שלו לא היה מספיק הדרגתי לי. רציתי לראות את הפער בין האינטלקט לרגשות שטרם עבר בצורה קצת אחרת. בנוסף, ציפיתי שיקרה משהו יותר "דרמתי" מבחינת אירועים. שישתלט עליו משהו שיוביל אותו לעשות משהו שהוא יתחרט עליו, אבל אולי זה כי קראית את ההסטוריה הסודית לא מזמן חחח (זה לא ספוילר להיסטוריה הסודית. זה המשפט הראשון בספר.)
מאוד אהבתי לראות אותו מגלה מאיפה הוא מגיע ואז (ספוילר...) לאן הוא הולך. אהבתי מאוד את ההתעסקות בשני ה"צ'ארלי" שחיים שם ורציתי לראות קצת יותר מנקודת המפגש בינהם. לצערי לא היה ממש מספיק עבורי. עדו עמוד או שניים שמגיעים לשיא הדבר היו יכולים להיות נחמדים.
לסיכום- ספר טוב, מרגש, מעניין, לא ארוך מדי, לא קצר מדי. ספר ששווה לקרוא.

כתיבה נהדרת, הנרי דמות נהדרת. (פרנסיס הוא האהוב עלי, למרו תשרק לקראת הסוף מתחילים לגלות אותו באמת).
יש לציין שהספר לא משתווה לחוחית (אבל מה כן?!). לעתים מרגיש שיש בילדאפ למשהו שלא קורה.
אני חייבת לציין שיש משהו לא אמין עד הסוף בספר הזה, נערים שנסחפים לאירוע רצח של חבר כמעט בקלות דעת. זה מקשה עלי כקוראת להיסחף לתוך תחושת הדרמה עבור הדמויות. (זה לא ספויילר, זה המשפט הראשון בספר).
אחרי הקריאה התאהבתי בו יותר ממה שהייתי מאוהבת בו במהלך הקריאה.
רבים מאמינים שמדובר בעובדה שהמספר שלנו הוא מספר לא אמין ושמה שנודע לנו הוא לא כל מה שיכל לספר. כמובן שיש בזה משהו מאוד רומנטי, אבל זה מרגיש לי כמו פיצוי דמיוני. אני מסכימה, כמובן, שיש דברים שאנחנו לא יודעים, כי הדמות שלנו הוא מן אאוטסיידר.
בכל מקרה, אחרי שקראתי את החוחית והביקורות על הידיד הקטן לא טובות- אכלתי אותה. מחכה בקוצר רוח לספר הבא של דונה אהובתי.

לכתוב ביקורת לספר כל-כך משובח היא כמו פלאפון שבור. אין איך לקמט אותו למילים. אם לא קראת- עכשיו זה הרגע. לא תתחרט/י.
מדובר בספר שהוא לא פחות מיצירת מופת. תיאורייה היפהפהיים של טארט, שמצליחים להמשיג רגשות אמורפיים לכדי מילים ("מאולמות מהדהדים לדממת שטיחים") מדברות בשפת הנפש העמוקה ביותר, והיכולת שלה לתאר רגעים לפרטי פרטים כאילו הם קוראים עכשיו, זה הרגע, הם לא פחות מחד פעמיים.
מניו יורק של ילדותו עד ללאס וגאס הריקה של נעוריו המסוממת וחזרה לניו-יורק, טארט בונה כאן התבגרות אמינה ומגוונת שאי-אפשר להתנתק ממנה. הספר הלך איתי לכל מקום, כמו נערה מאוהבת. אין אדם ואישה בחיי שלא המלצתי לו על הספר הזה.
התראות ספוילרים:
מבחינתי, החסרון הגדול של הספר הוא רגע הקפיצה בעלילה, כמה שנים קדימה. אני יכולה להגיד שאני קצת נאבדתי שם. משהו מהרומנטיקה פתאום אבד לי, אבל אני חושבת מדובר גם בקושי שלי, כקוראת. הרי צריך טנגו בשביל שניים. בנוסף, ללא ספק היה ניתן לחסוך 200 עמודים. אבל למי אכפת? כל זה שווה את זה.
כבר קשה להפרד מהספר הזה. תודה שבאת לשכון בלבי.

אישית, היה לי קשה עם המרחות הספר. עד הסוף, לא הרגשתי שיש תועלת בקריאה שלי, ואילצתי את עצמי לקרוא. הסוף כתוב מעולה. ההמלצה שלי היא לקחת כמה ימים ולקרוא בלי להפסיק, כדי להנות ולחיות את הספר, כדי להגיע לשלישי (שאמנם לא קראתי אותו עדיין, אבל זו המלצתי).

נהדר! בראבו! אם הספר הראשון די חסר עלילה, השני מתקדם- השלישי הוא רתיחה שמסתיימת רק בעמודים האחרונים, וגם שם הקוראים מלאי סקרנות כלפי ההמשך, ומה עלה בגורלות הדמויות הראשיות.
מורקמי טווה בעצמו פקעת של אוויר, ורגשות, ועולם פנטזיה אמין לחלוטין.

קראתי אותו בפחות משבוע. הכתיבה של אשכול נבו ישירה, קריאה וייחודית לו. החלקים בחרוזים מאוד יפים בעיני, וגם הרעיון שהקורא מבין לבד מי הדמות המדברת.
למרות זאת, ולמרות הדמויות האמינות והיפות, מאוד חסרה עלילה, לפחות לי, ולכן גם הסוף מאוד מינורי.

היופי של הספר טמון בתהליך שעובראיתו הקורא במהלך השנים. בתור ילדים הבנו בפשטות את הספר ואת עלילתו, הכרנו כבדרך אגב את שורותיו הקצרצרות. אך בכל שנה אנו מגלים באופן יסודי יותר את מורכבות הספר בפשוטותו- המורכבות שבנאמנות, המורכבות שבאושר. העץ תורם את כל כולו, מנטרלית ואף פיזית לילד הצעיר שמזדקן. בגילאי החטיבה התחתונה אנחנו מתחילים לחשוד בטיפשותו של העץ, ושואלים: "העץ חסר גבולות?", ובתור בוגרים אנו מתחילים לשאול את השאלה "מי הפסיד, הילד או העץ?" במה שונה מטרתו של העץ בלהפוך את האדם למאושר בכל אמצעי, ממטרת התרימה לחברה? והאם כשהעץ הפסיד את גופו הרוויח את מטרתו, שהיא טובת האדם? או שמה הילד הוא זה שהאושר היה מונח לו מול העיניים אך רק בסוף הוא ידע שובע?.

מחנה "חנוך לויני" באופן הקלאסי ביותר. חובה לכל ישראלי, ובכלל לכל קורא. משלב תסכול עמוק והומור פולני.