****


אם העולם יבוא לקיצו מחר, אז אין מתאים יותר, אולי, מלסיים את חברותי בסימניה, מאשר בספר המעניין הזה.
לא יודע מה יש לי עם הרוקי מורקמי. כמעט בשום מובן אני לא מתחבר למופשט או מטאפיסי. לא באמנות, לא במוזיקה, לא באהבה. אני נמשך דווקא לריאליזם, לדברים שאפשר לגעת בהם, להבין אותם, להרגיש אותם. דווקא מורקמי, עם האגדות החולמניות ההזויות שלו, היה אמור להרתיע אותי, אבל באופן מנוגד לכל היגיון כמעט, אני מוצא את עצמי נמשך לספרים שלו, ומוצא בהם יופי נשגב ופואטיקה שפשוט מדברת אליי.
את הספר הזה אני קורא כבר כמעט חודש, תוך כדי פרוייקט מייגע, תינוק חדש, לילות לבנים ופיתויים בדמות ספרים חדשים של יו נסבו על המדף. אולי שום ספר אחר לא היה שורד את המבחן הזה, אבל איכשהו גיליתי שבכל פעם שאני פותח את הספר אני נכנס לתוכו בקלות ובנעימות, אל העולם-שבתוך-העולם שמורקמי יוצר כמעט בכל ספר שלו. אסקפיזם במיטבו.
היפנים הם חייזרים, למי שזה לא ברור. הם לא דומים לשום עם אחר בכדור הארץ, עם ההיסטוריה והאסתטיקה שלהם, האוכל המוזר והדרך השלווה, האוטיסטית-כמעט שבה הם מתמודדים עם העולם. למי שמפקפק בחייזרות שלהם, מומלץ לקרוא את הספר "אנדרגראונד", גם הוא של מורקמי - שעוסק במתקפת הטרור ברכבת התחתית של טוקיו בשנת 1995. בניגוד לספרים אחרים של מורקמי, כאן מדובר בסדרת ראיונות עם בני משפחה וניצולים אמיתיים ממתקפת הטרור, כמו גם עם חברים בכת שביצעה את המתקפה.
על מה הספר הזה? על החיים, אולי. סוג של, בכל אופן. על המאחורי הקלעים של החיים. אולי אפילו, המאחורי הקלעים של מאחורי הקלעים. יש את המציאות, שכולנו רואים ושומעים ומרגישים. עבודה, מחאת האוהלים, בחירות, השכנים ממול, עבודה, ילדים. כל הדבר הרועש והחיצוני הזה. מאחוריו, יש את הקסם השקט שנמתח בין יצירות מוזיקליות, אמנותיות או ספרותיות, לבין רגשות עיליים כמו אהבה, ידידות, יחסים משפחתיים ומסירות נפש. במקום הזה מורקמי מתקיים, ואפילו במקום עמוק יותר, העולם המטא-פיסי שנמצא אפילו מעבר לעולם הרוחני-אמנותי-רגשי שלכולנו יש בו דריסת רגל כזאת או אחרת, וחלקנו חושדים שאנו יכולים לראות רק חלק ממנו.

דבר אחרון, שהפתיע אותי באופן אישי, כמישהו שקרא לא מעט ספרים של מורקמי. הספר הזה, by far, הוא היצירה הכי סקסית ומפעימה שכתב מורקמי. אולי הכי סקסית שנכתבה בכלל. איפה חמישים גוונים של אפור? פה יש 7000. מורקמי מוליך את הקוראים בעדינות אין-קץ בנתיב חמקמק ואפל של משיכה מינית, ופוסע בזהירות בין המותר והאסור, משיכה פדופילית, אלימות ומתירנות מינית, נשים ציידות, אוננות ופנטזיות, וכל זאת הוא עושה במתינות ובטעם, באיטיות ובכישרון. תענוג.


****

ספר מצויין, עמד על המדף זמן רב מאוד, רק הייתי רואה את העובי שלו, הייתי אומרת לעצמי: טוב, נחכה, עד שיהיה לי זמן, אומץ, זמן.....
ואז הגיעה ההחלטה, וזהו, נשאבתי לתוכו. מתחיל בתיאור מאוד ריאלי של המציאות עד שלאט לאט נכנסים לעולם שבו מתערבבת פנטזיה עם מציאות. העלילה מותחת, מעניינת וכמובן יש "פלייליסט" של מוסיקה שמלווה את הספר....
מומלץ

בשעה טובה סיימתי את שלושת הספרים ואני מתפנה עתה לכתוב את ביקורתי עליהם - זוהי ביקורת על שלושת הספרים יחד.

בספר זה נשזרים שלושה סיפורים לכדי מקשה אחת - סיפור אקשן על מעלליהן של אאוממה והאלמנה, סיפור אהבה בין אאוממה לטנגו וסיפור מסתורין שתמציתו האנשים הקטנים. השזירה יפה, כך שהסיפורים משתלבים זה בזה בצורה אורגנית, עגולה ויפה ללא פינות חדות וללא פניות חדות. סיפור האקשן מעורר מתח ועניין - אפשר לומר שהוא סיפור יפה. סיפור האהבה לעומת זאת מאוד רדוד. לא הרגשתי איזהשהוא עומק בקשר ביניהם ולמעשה לא חשתי בכלל את הקשר ביניהם. המחבר ודאי הרגיש את הרדידות הנ"ל שכן הוא טורח לספר לנו שוב ושוב ושוב כמה היא אוהבת אותו וכמה הוא אוהב אותה וכל זה כמובן מפני שסיפור האהבה חסר בסיס אמיתי. סיפור המיסתורין חביב. לא משהו סוריאליסטי שמכה בך עמוק בתת-מודע אלא יותר אגדת ילדים חביבה המותאמת למבוגרים (עם אקטים מיניים והכל).

בסוף כל ספר אני שואל את עצמי שתי שאלות, באמצעותן אני מודד את הספר:
1. האם הספר מתח אותי, ריתק אותי, עורר בי אמוציות ובקיצור - האם היה קשה להוריד את הספר מהידיים?
2. האם הספר שאב אותי, האם הספר כתוב טוב, האם התחברתי לדמויות שלו, למקומות שבו, לסצינות המתוארות בו, האם הייתי רוצה לבקר בעולם המסופר ובקיצור - האם זה ספר שאני אקרא שוב ביום מן הימים?

גם כאן אני שואל את השאלות הנ"ל והתשובות לא מרנינות. הספר ברובו לא מותח וקל להורידו מהידיים ולמעשה קראתי אותו באינטרוולים גדולים. כמו כן הספר לא שאב אותי ולשאלה האם אקרא אותו שוב? אפילו לא בשבי!

אז למה בכל זאת שני כוכבים - סיפור האקשן מעניין והאיכות הספרותית מעל הממוצע.

1Q84 = 1984
משמעות השם:
q (הגיית האות קיו) = כך מבטאים את הספרה 9 ביפנית.
וכאן - כי לפנינו סיפור שצף על פני שתי מציאויות חיים מקבילות ומתרחש בשנת 1984.

אחת הדמויות בספר מחליטה לקרוא לשנה בה מתרחש הסיפור 1Q84 במקום 1984 וזה כי באותה עת מגלה שיש מציאות מקבילה למציאות שלה. נפעמת היא מחליטה לחקור את המציאות המקבילה - ומעניקה שם למחקר שלה, כשם שנת ההתרחשות. זוהי תמצית נושא הספר המהפנט הזה – הספר מתאר שני סיפורי דמויות מקבילים זה לזה ושונים מהותית זה מזה: האחת רוצחת שכירה שעיסוקה מתמקד ברצח אנשים מהסוג הזדוני. השני מורה למתמטיקה, פיזית חזק וענק כלוחם סומו, אולם בתוכו רגיש מאוד ומתמודד עם חרדות מילדות. במסגרת ההתמודדויות שלו מנסה לכתוב ספר ותוך כדי העלילה נקלע לתרחיש דמיוני כמעט של שכתוב לא חוקי לספר פנטזיה של נערה בת 17.
שתיהן – שתי הדמויות יגיעו תוך כדי לגילוי המציאות המקבילה למציאות שהם חיים וחווים. הם נחרדים והם מסוקרנים – הם מקבילים עד אשר הסיפורים מתחילים להתקרב לקראת מיזוג.
זוהי טרילוגיה מרתקת. משלבת מציאות ומציאות הזויה.
אני מוצא כאן ספרות יפנית חדה, קרה, עמוקה ואיטית ואחרת ברמה מהפנטת. אחרת ברמה הפילוסופית: מלבד הסיפור המרתק, הסיטואציות המתוארות, הלך החשיבה של הדמויות כל אלה מעוררים בקורא מחשבות. על החיים ועל המציאות בה אנו חיים וכפי שאנו חווים אותה. למאורע, אירוע או תרחיש מסוים שמתרחש על כדור הארץ מתקבלות מספר מציאויות שעיקרן - פרשנות שונה של הדברים על ידי אנשים שונים. נוסף על כך, אנשים חווים מציאויות שונות בחיים ונחשפים לרבדים שונים על אותה קרקע. לעיתים תכופות מתרחשות תופעות שאנשים מסוימים כלל לא ישימו לב אליהן בעוד אנשים אחרים ישאבו אליהן ולתוכן בכל נפשם. ובעצם, כל עוד הנפש לא מכוונת את הפנס אל מציאות מסוימת, או שמכוונת אך אינה ערנית לחדור לדקויות ולראות אותן - המציאות כמו מתפספסת, כמו לא קיימת עבורה. ולפעמים תוך מציאות מורגשת נוצרים הבזקים של חשיפה למציאות מקבילה שמעוררת מחשבה - ״איך פספסתי אותה?״ ולמעשה, המציאות שלי (אותה אני חווה) או של כל אחד מכם, ברגע נתון זה אחרת ממציאותו של כל אדם אחר באותו רגע נתון זה, על פני אותה הקרקע של כדור הארץ. מה שאראה - אראה אני ואולי אחוש אני. מה שלא - לא. ותה שתראה – אתה, תראה אתה ואולי תחוש אתה – אך לא אני. מציאות אחת מקבילה אך מציאויות שונות.
והשאלה הנשאלת היא איך קופצים נכון בין מציאויות, איך לא מפספסים את המציאות הנכונה או הטובה עבורי ("דלתות מסתובבות" – גם). גם בהיבט המטאפיזי וגם בהיבט הפיזי. הלוא אנו מסוגלים לעבד מעט מאוד תרחישים ברגע נתון, כך שגם בעידן שפע המידע, אנו נחשפים למעט מאוד מציאויות בו זמנית או מסוגלים להבין יותר.
הסיפור על שלושת ספריו מעורר סוגיות מחשבה נוספות כמו: עד כמה אנו נשאבים לדברים שמרתקים אותנו, גם אם יש בהם פוטנציאל לחריגה מהערכים אותם אנו מקדשים? כמה רחוק אנחנו מוכנים, למשל, ללכת כדי להסיר בני אדם סוררים מהאנושות (גם כאלה מהסוג הזדוני)? או מה מוכנים לעשות על מנת להיאבק בפחדי ילדות.
בסיפור, כשצוללים אל תיאוריית המציאויות – מגלים שמעט ממנו נוגע בפנטזיה הדמיון תופס נפח רחב יותר, כשעל פני השטח – הוא מערב הרבה פנטזיה. בטח דמיון שמהווה את העיקר.
ובעיקר ויותר מהכול הוא נוגע בנפש. בהרבה מקומות. וקשה להתעלם מהתובנה שאם קיימת מציאות מקבילה הלוא זו מסקרנת בטירוף אך מלווה בפחד קיומי. ומעל לכל מעוררת תיאוריית המציאות המקבילה את המחשבה - האם היא באמת קיימת?

ספר מעולה. על סיפור שהוא שניים בשנת 1984, במציאות שהיא שתיים.
מומלץ בחום מצד אחד וקור מצד שני.

אני אתחיל את הביקורת בווידוי קטן: כבר זמן רב שהיה לי פחד בלתי מוסבר מהרוקי מורקמי. הרעיון של עלילה סוריאליסטית בתוך עולם ריאליסטי תמיד נשמע לי כמשהו מוזר ולא מזמין לקריאה, אבל ההייפ שהיה סביב הספר, והביקורות הפעילו עלי לחץ רב ולבסוף נכנעתי, הייתי חייב להבין מיהו אותו הרוקי, ומהי אותה יצירתו הענקית.

ועכשיו אחרי שבועיים שבהם נכנסתי לתוך עולמו של הרוקי, אני מודה ומתוודה - נכבשתי בקסמיו של היפני הזה!
 
העולם המתואר הוא עולם מקביל לשנת 1984 והעולם הזה על כל מוזריותו ומאפייניו מתואר עד רמת הפסיק, מה שגורם לנו הקוראים להישאב לתוך העולם ואף להביט מבט למעלה לשמיים כדי לבדוק אם לא נוסף לו ירח, כי הרי לפתע זה מרגיש הכי טבעי בעולם!
וזה כל מה שאתם צריכים לדעת על הספר לפני שאתם ניגשים אליו, גם כששאלו אותי על מה הספר לא ידעתי מה להגיד. פשוט צריך לצלול פנימה, ותראו שלא תדעו איך לתאר את מה שעיניכם קוראות.  

באחד מהקטעים בספר קומאצו (עורך ספרותי) מבקש מטנגו (הדמות הראשית+סופר) לתאר בפירוט רב יותר בספר אותו הוא משכתב את תופעת שני הירחים, כי הקהל לא מכיר נוף שכזה ולכן צריך לתאר לו את זה בפירוט רב. וכך הרוקי מצליח לכבוש את לב הקוראים, כל דבר שהוא לא ברור או לא הגיוני יתואר בהרחבה ובמלא צבעים, צורות וריחות,  וכל זה בכדי שנוכל לצייר את אותה תמונה בראש ולא להרגיש מנוכרים למתרחש.
בנוסף הדמויות בספר כמונו הקוראים הגיעו לעולם הזה בהפתעה, כך שגם הן לא רגילות לאותן תופעות שסובבות אותן, ולכן הקוראים לא מרגישים לבד בבילבול שעוטף אותם בפעם הראשונה בה הם נפגשים עם תופעות כאלה ואחרות.  

ולבסוף מה שהכי תפס אותי בספר זו תחושת הבדידות והאבדות שעוטפת כל דמות ודמות. הרוקי מצליח לתאר בצורה כה מדויקת ונכונה את תחושת הבדידות, שתוקפת כל אחד ואחת מאיתנו במציאות והוא מחיל אותה על כל דמות ודמות - מהראשיות ועד המשניות וזה מרגיש: אמיתי וכואב. מה שאצלי אישית הצליח לחדור עמוק עמוק למחשבה ואל הלב. בסופו של דבר הקריאה הניבה שעות של הירהורים ופרצי רגשות, שלא כל ספר מצליח לעשות. וגם כל מה שנוסף מסביב, אם זה סיפור אהבה או עלילות מתח ופנטזיה כאלו ואחרות לא יצליחו לקחת מהספר את הגרעין האמיתי שלו: הסתכלות לתוך נפש האדם הבודד ודרכי התמודדותו מול העולם המאיים והגדול.

לסיכום זה בין הספרים היחידים שגרם לי כל עמוד ועמוד לרצות לחבק את הספר ובד בבד לזרוק אותו בחוזקה על הקיר, מתוך התרגשות עזה, מתוך הרהורים פילוסופיים, רגעי מתח מורטי עצבים, ורגעי קסם שלא ישכחו להרבה זמן.

Now what?
זה מה שחשבתי לעצמי, כשגיליתי שהספר עב הכרס שבידי הוא תרגום של 2 ספרים מהסדרה בת שלושה חלקים שוענה לשם 1Q84.
אה כן, החלק השלישי יתורגם לעיברית בעוד שנה.
Now what?
רק להמחיש את המצוקה, מרגע שנכנסים לעולם 1Q84, לא ניתן לצאת, כדיברי מורקמי מדובר בדלת חד צדדית.
צעד ראשון להזמין מ AMAZON את הספר השלישי באנגלית...
ועד שיגיע נעזרתי בקהילה האדיבה של סימניה (תודה ל"1Q84 ממושב גאיה" שלא הפסיק להתאמץ עד שהקובץ באנגלית של הסיפורים היה בידי).

אין מדובר בביקרות, כי סתם יצא לי שיר הלל, יש חסידים של מורקמי ויש את אלה שלא מתחברים, יש גם את אלה שהתעיפו מסיגננו, אין לי כוונה לשכנע איש (רק שתדעו שמדובר ביצירת מופת).

כל שאני רוצה לספר לכם זה על חוויה אחת שחוויתי לאחר שנכנסתי לעולם של 1Q84.

הרי תמיד כשקוראים ספר, פתאום רואים דברים שקשורים לספר, שכנראה היו סביבנו תמיד, רק לא ראינו אותם (או שפשוט לא התייחסנו לקיומם).

אספר לכם על קטע כזה שקרה לי עם 1Q84:
מכיוון בשבועיים האחרונים הספר לא עוזב אותי לרגע, ביום חמישי האחרון הגעתי איתו לפאב שקט, בלי מוזיקה רועשת, שאוכל לקרוא בשקט. ישבנו על הבר (אני והספר)והזמנתי לי בירה בלגית רווית אלכוהול(10%).
פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא, כעבור חצי עמוד הגעתי לקטע הבא:
"קצת לפי התחנה הוא נכנס לבר בשם "ראש שעורה" הוא הזמין בירה מחבית. בבר היה אפשר לשתות ולאכול משהו קל. מקום קטן שדי ב 20 לקוחות כדי למלא אותו....המקום מתאים מאוד למי שמבקש לשבת בגפו בפינה,לקרוא ספר ולשתות בירה..."
(בדיוק מה שעשיתי עת שקרתי שורות אלו, יש יאמרו צרוף מקרים, אבל אין זה מתחיל כך תמיד בספריו של מורקמי? כאילו צירופי מקרים?).
יצאתי מהבר כעבור שעה, ראשי סחרחר מהבלגית הנדיבה,יצאתי מהפאב השקט, הרמתי את ראשי לשמים ושם הוא שט, שקט ומאיר את הלילה, בדיוק אותו ירח ששט ב 1Q84, וניכר שהוא מחפש לאן נעלם הירח השני שמלווה אותו במציאות ההיא.
שנינו ידענו שהירח הקטן הירקרק והנוסף עוד יופיע, זו רק שאלה של זמן....

שווה לכם להכנס לעולם של 1Q84
הוא נרקם ביד אומן

אני עכשיו מתחיל את הספר השלישי באנגלית... מזל.

סוף סוף אני יכולה להשוויץ שקראתי את כל שלושת הכרכים של 1Q84. (ברוסית מהקורא הדיגיטלי)
אז מורקמי, כמו שאנחנו מכירים אותו- אנשים בודדים עם משמעת עצמית, רזים יפים חכמים. אפשר לאהוב את הגיבורים של מורקמי - הם טובים ביסודם. אחרי שקוראים את הספרים שלו, רוצים להשתפר במשהו - לעשות ספורט, להיות נקי ומסודר, לבשל ולאכול אוכל בריא, לקרוא ספרות קלאסית (שוב קלאסיקה רוסית ופרוסט).
גם בספר הזה מפורטים המעשים הקטנים ביותר : עשה, קנה, הוציא מהמקרר, בישל,הלך, פנה ימינה, ראה את זה, לבש את זה - מורקמי.
ובקשר לעלילה- עולם המגביל ל1984. התעסקות בדתות ובכתות קיצוניים, אישה קטנה לוקחת על עצמה לטפל בצורה פרטנית בגברים אלימים כלפי נשים וילדות. (הרוקי מורקמי ממש מחובר לצד הנשי שלו ((: - יופי !! ) וכחוט שני, כמיהה לאהבה של הגיבורים הראשיים שחיים בבדידות.
ו .. `Little People` ??? - שוב מלא שאלות ללא תשובות.
מעניין, זורם, השפה פשוטה אבל באיזה שהוא מקום, בספר השלישי , כבר די שבעתי, הבנתי את הפואנטה. בגדול נהניתי, אבל לטעמי במקום 3 ספרים ,בהחלט היה מספיק 1.

לא זוכרת מתי בפעם האחרונה לקח לי כ"כ הרבה זמן לסיים ספר.
לא יודעת איך לא נשברתי אחרי כל כך הרבה עמודים עמוסי מידע.
לא זוכרת מתי לא התייאשתיי מלקרוא ספר כ"כ הרבה זמן.
יש משהו מכשף בספר. כבר מהעמוד הראשון שלו.
שתופס אותך ולא נותן לך לעזוב.
שנותן לך יד וצולח איתך את המעבר מהעולם הזה, ב 1984 לעולם ההוא, בעל שני הירחים, 1Q84.
הספר מאד איטי. לא מפספס תנועות, הגיגים, משפטים סתומים ופילוסופיות חיים.
אך מצד שני האיטיות הזו משקיעה אותך עמוק בתוך עמודיו. מבלי שתרגיש. אין מצב להפסיק באמצע.

גיבוריו הם טנגו, מורה וסופר צללים שנגרר לשכתב ספר בוסר של נערה מוזרה שברחה מכת תמהונית,
ורוצחת להשכיר בשם אאוממה, שנשכרת לרצוח את מנהיג הכת.
פרסום הספר פותח תיבות פנדורה שהיו אטומות, וגורר רציחות, חטיפות ואיומים.
טנגו ואאוממה הכירו והתאהבו בילדותם אך המציאות הרחיקה אותם זה מזו.
הגורל שזור בכל פרק, חבוי ברקע אך מכתיב את הקצב ואת העלילה.

לא חובבת מדע בדיוני. לא מאמינה בגורל.
זה המורקמי הראשון שמצליחה לסיים.
ולמרות זאת כושפתי.
שאפו.

מסתורין א-לה הרוקי מורקמי/שני ירחים/ליטל פיפל/פקעות אוויר - 37%.

הוא פתח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים/במקרר היתה אצת נורי/הם שתו בירה בבר בשינג׳וקו וגם אכלו משהו קליל/הוא השתין ארוכות ונאנח/היא לבשה את נעלי העקב הגבוה מתוצרת שארל ג׳ורדן/היא לגמה מעט מהקקאו אחרי שהמיסה חלב בסיר - כן, כל הדברים האלה שאנשים עושים, אבל בפירוט - 22%.

וואט דה פאק?! - 6%.

תחושה של ספר המשך קצת מיותר ומאולץ לספר הכפול הקודם/היי, מצד שני גם אפשר להמשיך לעוד ספר - 17%.

מתח - 5%.

הומור - 0.02%.

גובי אגרה של רשות השידור היפנית NHK - בערך 4%.

סקס - 1.5%.

וואלה, לא יודע איך אבל אני בכל זאת נהנה איכשהו מהספר - 10%.

הסיכוי שקיימים עוד נודניקים כמוני שמחשבים אחוזים וקלטו שעברתי את המאה אחוז אבל ככה זה מורקמי, בעצם - 48%.
זה משהו אחר,מורקמי. אי אפשר לחשב את זה באחוזים, כי אצלו גם סך החלקים עולה על השלם, וגם בכלל, זה כמו למדוד מהירות של רכבת עם אבטיח ושלושה מעילים.