את רוצה לקרוא על נער שגנב ציור במקום לעבד טראומה, ועכשיו תקוע עם שניהם?

החוחית – דונה טארט

הציור היה פעימת הלב הסודית של חיי

עלילה:
בניו יורק של תחילת המאה ה-21, נער נאחז בציור גנוב מן המאה ה-17, ועובר מסע התבגרות פתלתל.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות, פחות עלילה ורקע

דמויות מעוררות: אינסטינקט-מגונן, היקשרות-טראגית, מגניטיזם-הרסני, קונפליקט-מוסרי

וייב: מלנכולי, מהורהר, אפי

טון: מהרהר, רהוט, צעיר

סיפור התבגרות רחב יריעה ומלנכולי על אובדן ועל אמנות, מסופר בקול אישי וחשוף, שמושך אותך עמוק לתוך עולמו המיוסר של נער בודד.

אהבתי

כתיבה לירית, דחוסה ומלאת נפח, עשירה בפרטים חיים, ברגש כנה, בדמויות פגומות; הרבה יופי מהול בכאב ומתח מפתיע מתוך קשר ארוך שנים בין ילד אחד לציור.

אבל

הספר ארוך וכבד, לעיתים קרובות איטי וקודר ללא הפוגה, סבלנות וסיבולת רגשית דרושים למסע.

בקיצור:

רומן עוצמתי על יופי וכאב, על יכולת האמנות להציל ולהרוס בו-זמנית, ועל המחיר של אהבה ואובדן. שווה את ההשקעה.

עוד על הספר: אנטומיה של סיפור - החוחית https://atazur.co.il/but_beautiful/%d7%94%d7%97%d7%95%d7%97%d7%99%d7%aa/

אני די בטוחה שלו ניתן לי לבקר בביתה של דונה טארט הייתי מוצאת בו המון חפצים. בטח הוא גדול, המון חדרים (בכל זאת הגברת כותבת רבי מכר שנמכרים היטב ומעשירים אותה) מן אגרנית כפייתית כזאת, שלא זורקת שום דבר כי אולי פעם היא תצטרך. יש לה מן הסתם המון תיאורים של אנשים במצוקה. חלק מהתיאורים האלה מצאו את דרכם לספר הזה, אבל אני בטוחה שיש לה עוד הרבה. למה? כי כך היא כותבת. עמודים על גבי עמודים של תיאורים של מצוקות, של קורות החיים של חלק מהדמויות, הגיגים פילוסופיים למחצה ולרבע, והמון תאורים של הגיבורים והתנהגותם הבלתי מתקבלת על הדעת.

אני שייכת לקוראים המעטים שלא התפעלו מ"ההסטוריה הסודית" ואת "הידיד הקטן" לא טרחתי לקרוא. נתקלתי בביקורת של מירב על הספר הזה (תודה רבה!) ששיכנעה אותי שכדאי לי לתת לה עוד צ'אנס. אז הוא טוב יותר, לדעתי, מ"ההסטוריה הסודית" אם כי סובל מרוב הליקויים שלא חיבבתי בו.

קורותיו של תיאו דקר מסופרים על ידו מאז היה בן 13 ואיבד את אמו בפיצוץ במוזיאון, ממנו הגיח שלם בערך בגופו ומרוסק בנפשו יחד עם אחד הציורים יקרי הערך שהוצגו בו - ציור שמשנה את חייו. קורות חייו המוזרים מתוארים ב 838(!) עמודים (הקורא בו מוזהר בזאת שאם יפיל את הספר על הרגל צפוייה לו תקופה של גבס ופיזיותרפיה) הדמויות של טארט מפורטות מאד. אפשר לדמיין אותן כמו בסרט. הן מתנהגות בצורה משונה, ואינן מזכירות אנשים בשר ודם. הן דמויות סטיריאוטיפיות, גדולות מהחיים. הדמות של בוריס, חברו של תיאו, למשל, מזכירה קריקטורה של רוסי: מאפיה פשעים ורהבתנות, אלכוהוליזם וסמים, דיבור עילג, נאמנות לחברים וקעקועים. אפשר להבין למה טארט חתרה כשכתבה אותה. מצד שני ההגזמה התסריטית הזו גרמה לי להתייחס אל דמותו בקוצר רוח ובריחוק.

הספר עוסק בהמון נושאים: טראומה ופוסט טראומה, יחסי הורים ילדים, החברה הגבוהה בניו יורק(?), מסחר באומנות ופשעים הקשורים באומנות, רהיטים עתיקים שיחזורם וזיופם, וגם בשלב מסויים קצת מתח לקינוח.
הספר כתוב טוב ומעניין. נצחיה בביקורת שלה כתבה כי שום רומן לא צריך להיות כל כך ארוך. אני נזהרת מהכללות, אבל במקרה של הספר הזה היא צודקת בהחלט. אם דונה טארט היתה מסכימה להשליך חלק ממה שלא רלוונטי, היה נשאר ממנו בערך שליש ספר, והוא היה נשכר מזה בהחלט. אבל אז כנראה לא היו קוראים לה דונה טארט...


*

838 עמודים זה פרוייקט קריאה לא קל ולא קטן. והנה, עשרות עמודים אחר עשרות עמודים נבלעים ולא נודעו כי באו אל קרבינו. ספר חול"ב הו"ד (חוטף לב, הופך דפים) לגמרי.
תיאו דקר הוא תלמיד המצליח לגרום כי כמעט ישעו אותו מבית הספר. זה לא שהוא טיפש, עצל או מורד. יצא כך. וכך הוא מוצא עצמו בדרך לבית הספר עם אמו ומפאת מזג האוויר המזעזע של ניו-יורק, שהוא תדיר קר מדי או חם מדי, הגשם הצריך גג והגג שנמצא הוא המטרופוליטן. כשהם מוצאים עצמם בפנים, בין תערוכות מאירות עיניים, כשכל אחד מחליט ללכת בדרך שונה ולתערוכה אחרת, מחבל מחליט לשים קץ לתפארת זו ובפיגוע נוראי נהרגים עשרות ונפצעים רבים. האם, מתברר די מהר, נהרגה. תיאו מוצא עצמו באולם עם גוססים, במיוחד עם וֶלטי אחד, שמתברר יותר מאוחר כעוסק בקניה ומכירה של דברי אומנות, ואחייניתו פיפה הפצועה, כבת גילו של תיאו בן ה-13. תיאו לא מוצא את אמו, אין לו עם מי לדבר בין כוחות ההצלה והוא הולך הביתה.
תיאו סובל מכאבי ראש נוראיים וצלצול באוזניים, אבל מוצא דרכו החוצה כשבתיקו מוסתרת יצירה קטנה מאת פבריציוס, החוחית, שצוירה ב-1654 ומחירה לא יסולא בפז. היתה זו יצירה אהובה על האם ובתוך כל הבלבול, תיאו בחר לקחתה כדי להראותה מאוחר יותר לאמו, כשהציור הזה היה מלכתחילה הסיבה שבכלל נכנסו למטרופוליטן. אבל דבר הוביל לדבר, תיאו מגיע הביתה, האם לא.
לתמונה נכנסים גורמים העוסקים בפצועים ובנותרים אחרי הפיגוע. תיאו חי עם אמו בלבד, אביו עזב מזה כשנה ולא ברור היכן הוא, הסבים מצד האם מתקשים רפואית לטפל בתיאו ואז הוא מועבר לחבר ילדות, באחד הבתים המהודרים במנהטן. הוא גר בחדרו של אנדי, חנון שנועד ללמוד וללמוד, הכל כדי להגיע למסלול הקולג' היוקרתי ביותר. החיים בבית אריסטוקרטי זה דווקא לא בלתי נעימים, אבל פתאום מופיע האב, שכמעט בן לילה מעביר את תיאו לרשותו והם שבים ללאס וגאס, מקום מגורי האב וחברתו, ומקום עבודתו. מתברר שהאב השתקם מהאלכוהוליזם שלו. בינתיים מתחבר תיאו אם אחד בוריס בבית הספר, שאביו מהנדס מכרות, וכל כמה שנים הם עוברים ממדינה למדינה. זו הסיבה שבוריס דובר גם פולנית, אוקראינית, אנגלית ומאוחר יותר גם הולנדית.
אפשר להמשיך ולתאר את העלילה הארוכה, שנתיים עוברות על תיאו ובוריס חברו בשכונת רפאים בווגאס, מקום בו הבתים נרחבים, אבל אף אחד כמעט לא גר בהם. בסופו של דבר מוצא עצמו תיאו עם הכלבלב פופצ'יק בדרך חזרה לניו-יורק באוטובוס. חולה וקפוא הוא מגיע מהמדבר החמים לעיר הקפואה, לביתו של אנדי אין הוא יכול לחזור והוא מוצא עצמו גר אצל הובי, שותפו של ולטי, זה שגסס ומת בפיגוע, שם גרה גם פיפה בימי החלמתה בעבר. כבר לפני המעבר ללאס וגאס ביקר תיאו במקום מגוריו של ולטי והובי והכיר את הסדנה בה משפצים ריהוט עתיק וגם חנות עתיקות יש שם, וכמובן פיפה המתוקה. בבית זה הוא מתקבל בברכה אחרי שנתיים במדבר, כמעט אפס קשר ואחרי תועפות אלכוהול וסמים במדבר. אלא שהחנות של הובי כמעט אינה פתוחה אף פעם, שנה בקולג' מספיקה לתיאו וכאן הוא מתחיל לנהל את החנות ומצבם הכלכלי משתפר באופן ניכר.
ברקע נמצאת כל הזמן החוחית בדמותה המצויירת, זו האמורה להישמר בכ-21 מעלות צלזיוס ובלחות של 50%. אנשים שנתפסו עם יצירות אמנות גנובות זכו לקבל תמיד מאסרים מכובדים וקנסות בלתי אפשריים ברגע שרק ניסו למכור יצירה זו או אחרת שנמצאה ברשותם. את החוחית לא ניתן כמובן למכור והיא מעיקה על תיאו כאבן ריחיים.
מי שהגיע עד כאן וקרא את השתלשלות העניינים זכה להכיר אחוזים בודדים מהספר. העלילה כמעט משנית בספר. טארט יודעת לכתוב והיא עושה זאת בחדווה בלתי מוסתרת. כאמור, עשרות עמודים נבלעים בזה אחר זה בכל סשן קריאה. רק הפסקות קצרות לאכילה, שירותים, קפה וזוטות שכאלה מפסיקים את מרתון הקריאה. מזמן לא נתקלתי בחול"ב הו"ד שכזה. אם צריך להשוות בין כותבים אמריקניים בני זמננו, נניח פראנזן או טארט, שלושה ספרים שקראתי משל פראנזן לא מגרדים את העוצמה של החוחית. טארט פשוט לא מניחה לנשום. היא אמנם כותבת המון, אבל הנה נבלעו 30 עמודים ועוד 50 ובערב כבר חלפו יותר מ-200 עמודים וצריך לישון גם, למשל.
טארט יודעת המון והיא מכניסה את זה בכתיבה בגוף ראשון לראש של ילד בן 13, שכבר בגילו יודע להבדיל בין מזון צרפתי, סיני, הודי ומקסיקני, בין סוגי מוסיקה ויצירות קלאסיות, ספרים "כבדים" תרתי משמע, מכיר את מפת הרכבות של מנהטן, שכיות החמדה שלה וכבר עיין בקטלוגי אמנות למיניהם. יותר מאוחר יידע גם מה עושה כל סוג של משקה אלכוהולי וסם מכל סוג טרם מלאו לו 15. ניו-יורק היא כנראה השפיץ של העולם ותאיו השפיץ של הילדים, וזה נשמע קצת לא אמין. אבל למה לתת לזוטות כאלה להפריע לספר לא פחות ממרהיב?
אם נעזוב לרגע, אפילו לתמיד, את מבנה העלילה המסודר, ניוותר בסקירה זו עם הדמויות והמקומות ואמריקה באשר היא אמריקה, באשר היא בעיקר ארה"ב ובעיקר ניו-יורק. נניח לפראנזן לקנא.
טארט לוקחת דמות, שבעמוד 107 אומרת, ש"אם הם לא רוצים אותי, לאן אלך?" מתברר שאת תיאו דווקא מאוד רוצים. אביו חוזר פתאום לקחתו, בוריס נדבק אליו מנערות ועד בגרות ויש המשך. אבל תיאו בתלישותו הוא דווקא דבק לכמה וכמה דברים, מין עוף חול הקם מכל מדורה הרסנית בזו אחר זו, משתקם וממשיך הלאה.
כרגיל, למיני סדרה עפ"י הסרט בחרתי ללהק בכמה וכמה שחקנים שיעזרו לכם להבין במי מדובר. תיאו מגולם ע"י פין וולפהארד (מייק מדברים מוזרים) בנערותו ואחר כל ע"י אלכס לות'ר (ג'יימס מ-The End of the F***ing World) כשהוא כבר בן 23. אמו שנהרגה היא מנדי מור (האם רבקה מהחיים עצמם). גב' בארבר, אמו של אנדי אצלם התגורר אחרי הפיגוע, היא איבון סטרהובסקי (סרנה, אשתו של המפקד בסיפורה של שפחה). הובי גרם לי התלבטות ולכן בחרתי את מנדי פטינקין. לאביו האלים של בוריס בחרתי במיכאיל ברישניקוב, לדמותו של בוריס הצעיר לא מצאתי שחקן, אבל בעקבות גל גדות שלחתי את שלום מיכאלווילי שייגלם את בוריס הבוגר יותר בהתאמת תפקיד ככפפה ליד. לתפקיד פלאט, אחיו הבוגר של אנדי נמצא השחקן לוגן שרויר (המגלם את קווין בנערותו בסדרה החיים עצמם). נשארה פיפה האניגמטית. בחרתי באמה סטון. ולבסוף קיצי, אחותו של אנדי, שבגרה ורצתה להנשא לתיאו, לזו נבחרה מרגוט רובי. נשארו עוד כמה זניחים, אבל התמונה ברורה.
תמונה? היכן התמונה בעצם? או, טוב ששאלתם.
האמת שזה לא ממש משנה. לקראת סוף הספר יש התפזרות מסויימת, אבל ממש בסוף יש תיקון גדול. אין ספק, שעל הספר כולו זרוי אבק כוכבים והקסם מהלך עליו. לגמרי חול"ב הו"ד.

נראה לי שזו הולכת להיות סקירה ארוכה, אז אני אתן את השורה התחתונה קודם, לטובת הממהרים והמתקצרים והמתעצלים לקרוא. בעגת האינטרנט יש לזה אפילו שם: אמ;לק. הווה אומר "ארוך מדי, לא קראתי". דורנו הוא דור קליפי ומקוצר. ציוצים בטויטר נסגרים במאה וארבעים תווים. פרסומות מוגבלות לשלושים או שישים שניות. המסרים ניתנים בצורה קצרה ומהירה. יש לזה יתרונות, יש לזה חסרונות, אבל כרגע זה המצב: לאנשים אין סבלנות לקרוא מאמרים ארוכים ומרובי להג. בעיקר אם הם מנסים לקרוא דרך הטלפון כשהם באוטובוס, או בתור לרופא, או במקום אחר שהוא בין עיסוק חשוב אחד למשנהו. ובכן, הבטחתי את השורה התחתונה, ובמקומה ליהגתי לשווא. וזו השורה התחתונה: הספר הזה ארוך מדי.

ועכשיו, משנאמרה השורה התחתונה, מי שרוצה מדלג הלאה לסקירה הבאה. ומי שמעוניין לשמוע עוד קצת על חיי המרתקים, ועל הדרך שבה הספר הזה (הארוך מדי, כאמור) משתלב בהם, מוזמן להכין כוס קפה, להתרווח על הספה בבית, לכבות את הטלוויזיה, לקחת את המחשב, כי זו לא סקירה לטלפון, ולהצטרף אליי במסע הארוך לצליחת החוחית. מוכנים?

הכל מתחיל בשקט. שקט עוצמתי. חזק. שקט נורא ואיום. שקט לא טבעי, שלא מהעולם הזה.
וזה לא מדוייק. כי לפני השקט יש רעש. וגם הוא עוצמתי וחזק. אבל את הרעש לא ממש קולטים בהתחלה. גם לא את כדור האש, שבתעתועי הפער בין מהירות הקול למהירות האור קדם לרעש הזה. ועם השקט שבא לאחר הרעש, ועם הטעם המחליא, המתכתי הזה, שעולה מעמקי הגרון, ומספר שסדרי העולם התהפכו. שמשהו לא בסדר, אבל ממש ממש ממש לא בסדר, קרה זה עתה.
ואחרי הרעש הזה, ודקת השקט ההמומה שאחריו, העולם חוזר לפעול, ומתחיל כאוס מוחלט. פצועים, הרוגים, צעקות, בכיות, טלפונים, סירנות.
עשרת הקוראים הקבועים שלי בוודאי שמו לב שאי שם בעברי, בספטמבר אלפיים וארבע נפצעתי בפיצוץ מחבלת מתאבדת בירושלים. זה לא היה הראשון שהייתי בסביבתו. ירושלים בשנים תשעים וחמש ואילך היתה מקום מפוצץ למדי. אבל זה היה הכי קרוב. יצאתי ממנו בחתיכה אחת. עם רסיס ברגל, שהוצא בניתוח עוד באותו ערב. ועם רסיס בנשמה שנשאר שם עוד זמן רב ביותר. בשבועות שלאחר הפיגוע הלכתי מבולבלת. הזמנים התערבבו, מקומות שהכרתי שינו מראה, בכל קרן רחוב דימיתי לראות אנשים מתפוצצים. סבלתי מכאבי ראש וסחרחורות, מרעשים מוזרים באוזניים, ומחרדות. לא הצלחתי להתרכז. לא יכולתי לשמוע מוזיקה. זו תופעה מוכרת. אנשים שעברו אותה ידעו לספר לי מראש מה יקרה. קוראים לזה הפרעת דחק פוסט טראומטית. יש שנפגעים, יש שלא. חודשיים אחרי הפיגוע פגשתי שכנה שלי, אחות, שהיתה באותו מקום ובאותו זמן, חזרה לשגרה כמעט מיד. "מי שיש לו משמרות לילה," כך היא אמרה, "לא יכול להרשות לעצמו את המותרות של טראומה". ואני נפגעתי ממנה קשות. אם כי היא לא אשמה בזה כמובן.

ולמרות שטופלתי, ואני מתפקדת כראוי, חלקים מהרסיס עדיין שם. והם, החלקים האלה, צצים בצורה שקשה לחזות אותה מראש. יש לזה שם מקצועי, לדברים שמפעילים את הטראומה מחדש. קוראים להם טריגרים. בלון שמתפוצץ, דלת שנטרקת, יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, חבר שאומר שיש לו יום הולדת בעשרים ושניים לתשיעי, זיקוקים, קטעי חדשות. יום אחד הגעתי עם הבת שלי, מתפתלת בכאבים, למיון הר הצופים. נכנסתי בשבילה, ופתאום הקירות סגרו עליי. נזכרתי באותו היום, בחייל הפצוע אנוש הנכנס אחרי, ברופא המבקש עשר מנות דם, בניסיונות ההחייאה הנואשים שנעשו בלב חדר המיון.

ולפעמים הטריגר נמצא בספר. תיאודור דקר, בן שלוש עשרה, מבקר עם אימו במוזיאון, ואז יש שם פיצוץ מסתורי. הוא נפצע, היא נהרגת. זה האירוע המכונן של חייו. זה המוקד של כל הספר. וזה היה הטריגר לדפיקות לב שלי במשך מאה וחמישים עמודים. או יותר. לא ספרתי. תיאודור מתעורר, בין הריסות, קולט לאיטו מה קורה, מדבר עם איש זר שנפצע גם הוא, חווה את המוות של אותו אדם, מחלץ את עצמו בדרכים לא דרכים, חוזר הביתה, לבית ריק. עובר שעות מודאגות ונוראיות בלי שום תמיכה של מישהו מסביב. ואני מגבירה דופק, ומתחילה לנשום נשימות שטוחות ומהירות. הטריגר היכה שנית. כשהבנתי שאני נכנסת להתקף חרדה, סגרתי את הספר. הנחתי אותו בארון, והלכתי לקרוא ספרים אחרים.

עבר זמן. קראתי עשרה ספרים אחרים. הסקירות עליהם כבר נמצאות באתר, תמו ספרי הקריאה הזמינים בבית שלי. היה חג ארוך ולא היה לי מה לקרוא. אז נשמתי נשימה עמוקה, נשפתי לאט, הצטיידתי בכל תרגילי ההרגעה והדימיון המודרך שאני מכירה, ופתחתי את הספר שוב. תיאודור-מתנת-האל דקר מנסה להתאושש מהמכה שנחתה עליו. אמו מתה, אביו לא בשטח כבר שנים, עובדי הרווחה מנסים למצוא קרובי משפחה אחרים, והוא עצמו שרוי בטראומה. כך הוא מתגלגל עובר בין אנשים ובתים. בתחילה בניו-יורק, אחר כך בלאס וגאס. והוא הולך מדחי אל דחי. אין זה באשמתו כמובן. אבל גם לא באשמתי. הילד בטראומה. אף אחד לא עוזר לו, והוא מתמכר לסמים ולרחמים עצמיים, ומלהג את עצמו לדעת במשך חמש מאות עמודים וארבע עשרה שנים. הוא גם עושה דברים אחרים בשנים האלה, אבל הרוב סובב סביב סמים, ורחמים עצמיים. והונאה בתחומי העתיקות.

אבל גם זה עבר, ואז הגיע החלק הטוב. כי שאפשר להבין מרמזים דקים וקטנים על כריכת הספר, יש גם ציור בתמונה. "החוחית" של פבריציוס. דקר מוצא את הציור בהריסות המוזיאון שפוצץ, ולוקח אותו איתו. בהתחלה סתם, אחר כך לא נעים לספר, אחר כך הוא מבין שגניבה של יצירת אמנות היא מעשה פלילי, ובסופו של דבר הוא נקשר לתמונה. וההחזרה שלה נראית דבר מסובך מאין כמוהו. מזל שיש חברים, טובים. גם אם הם פושעים, אקסטרווגנטים ורוסים. לדקר איכשהו יש חבר כזה, ובזכותו הופך להיות סוף הספר מעניין, קצבי, מותח. וגם פילוסופי-משהו כי הוא עוסק בקשר בין החיים לאמנות, בטעם שהאמנות נותנת לחיים, בטוב וברע, ובשאר סוגיות מרתקות.

לסיכום. אומר זאת כך, יונית: אין שום הצדקה לרומן באורך שמונה מאות ושלושים עמודים. אפוס, כן. סאגה, אולי. רומן - לא. גם סוף הספר, הטוב לכשעצמו, אינו מהווה הצדקה למריחה פטפטנית של מאות עמודים קודמים לו. לא ב"בשבילה גיבורים עפים", ולא ב"החוחית". הרומן הזה מכיל מעט מדי דמויות, מעט מדי עלילה, ויותר מדי מתאמפטמינים. עכשיו תעשו עם המידע הזה מה שתרצו.

סיפור ארוך עצוב ומתוסבך.
הכול מתחיל בפיגוע שמשנה לעד את חייו של תיאו,
נער צעיר שביקר במוזיאון עם אמו, המקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

לפני שתיאו עוזב את המוזיאון הוא לוקח אתו ציור שאמו הכי אהבה:
"החוחית" יצירת מופת משנת 1654.
הציור הזה מלווה את חייו כנער מתבגר כמו סוג של קמע
המחבר אותו לחייו הקודמים.

במהלך התבגרותו תיאו מפתח תדמית של אדם חביב ורגוע,
כי רק בדרך ההסוואה הוא מצליח לשלוט בחייו:
"אנחנו כל כך רגילים להסוות את עצמנו מפני אחרים,
שבסופו של דבר..אנחנו מסתווים גם מפני עצמנו".

תיאו היתום ביש-המזל, לא מצליח למצוא את מקומו, אין לו שקט נפשי,
האהבה אינה מאירה לו פנים, וחברו היחיד פוגע בו..

הספר זכה בפרס פוליצר, ועמד בראש רשימת רבי המכר
חצי מהמבקרים היללו אותו, והחצי השני כינה אותו "הארי פוטר למבוגרים".
הספר עובד לסרט שיצא לאקרנים בשנת 2019.

לסיכום...למרות הסופרלטיבים...לעניות דעתי אפשר לוותר..

זהו חדר עבודה חשוך. המנורות כבויות, והאור היחיד ששורר בחדר מגיע מן החלון הפתוח, שמכניס פנימה מעט מרוח הערב ואור הכוכבים הקלוש. דמות יושבת בעודה קשורה הדוקות אל כסא מול שולחן העבודה הריק שניצב מתחת לחלון הפתוח.
יד עטוית כפפה מושטת מאחורי גבה ומניחה מול דונה טארט צרור דפים עבים בצבע שמנת ועט נובע. היד נסוגה ורגע לאחר מכן מצמידה אקדח אל עורפה של דונה טארט. 'ערב טוב, דונה'. אומר קול נעים מאחוריה. 'מה שלומך?'
'בסדר בהתחשב בנסיבות', ענתה דונה באירוניה. 'אשמח לסיגריה, אם אפשר'.
'בטח שאפשר', עונה הקול באדיבות. אש המצית מאירה לרגע את החדר ברחש רך, והסיגריה הדולקת נתחבת אל בין שפתיה של דונה טארט.
'זוכרת את הסיפור ההוא שרצית לכתוב על תיאו דקר?' ממשיך הקול לאחר מכן.
'כן', עונה דונה טארט בביטול ונושפת ענן עשן שמרחפת אל מחוץ לחלון. 'סיפור קצר. עם הציור ההוא'.
'כן, זה', מסכים הקול. 'אז נעשה הסכם, אני ואת. כשאת מסיימת לכתוב את הסיפור, אני יורה בך למוות'.
שתיקה. עוד עננת עשן שמרחפת אל מחוץ לחלון. 'סליחה?'
'מה ששמעת. יש לנו זמן, אז את יכולה להאריך את הסיפור כמה שרק תרצי'. יהד עטוית הכפפה צצה שוב מעבר לכתפה ונוקשת על ערימת הדפים. 'אני ממליץ שתתחילי'.


וזו הסיטואציה בה נכתב הסיפור, change my mind. כי אין שום סיטואציה סבירה אחרת בה סיפור כל כך דל בעלילה מתמשך על 840 עמודים!! זה לא סביר בעליל.
העלילה בגדול הולכת כך - תיאו דקר, גיבור הספר מסתבך קצת ונע ונד בעולם. בעודו מהרהר בהמון דברים בצורה מאוד מפורטת וארוכה. כל מחשבה, ואני מתכוון לכל מחשבה שעולה במוחו של תיאו מעוברת אלינו במלואה ובפירוט מדויק.

וכאן אנחנו מגיעים לחוזקה ולחולשה הגדולה ביותר של הספר - הכתיבה. הכתיבה מדהימה. היא מהפנטת מושכת פנימה, אבל דווקא בגלל זה לפעמים נמאס מהספר כי - כמה - אפשר?? את הספר כולו שרדתי רק בגלל התערבות, בה התערבה איתי מי שהשאילה לי את הספר, על תוך כמה עמודים אשנא את הספר ואעזוב אותו. היא אגב, טענה שזה יקרה בעמוד 300, אבל היא הפסידה פעמיים. כי שנאתי אותו הרבה יותר מהר, אבל הצלחתי לקרוא הכל. הכתיבה באמת נפלאה, בעיקר כל הדיבורים על אומנות וציור, שבתור אחד שמצייר בעצמו, מאוד נהניתי מהם.

בנוגע לדמויות - הן מתוארות ממש טוב וכולן עם אישיות מורכבת, שזה עוד נקודה לטובת הספר.

לסיכום, אם אתם אוהבים את סוג הספרות הבא: כתיבה יפיפייה, אפס עלילה והמון המון הגיגים על החיים - הספר בול בשבילכם. אבל אם חשובה לכם עלילה, התקדמות סיפורית וכדו' - עזבו, זה לא הספר שאתם צריכים לקרוא כרגע.

יש מעט מאוד ספרים שגוברים גם על אחרי הצהריים המייגעים ומחניקים של שבתות קיץ, ועוד כאלה שצמודות לחג, אפילו אם גשם בחוץ. "החוחית" הוא ספר כזה, ולא רק בגלל אורכו המהמם (למעלה מ-800 עמודים) כמו בזכות הכתיבה הדחוסה והעשירה שלו, שמכניסה אותך כל כך חזק לעולמה שקשה מאוד לצאת ממנו.

במרכז הספר עומד תיאו, נער ניו יורקי ממוצע, שביקור תמים במוזיאון הופך את חייו על פניהם: פיצוץ מסתורי הורג את אמו ומשאיר אותו כושל החוצה ובידיו ציור נדיר שערכו לא יסולא בפז. במצבו הטרגי הוא עתיד לנדוד בין רצף של בתים מאמצים, הורים לא מתפקדים וחברים שהופכים לאחים כמעט, ולהתגלגל עם הציור לתוך פרשיות סמים וכנופיות פשע. אבל תיאו הוא בשום פנים לא קורבן תמים, אלא תמיד חלק פעיל במה שקורה, החל מאותו רגע שבו לקח איתו את הציור ויצא מן הגלריה המרוסקת. בחייו הבלתי יציבים, בחצרות האחוריות של אמריקה כמו גם בלב הזוהר של האליטה הניו יורקית, הוא עושה עוד ועוד בחירות, חלקן מסתברות וחלקן שגויות ומודעות לחלוטין, וכורך סביבו את האירועים עוד ועוד.

סיפור החיים הזה הוא לב העלילה, כמובן, עלילה שיש לה התחלה ואמצע וסוף, מרכז והתפתחות, דמויות שנעלמות וחוזרות, שינויי גיל ומקום תוך שמירה על השפה הנפלאה והקולחת שהספר כתוב בה. אבל הסיפור הוא לא העיקר כי הוא היה יכול באותה מידה להיות סרט צבעוני במידה וצפוי למדי, ומרוקן את הכוח העיקרי של הספר שהוא הכתיבה של דונה טארט, כתיבה שיש לה אולי מאפיינים של סרט אבל יכולה לקרות רק בספר טוב באמת. זו כתיבה מהסוג הנדיר שלא מרגישים בה שום מאמץ ובכל זאת יש לה יופי וחיים משלה, שיודעת לשלב דיאלוגים ומחשבות, תיאורים והתרחשויות בלי לפגום ברצף הקריאה אלא להפך - יוצרת תחושת חיים מלאה שהולכת ומתגברת מעמוד לעמוד. למעשה, בערך במחצית הדרך הרגשתי צורך לעצור כדי להזכיר לעצמי איפה אני נמצאת ואיזה נוף רואים מהחלון שלי, במין הפוגת נשימה לפני הצלילה חזרה לעולם של תיאו ולחייו המסוכסכים.

אני קוראת מהר, ולכל אורך הקריאה הצטערתי שהספר יסתיים עוד מעט, ולא הרגשתי איך אחר הצהריים נגוז לו ואיך מתקרבת השגרה (שאין בה די זמן לכתוב כמה שורות עד עכשיו, כמו שאתם רואים). ואמנם בסופו של דבר הוא לא ריגש אותי באופן שהיה מעניק לו את הכוכב החמישי הסובייקטיבי, בדרך שמעט ספרים מצליחים, אבל אובייקטיבית הוא כל כך טוב שהכוכב החמישי האובייקטיבי מגיע לו לחלוטין.

[הערת אגב קטנונית: אני די בטוחה שלסטיבן קינג היה המשך למשפט המטומטם "אחד מאותם ספרים נדירים, שניתן לספור על כף יד אחת" שהוצאת מודן בחרה לצטט על הכריכה.]

נדמה לי שעשרות שנים חיכיתי לספר חדש של דונה טארט. בפועל זה היה כמובן לא יותר מחמש או ארבע אבל בכל זאת. את 'ההיסטוריה הסודית' קראתי בשלוק אחד, נהנה מכל רגע. זו הייתה בפירוש חווית קריאה חד-פעמית, מעיפה. וזה לא היה בגלל שמצאתי שם את עצמי בין השורות או בגלל שהגעתי לתובנות חדשות והבנתי פתאום מה הם החיים עצמם. בפירוש לא. מה שהיה מסעיר כל-כך זה שסיפרו לי סיפור, וזהו. מאה אחוז סיפור עסיסי. וסיפרו אותו מצוין.

ואז the goldinch יצא. גיליתי את זה כשהייתי בבלגיה לפני שנתיים, בחנות ספרים אחת יפהפייה, אותה כריכה כמו אצל כולם אבל הכותרת הייתה בהולנדית. Het puttertje. אחר כך, בארץ, קניתי אותו באנגלית כי היה ברור לי שהתרגום העברי יתמהמה. ובכל זאת יצא, מטעמי נוחות ועצלות, שקראתי אותו בשפת הקודש, וגם הפעם זה קרה בשלוק אחד (יחסית לשמונה מאות עמודים כמובן, שהרי אוהב קרוא או לא הנני, לצערי הרב, אורגניזם שצריך להתקיים).

נו אז איך הוא?
'ההיסטוריה הסודית' זה לא, לשמחתי, שהרי ברור לי שאם היה זה 'ההיסטוריה הסודית 2' משהו מזיכרון החוויה של קריאת הראשון היה נעלם. כמו לראות 'פרפר נחמד' עשרים שנה אחרי הפעם ההיא על רצפת הסלון. הספר החדש של דונה טארט הוא 'החוחית' בכל רמ"ח איבריו. משהו חדש, שלה, בלי למחזר ובלי להתרשל, וגם אם נהניתי פחות – זה משהו שצריך להגיד בזכותה.

בגדול לא בא לי לחפור יותר. תאו דקר מאבד את אמא שלו בפיגוע במוזיאון ניו-יורקי כשהוא בן 13, והחיים שלו משתנים מן הקצה אל הקצה. כיצד? תקראו. שנות חייו שאחרי כך מסופרות בפירוט עב כרס ובנדבנות, בכתיבה נוחה שהושוותה על ידי גדולים ממני לכתיבה של סופרי נוער אבל אני מצאתי אותה סתם זורמת וקלילה, מלאת חן ניו-יורקי. אני, אישית, לא הרגשתי מריחה (וגם באופן כללי לעולם לא אגיד על ספר שהיה אפשר לחתוך ממנו 200 עמודים. זו אמירה יומרנית בעיני, שחוטאת למהותם של הספרים), ולמרות שאף פעם לא קראתי ספר של דיקנס ככה תמיד דימיינתי שדיקנס ירגיש לי (והאמת שלקח לי כמה עשרות עמודים להבין שהספר מתרחש בימנו ולא במאה התשע עשרה. טיפשון שכמוני). וישנה גם החוחית עצמה, שמלווה את הספר ואת הקורא כמו רוח טובה ומלנכולית וגם אחר כך קשה להתנתק ממנה. השימוש עשתה בה טארט הוא ממש מעשה כשפים.

ורק בהערת שוליים קטנה אציין שמאוד אהבתי את הסוף, המפולסף-משהו, שהצדיק בעיני את כל מאות העמודים שקדמו לו. כבר נתקלתי בסופים שחירב(*)ו ספרים עבי כרס לא פחות שאלמלא הם היו מוצלחים פי כמה. פה, לשמחתי, זה לא המקרה, ונשארתי עם טעם מתוק בפה, ועם התחושה שקראתי משהו טוב. (וגם, בטעות, עם כמה תובנות חמימות על אומנות, אבל לגמרי לא התכוונתי).

באשר לשורה האחרונה שיש שמקפצים אליה אגיד שאני פרשתי מעסקי ההמלצות והביקורת ובעסק החדש שפתחתי אני רק רושם לעצמי מה אהבתי ולא, ואם זה סיקרן מישהו הוא מוזמן לברר בעצמו מה-מי-מו.

אני נוטה לשקר. אולי כולנו כאלה, נוטים לשקר. פה ושם, אף פעם לא שקרים גדולים. לא שקרים עצומים, שקרים לבנים כאלו, כדי לא לפגוע באנשים. אני ואח שלי, כשהיינו קטנים, ולא רצינו לסיים לאכול, היינו זורקים את האוכל שנשאר מהחלון לחתולים למטה, כדי שאמא לא תראה את השאריות בפח. כשהייתה שואלת אותנו איך היה אוכל, היינו תמיד אומרים "טעים". או אם היא הייתה שואלת מה אכלתי, ובעצם אכלתי סנדוויץ' עם שוקולד, או קורנפלקס עם חלב, למרות שידעתי שזה יכעיס אותה, אז הייתי בוחר להגיד "קוסקוס וקציצות". או כשלא מתחשק לי לצאת, אבל החברים כן רוצים, אז אני ממציא תירוץ כמו "קבעתי כבר עם אמא ללכת לקניון" או משהו בסגנון. לא באמת שקרים, שקרים קטנים, שקרים נוחים. שקרים כדי שאנשים לא יפגעו, אבל זה מטפטף, מתחיל בקטן, ואולי זה ימשיך ויגדל? פתאום אתחיל לשקר לאנשים בנוגע לגיל שלי (כמו הבן זוג של אמא שלי, שלמרות שהוא בן 60 הוא מתעקש להגיד לאנשים שהוא בן 45, מין הכחשה כזאתי בנוגע לגיל, פחות שקר) ובנוגע למקצוע שלי, בנוגע למוצא שלי ולאיפה אני גר. ואולי אני סתם פרנואידי.

תיאו דקר הוא ילד ניו יורקי. חי עם אמא שלו אחרי שאבא שלו נעלם (אבא אלכוהולי יש לציין), באווירה ניו יורקית לחלוטין- עשירון עליון (למרות שהם בקשיים) שכולל ללכת למסעדות לבראנצ'ים, ישיבות בבתי קפה וגיחות למוזיאון. בקיצור, מה שתמיד חלמתי (אני צריך להתחנן למשפחה שלי כדי שמישהו יסכים ללכת איתי לאיזה הצגה של "המלט" או להפקה החדשה של "מקבת",שלצערי בסוף לא הלכתי). מאוד מתוחכמים, אינטלקטואלים לחלוטין, תיאו ואמא שלו. יש ביניהם קשר, מין טלפתיה, קשר שהוא יותר מקשר דם, קשר שמתעלה מעל זה, כאילו אם הוא לא היה הבן שלה הוא היה יכול להיות התאום הזהה שלה. ואז ביום אחד הכול משתנה, כשתיאו ואמא שלו הולכים למוזיאון המטרופוליטן ומתבצע פיצוץ. תיאו שורד, אמא שלו נהרגה. הדבר הראשון שחשבתי עליו כשקראתי את זה היה השיר של ויסלבה שימבורסקה, המשוררת הפולנייה זוכת פרס נובל "הטרוריסט,הוא צופה"
הפצצה תתפוצץ כבר באחת ועשרים בצהריים.
כעת רק אחת ושש-עשרה.
אחדים עוד יספיקו להכנס,
אחדים לצאת.

הטרוריסט כבר חצה את הרחוב אל הצד השני.
המרחק הזה מגן עליו מכל רע
ואיזו תצפית, כמו בקולנוע:

אשה במקטורן צהוב, היא נכנסת.
גבר במשקפיים כהים, הוא יוצא.
בחורים בג'ינס, הם משוחחים.
אחת ושבע-עשרה דקות וארבע שניות.
הנמוך הזה, הוא בר מזל ועולה על קטנוע,
ואילו הגבוה נכנס פנימה.

אחת ושבע-עשרה וארבעים שניות.
נערה, היא פוסעת וסרט ירוק בשערה.
אך אוטובוס מסתיר אותה פתאום.

אחת ושמונה-עשרה.
הנערה כבר איננה.
האם היתה טפשה ונכנסה, או לא.
את זה נראה, כשיתחילו לפנות.

אחת ותשע-עשרה.
איש, משום מה , לא נכנס.
לעמת זאת, אחד שמן וקרח יוצא.
כאלו מחפש דבר מה בכיסים
הוא חוזר באחת ועשרים פחות עשר שניות
לקחת את כפפותיו האומללות.

עכשיו אחת ועשרים.
הזמן, איך שהוא זוחל.
אולי כבר כעת.
עוד לא כעת.
כן, כעת.
הפצצה, היא מתפוצצת.

השרירות שבחיים, איך שברגע אחד הכול משתנה. אמא שלו לא הייתה חייבת ללכת לגלרייה כדי להציץ בפעם אחרונה על התמונה, אבל היא עשתה את זה. והיא נהרגה. בהריסות, תיאו מוצא את עצמו ליד איש זקן, ולטי, שמפציר בו לקחת את הטבעת שלו ולהביא אותה לשותף שלו, וכן מפציר בו לקחת את התמונה שהייתה לידו, אותה תמונה שתיאו ואמו ראו-תמונה של צייר הולנדי, תמונה קטנה ונדירה של חוחית. תיאו ניצל, ובגלל שהוא נותר ללא קרובי משפחה, הוא מוצא את עצמו בבית של חברו אנדי, חבר ילדות כזה, מהחברים שלא חייבים לשמור איתם על קשר כדי לדעת שהם תמיד יהיו שם בשבילך, אלו שבילית בבית שלהם שעות על גבי שעות, שאתה בעצמך מרגיש כבר בין בית בבית שלהם. אבל המשפחה של אנדי היא שונה, אינטלקטואלים עילאים ניו יורקים, מהסוג שהולך למועדון יאכטות, אוסף עתיקות, משתתף בפעולות צדקה והולך לנשפים. ואז אבא של תיאו מופיע, ומחליט לקחת אחריות עליו ולוקח איתו ללאס וגאס, להיות עם החברה שלו.

לא אמשיך לפרט, כדי לא להרוס את הספר המעולה הזה, שבצדק זכה בפרס פוליצר. אבל אומר רק שלאורך כל הספר, השקר של תיאו- העובדה שגנב את התמונה, שמהווה חוט מקשר בינו לבין אמו-הדבר האחרון שהם ראו ביחד, הרגע הזה שהם חוו שניהם, מתבוננים יחד בתמונה, מעריכים אותה, נהנים מהיופי שלה. השקר הזה מכביד על תיאו, שמרגע שהוא יוצא מהמוזיאון עם התמונה, מלווה אותו התמונה הזאתי כמו משקולת, כמו חפץ שהוא לא יודע מה לעשות איתו, והוא מתחיל להסתבך בשקרים, שקרים קטנים שגדלים וגדלים.

את הספר קראתי באנגלית, בשפת המקור (שפת האם שלי! סתם לא באמת), ונהנית במיוחד מהוירטואוזיות של השפה. דונה טארט יודעת לכתוב, והיא משתמשת במילים שכמעט ולא נתקלתי בהם, שמעניין לדעת איך תרגמו אותן לעברית. הספר באנגלית נקרא the goldfinch, שלקח לי זמן להבין שלא באמת קשור לזהב, אלא סוג של ציפור (אחרי 200 עמודים הבנתי את זה).
בקיצור, המתנה שלכם לעצמכם בפסח הזה.