לסבול או לחדול – כרוניקה של 'התאבדות עליזה'

בגיל 37, בעקבות התקף לב קשה, נפלה על יעקב שבתאי זיקנה מוקדמת, ועננה של מוות החלה לרחף מעל ראשו כמו חרב דמוקלס – אירוע לא נעים לכל הדעות אבל מטריד שבעתיים כשנולדת עם כתר על ראשך וכפית הערצה בפיך, אהוב על כולם, גבוה, אתלטי, מצטיין בכל תחום, יפה תואר, בעל הבלורית המפורסמת ביותר במדינה, חתיך רודף נשים ומאוהב בעצמך.
ההזדקנות הפתאומית הזאת העליבה אותו והוא התגרה בה ושיחק מחבואים עם המוות, העביד את עצמו בפרך במשך שש שנים כמעט, מתקתק עם אצבע אחת של יד שמאל במכונת כתיבה, מפיק אלפי דפים ואף פעם לא מרוצה, מספר לכולם שיש לו 'עוד את הספר הזה' שהוא גורר אחריו כמו בהמה; ובכל זאת, כמו ילד טוב פולניה הוא נהנה לסבול, וגם מתודלק על-ידי הדחייה של 'עם עובד' ורצון עז להתמרד נגד המילייה הספרותי השולט אשר מאופיין בכתיבה תכליתית ומשפטים קצרים, נקיים ומסוגננים. גם הוא עצמו מודה שזאת הקפריזה שלו, והוא יכתוב את הספר שלו איך שבא לו. אמר ועשה.

שבתאי, המתלבט הנצחי, הרכיב לעצמו עשרות גרסאות לכל משפט, וכך גם רשימת שמות אפשריים לרומן, וביניהם "השקיעה", "הצל", "הסתלקות", "החול והבתים", "ככלות הדברים האלה" ו"ספר החיים". בסוף מונח לפנינו "זכרון דברים". דברים שוליים, זניחים ומייגעים נכתבים באותה נשימה עם דברים חשובים, מרתקים וגורליים; דברים מקוממים או עצובים מתערבבים עם דברים אחרים, והכל נשפך ברצף אסוציאטיבי, בפסקה אחת אינסופית, כי הצטבר לו ובער לו, לשבתאי, לכתוב את כל המועקות והחרדות, למוסס את המשקעים, להרכיב תרכיז סמיך ומונוטוני של החיים עצמם, ובין היתר – לכתוב רומן שלא היה כמותו, 'להראות להם מה-זה'. בימינו קוראים לזה גימיק, אבל אחד כזה שלא הצליחו לשחזר (וניסו. רבים וטובים ניסו לכתוב 'שבתאית' מאז ועד היום), ומסתבר שהטריק לא נולד אצל שבתאי, הוא ירש את הסגנון מאימו, מאשה לבית פומרנץ, פולניה מלנכולית שראתה את החיים 'כעסק עצוב למדי', וכך למעשה כותב שבתאי את עצמו, מפזר את האופי המורכב שלו בין דמויות הגברים, מפרק את דילמת הזוגיות שלו בין דמויות הנשים, מהרהר בסוגיית הריונות, הפלות ומוסד הנישואים, זועק מתוך הקושי להתמודד עם מחויבות משפחתית, זוגית, חברתית, מרגיש אבוד, חסר אונים וחסר מסוגלות לעמוד בדרישות החיים.

הוא (והצל שלו), או שלישיית המופלאים – צזאר, גולדמן וישראל, הם גברים מסורסים רגשית ותשושים נפשית, מתרוצצים ללא הרף ברחובות תל-אביב של שנות השבעים: 'עיר מנוונת, מסטולית, שטופת יצרים', כדבריה של אחת מהחבורה הבוהמית של שבתאי דאז, אשר על סמך מעלליה נכתבה דמותה של אליעזרה.
בשלל קולות, בליווי תהלוכה מרשימה של דמויות מיותרות* (מעל 120 דמויות, מתוכן 27 כבר מתו או ימותו במהלך הספר), שבתאי מזהיר אותנו שמה שהיה כבר לא יחזור, גם אם היה חרא, וש"הדברים הכי יפים בחיים הם אלה שלא מתגשמים" - אחד המשפטים הבודדים שמוציא מפיו ישראל, היחיד שנותר ללא שם-משפחה, או בן או בת משפחה או משהו להיאחז בו, וכל תפקידו של ישראל הינו להוות נייר לקמוס לספיגת האומללות של צ'זאר וגולדמן, ולקפץ ביניהם כמו כדור נוצה.

וכך נפרש לפנינו "נהר הדורות האינסופי", ביטוי נוסף למרד 'פוסט-נעורים' של הכוכב הנופל שבתאי, הפעם נגד הוויה משפחתית מחניקה, צדקנית ופוריטנית, עמוסה בגינוני כבוד וצביעות שמהם מורכב הקוד הגנטי הפולני: לטאטא מתחת לשטיח ומה יגידו השכנים, יש דברים שהשתיקה יפה להם, תגיד שלום לדודה רוחמה ולסבא חיים לייב, תלבש סוודר שלא תתקרר, שתה תה חם עם לימון ותיזהר! על הסרוויס הצ'כי. טראומת ילדות צומחת (גם) סביב סרוויס כזה – זיכרון שהודחק והוסתר בבוידעם במשך שנים רבות, אחד מתוך אוסף שלם המצייר את דמותו של בעל שתלטן ואב נוקשה שמחנך ביד רמה, לרוב מורמת עם חגורה שלופה.

זהו רומן אגוצנטרי ודקדנטי, ספוג באומללות, חדלון, הלקאה, לעג והומור עצמי, מבכה את העבר, מכה על חטא ומבקש סליחה בדרכו, ובו בזמן בעל ניחוח מתנשא, שוביניסטי, אשכנזי-פריווילגי, מבטא את רוח התקופה והאנשים שחוו את השינויים של אותה תקופה בתור מגיפה, מתקומם נגד שושלת מפוארת של אבות מייסדים, בוני הארץ, שאכלו חול ושיני הבנים חלשות מדי כדי לעכל את מה שירשו, ו'המעשים שלא עשו הכריעו אותם יותר מאלה שעשו'.


*הערת שוליים למי שמתעקש לבנות תרשימים תוך כדי קריאה (כמו לקפוץ על באמפרים במהירות של 100 קמ"ש), יש קישורים מוכנים ברשת, מסודרים לפי משפחות ולפי א-ב
https://bit.ly/3VEwj7I
https://bit.ly/3u5Pk7D

שנות השבעים. דור הבנים של מקימי המדינה כבר בני ארבעים. הם נולדו לפני קום המדינה, חלקם עוד השתתפו במלחמת העצמאות, אבל הם כבר לא שם. הדור הזה שגדל על ערכי הסוציאליזם החילוני משוטט בתל אביב, חסר כיוון וחסר מטרה. הם שוקעים, מנוונים, מתבהמים ומחפשים נקודת משען או מצפן שיסביר להם לאן ללכת ולשם מה. כמו תל אביב שמשנה את פניה באותם ימים משאריות של תל אביב הקטנה, ממגרשי חול ושכונת צריפי עץ ופחונים, שעוד כולם מכירים זה את זה, לבתים רחבים לגורדי שחקים ראשונים, לאורבניות מנוכרת ורחובות אפורים. גם אצל הגיבורים שערי הילדות נסגרים, והזקנה והמוות הם השחקנים העיקריים במגרש כעת.

מה לא נכתב על זכרון דברים, על משפטיו המפותלים, המורכבים והאין סופיים, על הספר חסר הפיסקאות, על עשרות הדמויות הקשורות זו לזו בקשרי משפחה סבוכים, וכמובן, על גולדמן, צזאר וישראל שלושת הגיבורים הכי תלושים בספרות העברית. "אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר", כך נפתח הספר, אם כן לפנינו תשעה ירחים, ירחי לידה אם תרצו, שהמוות עוטף אותם מכל הכיוונים. הנה כי כן, הרבה אופטימיות לא תמצו בספר הזה.

מה כן תמצאו? הספר הזה הוא חווית קריאה מטלטלת. זה ברור שלא כולם יתחברו לספר כזה, אכן זהו ספר למיטבי לכת בהלך רוח מתאים. גם אני בתקופות אחרות לא בטוח שהייתי מוצא בו עניין. ועדיין, גם לי עצמי קשה להגדיר מה מצאתי בו. מצד אחד קראתי אותו לאט ובמנות קטנות, מצד שני מצאתי את עצמי נשאב אליו, שוב ושוב. הקריאה מפותלת, חסרת נשימה, כמעט בלי יכולת לעקוב אחרי סדר השתלשלות המאורעות. בתוך כל זאת, גלישה לתיאורים כאילו צדדיים, שבהם תיאורים מדויקים של שלל טיפוסים, קרובי המשפחה של גולדמן וצאזר, טיפוסים שהיו ואינם, כמעט כולם אשכנזים יוצאי פולין, אנשי ההסתדרות של פעם, ולא, לא מדובר בסטיה אגבית וטפלה, התיאורים הללו הם הם גופו של הספר. זה סוג של רקוויאם לדור שהיה ואיננו, ולא בכדי הספר יצא בשנת 1977 שנת שקיעת מפלגת העבודה. לטוב ולמוטב. בין סיפור לסיפור, מהלכים להם שלושת הגיבורים בתל אביב, מתרוצצים חסרי מנוח, גולדמן שלא יכול לברוח מן המועקה והתלישות ומנסה למצוא גאולה לנפשו בניצנים של מה שלימים ייקרא ניו אייג', ללא הצלחה, ועל כן שוקע בספרי אסטרונומיה ומנסה לתרגם ספר עתיק של קפלר, אם תרצו חיפוש אחר מה שמעבר, איזו יישות קוסמית שתסביר את הכל, לעומתו צזאר שוקע בהדוניזם חסר סיפוק, בכיבוש נשים, ובאוכל, והוא כמו עכבר במבוך רץ על גלגל מחפש את העונג ובורח מן הכאב. וישראל השתקן, שרק מקשיב ומהנהן וכמעט שלא מוציא מילה מפיו. אפשר לומר שכל זמן שיהיו אנשים מהורהרים, מחפשים, תוהים ותועים, יהיה ביקוש לספר הזה.

ספר חד פעמי, אפילו מונומנטלי, שכולו חיפוש אחר משמעות, משמעות החיים ומשמעות החידלון, ניסיון למצוא פשר לקיום הסתמי, לחווית החיים הבלתי ניתנת לכימות, הרבה קדרות ושיממון, ומעט מאוד גאולה, אם בכלל. יש בו אפילו גישושים אחר המיסטיקה, שיופיעו בעוצמה בסופו של הספר השני של שבתאי "סוף דבר", אבל כאן, בספר הזה, הגיבורים נשארים בלי תשובה. ואולי זאת הסיבה שגולדמן נמשך להעמיק בספרי אסטרונומיה ומדעי החלל, שכן כמו תנועות הכוכבים המחזוריות, גם הגיבורים נידונים לנדוד במרחבים, ולחזור שוב ושוב לנקודת ההתחלה ולהמשיך ולתהות.

אוי, טאטע, איזה עונג. איזה כיף זה כשאת מתעקשת ואת שמחה שהתעקשת. כשאומרים לך "עזבי, זה כבד, אל תרימי", אבל את מצליחה להרים, או כשאומרים לך "עזבי, זה תקוע, אל תנסי", אבל בסיבוב חזק זה נפתח, או כשאומרים "די, הזהרנו, התרענו, למה דווקא?", ואת עומדת עם ברכיים כפופות ומפשילה שרוולים והמצח מוכן לנגיחה ואת אומרת "לעזאזל, תנו לי את זה! קדימה!", וזה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה.

מהרגע הראשון ברור שהוא משהו אחר. הוא מסופר בנשימה אחת, ברצף אחד ארוך, אסוציאטיבי, שיש בו הכל ולא-כלום בעת ובעונה אחת. במקום "עלילה" או "דמויות" יש בו מעגלים חופפים חלקית של סיפורים, של שברי כאב ושברי זעזוע, של אנשים ושל הרבה מאוד שמות. ואכן, התחלתי אותו ובערך בשליש הרגשתי שמשהו לא עובד לי. פתאום לא זכרתי מי זה מאקס שפילמן ומי זו בעצם "היא" שמדובר עליה כבר עמוד שלם ללא אף נקודה אחת, אבל משום מה היה ברור לי שזה קורה כי מלכתחילה אפשר לגשת לטקסט הזה בשני אופנים – כמו לספר "רגיל", וכמו לבגרות בתנ"ך. בקריאה "רגילה", הוא חד-משמעית בלתי קריא ומעורר בעיקר סבל. בקריאה מעמיקה וקצת יותר פתוחה, רואים פתאום משהו אחר.

ואכן, קצת כמו סטודנט שיושב מול טקסט עיוני החלטתי שאני לא מוותרת והתחלתי מההתחלה, הפעם עם דף ועיפרון, ולאט לאט צמחו לי עיגולים וקווים וחיצים ועצים עד שכבר הרגשתי שיש לי תא מיוחד בגוף לכל דמות כזו, וכבר התענגתי על כל רגע והבנתי שהספר הזה הוא בעצם החיים עצמם – לא מסודרים, לא מהוקצעים, לגמרי לא ליניאריים, חלקם שולי, חלקם מהותי. בספרים, יש דמויות עיקריות וכאלה שראוי לוותר עליהן, ובספרים יש פסקאות ויש הפוגות ויש עיקר וטפל, אבל בחיים אין רווחים ואין נקודות ואין פסקאות ואין קרקע נוחה להניח בה את הסימנייה כדי לעשות הפסקה, וכשאתה – הדמות הראשית – מתהלך על בוגרשוב, בעצם מתקיימת במקביל גם איזו תקווה שהיא אחות של אריה והבת של יפה, אחות של זינה, אמו של צזאר, ואותה תקווה אהבה איזה בחור בשם אלי בחלון כלשהו בזמן, בעבר, בהווה או בעתיד, והיא שולית לעומת ההולך על בוגרשוב רק בגלל זווית המצלמה, וכמה טוב לקבל בשתי ידיים את כל סבך החוטים המדהים הזה ואת ההזדמנות – כמעט את הזכות – לפרק אותו לאט.

כתבתי לחבר: לגבי אורכו של זכרון דברים בהשוואה לימי צקלג, חשוב על זה כמו על ציאניד: אחרי הכפית הראשונה, מה זה כבר משנה כמה אתה לוקח. זה מזכיר לי שקראתי את נפשות מתות של גוגול ובתי התינוקת היתה על כתפי. אני קורא בעין אחת וביד שניה טופח על גבה הזעיר כדי שתעשה טובה ותישן. אחרי שצלחתי שני שליש של המהתלה של גוגול, שיכולה להיות סיפור קצר וטוב אך נמתחת על ספר שלם ומייגע, אני נקלע אל מחשבה (או מחשבה נקלעת אלי): ואם אמות מחר? האם אני רוצה שזה יהיה הספר האחרון שקראתי? סגרתי את הספר בטפיחה עדינה, כי התינוקת כבר נמנמה, הנחתי אותו על המדף, לא את התינוקת, ומאז אני מחכה עד שאהיה אדם ראוי יותר לקריאת הספר הזה וגם לַתינוקת.

את זכרון דברים קראתי כשהייתי צעיר וטיפש ולא ידעתי שהחיים קצרים ושעדיף להפסיק ספר באמצע אם הוא לא. זה ספר ארכני, טרחני, יבבני, מלנכולי, חסר מעוף, שפה ושם, מעט מדי, משובצות בו פסקאות בעלות נשימה ויכולת ספרותית. אם הייתי בעל בינה הייתי זונח אותו לאנחות מהר. אבל בהיותי צעיר ומלא יראת כבוד בלתי פרופורציונלית כלפי ספר שנחשב אב מזון של הספרות העברית, קראתי אותו עד תומו, ועד קצת לפני תומי. היה שם דימוי מעולה שהעתקתי ליומני, צל של אימפרסיוניזם, על התחושה בעת הליכה בעיר, כאילו המראות נראים דרך צעיף, אבל זהו.

o.k יש את דמותו של גולדמן, עו"ד די מובטל. יש את צזר האומן הצלם שגר בסטודיו ויש את ישראל שחי בסטודיו שלו. צזר שוכב עם תהילה , אך נשוי למישהי אחרת תירצה, הוא משכנע אותה לתת לו גת , לאחר שמשלם לתהילה על ההפלה. לבסוף שתי דמויות ימותו, אחד משילוב מרתית חושים של אלכוהול עם כדורי שינה ואחד מהתקף לב (דמות שולית).
הספר בנוי מ telling ולא מ showing = סיפור מודרני ללא תפיסת עולם מלבד מוות, עליבות וחידלון. אין תיאורים, דיאלוגים בקושי והכול העמדה של הסופר לעלילה שהוא מספר בגוף שלישי, כלאחר יד, ללא פואנטה כלשהי (בשביל לבלבל את הקורא מכניסים דמות אחר דמות שדופקת את הצורה לדמויות האחרות, להראות כמה עלובים החיים ושעדיף פשוט...).
אני ינסה לרדת לעומק הדברים, אבל מצטער מראש על קשל קוגניטיבי וחוסר עניין בחוות הדעת,הספר הזה נמרך ומדכא.

הסיפור מתחיל באחד באפריל ונגמר באחד בינואר. יש לוויה שגולדמן לבסוף בא
"שימות! שימות ! הוא צריך למות!"
"כבר ארבע ימים לא ראיתי את הילדים..שמע יש ימים שאי אפשר להבין לשם מה הם נבראו.
כל זה מונולוגים בסוף שנות ה-70, לצד מלחמת ההתשה בהלוויה חשובה של אחד הדמויות.
הצוואה- אוסף הבולים של הנפטר = 200,000 לירות . האמא סטיפנה (רגינה?) לשמחת המאהב מאנפרד זוכה בצוואה בכול הקופה, וגולדמן חוזר במפח נפש.
לאחר מיכן תיאור חייו של מאנפרד ורגינה ואביו של גולדמן- אחד מת, אחד נסע לגרמניה רק בשביל לשוב ארצה עם השקפה אנטי קומוניסטית ורגינה שגוערת בגולדמן המסכן המאונה הקדוש של זכרון דברים. הוא ניהיה עו"ד , אך פורש מהמקצוע , נוכח בעיות אישיות. ישראל , דמות חסרת פואנטה של מובטל אביון עובר לגור בסטודיו של צזאר, שבונה בדירת הסטודיו סטודיו צילום . הסטודיו וצזאר מביא זונות ועוסק בתמונות פורנוגרפיות, צזאר שעסוק בבחורות מייאש את גולדמן שאין אף אחד וסתם חוזר כמו שבא, לאחר שצזאר לא שם עליו, בעוד ישראל בסטודיו ללא ידיעה מפורשת מהו עושה שם?

בהמשך בא תיאור של זהרה, הנשואה לפיליפ ה ארכיטקט ושנואה ע"י רבים וטובים. צזאר מסתבך עם אליעזרה ותהילה, אחת רק רוצה חיי משפחה והשניה (הייתה נשואה לפני ותוך כדי לגדעון ולמדה גרפיקה) – תהילה סטודנטית, מרצה דיילת, חסרת ערך עצמי שמחכה לצזאר בסיבוב. הוא מעדיף אותה , אבל אליעזרה יושבת לו בוריד.

צזאר לפני היה נשוי בכלל לתירצה עד שהתגרשו. בין לבין באה אליעזרה ומבקשת כסף ובתמורה מפלרטטת ומוכנה להצתלם בסטודיו. חשוב לציין שמתירצה לצזאר הבן שאול, שהוא זונח.

בהמשך ישראל מפתח קשר מיני עם אהלה שמכינה לו וופלים בסטודיו, היא בלונדינית מצודדת וצעירה. גולדמן מקבל סוף סוף הזמנה לסטודיו מישראל . ימימה צ'רנובה היפה הייתה הגרושה של גולדמן בסיבוב הקודם של חייו. במסיבה בסטודיו פוגש גולדמן את פאולה, אבל לא קורה שם כלום. בהמשך פותח גולדמן את הארון במטבח, בתשלומי הקבורה וההלוויה , אגרות חוב, פוליסת ביטוח, אלבומי תמונות ובולים וצ'קים שמזמן חדלו מלהתקיים. "צריך לדעת להיפרד", סוגרת אמו של גולדמן לבסוף.

לאחר מיכן אזכור אחורה בזמן- איך גולדמן התרחק מסבו לאחר רצח ארלוזרוב ואיך הדוד שלו לזאר היה איש אחדות העבודה ואביו של גולדמן איש השומר הצעיר, בסכסוך מתמיד אז. יש אזכור של אילן היוחסין של גולדמן, שמסתיים בעוד אירוע בו הוא לבסוף מדבר עם הדוד לזאר על התאבדות, תוך כדי שהם משחקים שחמט.

"הדבר מפניו אנחנו מפחדים בסתר לבנו יותר מכול קורה תמיד, ... כאשר זה יבוא סוף-סוף זה יהיה הרבה יותר מעליב והרבה פחות נוח. והדוד לזאר שנמנע להביט בגולדמן אמר- "אני לא יודע, אבל נדמה לי שצריך לעבור הרבה מאוד בשביל להגיד את הדברים האלו "
-ע"מ 152.

ביינתים לזאר הצלם מרבה לאכול, לעשן ולהזדיין, בעוד אימו מתחתנת ומודיע לישראל שיודיע לצזאר שלא ידבר איתה ("שיילכו קיבינימאט").
"היא תתאבד" אומר צזאר לישראל בקשר לגט מתירצה. הוא רוצה להתחתן עם אליעזרה.
גולדמן מסתובב עם בחורה בשם רוחמה ממסעדה למסעדה, טוחן בלי הכרה.
כול החגיגה מסתיימת שגולדמן נכנס לבית סביו וסבא שלו ברוך-חיים הינו גופה (גם אימה שלו השתגעה וישראל מציע שתלך לפסיכיאטר).

ישראל מזדיין בתיאורים מעניינים עם אליעזרה, וצזאר בא ומעמיד פנים ואומר "הכל מחורבן".
צזאר מתנחל בבית הוריו, חוזר לתהילה, רק בשביל לשלם על ההפלה , בעודו מתגרש מתירצה ומאוהב באליעזרה.

המעגל זמנים בעמוד 210 חוזר להתחלה, כשגולדמן נתקל בגופה של אביו צ(לאף אחד לא אכפת).
סטיפנה האלמנה לובשת לבן ויורדת במשקל.

צזאר ממשיך להזדיין עם תהילה , בעוד אליעזרה מתגרשת מגדעון למענו...
("זונה מלוכלכת, שתלך לאזעזל ובדרך הכי קצרה").
אני לא ייתן ספוילר למה שיקרה בסוף ☹

בעלה של זינה ארווין מת- מן זוג דמויות חסרות תכלית המלבות את גולדמן, צזאר וישראל לאורך הדרך ווכן עוד הלוויה.

לאחר מיכן גולדמן יגלה עוד גופה ועוד הלוויה, ממש 10 הלוויות וחתונה אחת.

סוף הספר באחד בא בימים שיקבל התקף לב ועלם חמודות ששם קץ לחייו.

ספרון על מעשי הכוחבים והירח בחיים בפלנטה אחרת הוא כל מה שנותר מהצעיר האומלל.

ספרות מודרנית רוויה כאן כמו פחי אשפה, בספרות העברית המודרנית והבועטת כביכול, מה אם סגנונות אחרים? לא עולה לי בראש רומן ישראלי שלא כתוב בסגנון מודרני עם פרצוף חמוץ של מוכרת בחנות.
וזכרון דברים הוא תחנה בספרות העברית, נגיד פסל הברווז או חירייה, שתיהם באזור תל אביב. אני כבר לא ימשיך לספר את ההמשך של הספר, וימתין להלוויה דרמטית במקום .

אם זה הספר הישראלי הטוב ביותר, כמו שכמה ברווזים חוזרים ואומרים אני חתול שמחכה בסמטה.

רוצים משהו טוב, תקראו את "החיים כמשל", תקראו את "שכול וכישלון" של פנכס שדה וברנר, אני בדכדוך מלזכור משהו מ"זכרון דברים".

יש לי דעה מסוכסכת עם עצמי בעניין הספר הזה, מדובר בקלאסיקה ישראלית שהמוניטין שלה - גם בציבור הרחב וגם בין יושבי חוגי הספרות באוניברסיטאות - לא מבוטל, כך שניגשתי לקרוא את הספר מתוך ידיעת מה שאני אמורה להתרשם ממנו ולהנות מכתיבה משובחת ומיוחדת שאין כמותה בספרות העברית.
אז אין ספק שמדובר בספר מיוחד ושונה, שמכיל עושר רב של התבוננות מעמיקת חקר אל לב נפש האדם, אל מהלכיו ומעשיו, אל מחשבותיו ורגשותיו, ואל שיטוטיו בעיר הגדולה שהיא מחוז ילדותו, בגרותו וזקנתו.
זה ספר גברי מאוד בעיני, שמניח איזה הלך רוח או אופי או תחושה של דור, ולמעשה תחושת זקנה של דור, שאולי כמו כל דור ואולי קצת אחרת, מרגיש צורך ורצון ללכת באיזה תלם שהתוו לפניו ויחד עם זאת גם לחיות אחרת, לפרוץ את גבולות הבדידות העירונית ולהצליח לחיות את חיי היומיום הפשוטים במלוא אפסותם הרגשית. יש תחושה ממשית של איבוד עצמי בשיטוט ההלוך וחזור של הדמויות המרכזיות, תחושה של אין מוצא מצד אחד ושל עומק רגשי גדול יחד עם גסות רוח וחופש מעשה גדול ובטוח. עבורי הספר היה בליל כזה בלתי אחיד ולא ידוע מראש של הווי חיים שכבר אינם, ואולי הטקסט משמש גם מעין תפילת אשכבה לאותו דור, גס ורגיש כל כך, בטוח ואובד כל כך, שרוצה לחיות במדינה ובעיר שהכל בה אפשרי אבל כתמיד, אין קרקע יציבה באמת ואין עתיד ברור וידוע.
סך הכל מדובר בספר טוב, מעניין, רגיש ומדויק לעיתים, אבל לא חף מבעיות, ומאוד מאוד גברי.
"והיו צריכות לחלוף שנים לא מעטות עד שגולדמן, שהחזיר פניו מהחלון והעיף מבט בחיים-לייב, הצליח להתגבר על הדבר הזה בלבו, ופתאום, בתחושת הרגע, ראה את עצמו נישקף אליו מתוך דמות זיקנתו של חיים-לייב, ובבת אחת הרגיש בפועל ממש שהזיקנה איננה משהו זר ובלתי שייך לו, אלא להיפך, היא חלק מהוויית קיומו, הנעה לקראתה, ולאמיתו של דבר כבר היא מטילה עליו את ראשית צילה, שיתפשט וילך עד שיכסה את כולו, והוא לקח עוד עוגית בצל אחת, וגברת חיה חזרה ושאלה אותו לשלום הוריו, והוא חזר ואמר "הם בסדר", וגברת חיה אמרה "ברוך השם." (עמ' 194)

****


אוקיי, הספר חשוב. בסדר, הבנתי. אחד הספרים ששום ספריה (לפחות ספריה מסוף שנות השבעים) אינה שלמה בלעדיו. רצף אסוציאטיבי, נכון, זה חזק.

אז הגעתי לספר הזה מוכן, ואני חייב להודות שלמרות חוסר הפסקאות, הרצף הקשה לעתים לקריאה והשפה האנכרוניסטית משהו, הספר "תפס" אותי. עלילותיהם, גם אם בנאליות, של צזאר, ישראל וגולדמן (ושאר אלף חמש מאות הדמויות האחרות) מתוארות במיומנות סיפורית מרשימה, ואפשר למצוא בהן פנינים אמיתיות.

אבל לחפש את היהלומים האלה בכל כך הרבה בוץ, אוף! זה מתיש. אני קורא מהר בדרך כלל, ואחרי יומיים של קריאה מאומצת שמתי לב פתאום שאני בעמוד שמונים ושלוש. הספר מעניין, יש בו רעיונות לא רעים, והיומיומיות באמת מרתקת, אבל איך אפשר להתמקד בכל פרטי הפרטים האלה. יש תחושה כאילו יעקב שבתאי מכין בכוונה את הנזיד הזה מיותר מדי מרכיבים. כל הדמויות האלה, אלוהים! אתה מתחיל לקרוא, צזאר שוכב עם איזו אחת, אליעזרה (איזה שם מרשים - למרות שהשם הכי נפלא ואותנטי בספר ואבן חן אמיתית הוא ללא ספק "יהודית מייזלר". גאונות), ומייד אנחנו גולשים למי זאת אליעזרה, איפה היא נולדה, מה היא עשתה, מה ההורים שלה זינה וצבי (או פולה ומנשה, או יצחק וגאולה, או ברנרד ודליה, אלוהים יודע) עשו, למה הם התגרשו, מה היתה תכיפות יחסי המין ביניהם ולמה זה קשור לנסיעתה של הבת שלהם לקהיר ולהתאהבותה בקצין בריטי, למה העבודה של צבי הפריעה להם בנישואין, ואז למה הם לא היו מרוצים שאליעזרה יוצאת עם צזאר, למה ואיך היא נכנסה להריון, מה צזאר חשב על זה, למה ההורים שלו לא נפגשו עם ההורים שלה, עם מי היא יצאה לפני שהיא פגשה את צזאר ולמה, מי היה המאהב של אמא שלה ואיך הוא גרם לה להרגיש, מהי פילוסופיית החיים של המאהב של האם, ומי היו ההורים שלו, ואיך המכולת הצליחה רק כמה שנים ונפלה לידיו של הגיס הלא-מוצלח שלמה. במקביל, אנחנו חוזרים לחבר של צזאר, ישראל, שממתין מחוץ לדירה שצזאר ואליעזרה מתעלסים בה על הספה, שבשנה בה הובאה הספה לתוך הדירה עברו לבניין שלושה שכנים (ומי היו ההורים שלהם וכן הלאה). מילא אם היתה לזה איזו תכלית, אבל נראה שכל הפרטים האלה נכתבו רק כדי למלא עוד דפים. לפעמים זה די טוב, אבל כבר קראתי ספרים שזה היה מעניין קצת יותר.

לקרוא את הספר הזה, זה כמעט כמו להקשיב לסיפורים של הידידה הפטפטנית שלי מפעם על הטיול שלה לדרום אמריקה. וואללה, אז ראית את המצ'ופיצ'ו, ופגשת את הבחור הדני המדהים ההוא, ואיך טיילתם ביחד שלושה חודשים עד שהוא פגש את השרמוטה הארגנטינאית ההיא. הבנתי. מדהים. חלאס!

יש דברים רבים בספר שהם באמת נהדרים. אבל קשה, קשה.

יהודית מייזלר, יא חביבי. תמיד יש את יהודית מייזלר..


****

קצת קשה ללכת כנגד הזרם בביקורת לספר שכזה. הרבה אוהבים אותו בסימניה והוא מככב בין עשרת הספרים הטובים ביותר שנכתבו בארץ כמעט בכל רשימה.
לצערי לא כל כך הצליח אצלי, באמת ניסיתי.
זה הרומן הראשון של יעקב שבתאי שראה אור לראשונה ב-1977.

הסיפור סובב סביב שלשה חברים גולדמן, ישראל וצזאר, על בני משפחתם הקרובים והיותר רחוקים, על חבריהם הקרובים ועל חברים של חברים. ממשפט זה נקל להבין שמדובר בעשרות דמויות ושמות שיש לזכור לאורך הספר שעל חלקן מתעכב הסופר ארוכות ועל חלקן פחות. לעיתים הסיפור חוזר לדמויות עליהן דיבר עמודים רבים קודם ומרוב דמויות מצאתי את עצמי מאבד את הקשר בניהם לבין הגיבורים ומה מקומם בסיפור. שבתאי לא עושה לנו חיים קלים בעניין זה וגם לא טורח להזכיר לנו במהלך הסיפור מי היא הדמות המדוברת ומה הקשרה לסיפור.

הסיפור כתוב היטב אבל לא מספיק משכנע כיוון שכל דמות מהדמויות הרבות בספר עברה או עוברת איזו טראומה קשה במהלך הסיפור, כלומר כמה עשרות דמויות הקשורות אחת לשניה ולכולן קורים ארועים קשים ביותר בחייהם. יותר מידי בגידות וניאופים לסיפור אחד. לא מציאותי לטעמי, ונראה כי נכתב כך כדי ליצור עניין בסיפור.
שבתאי מנסה לתת עומק רב ככל האפשר לכל הדמויות בסיפור, אבל זו משימה בלתי אפשרית כשמדובר בכל כך הרבה משתתפים.

אם הייתי צריך להגדיר במילה אחת- טרחני.

עדיין הייתי ממליץ לנסות לקרוא כיוון שהוא כתוב היטב ועינייני ומקומו מרכזי בספרות העברית ובהשפעתו על סופרים אחרים.

החיים הם לא פונדו או איזו מזרקת שוקולד מפנקת, אבל בו בזמן, אף אחד לא יגזים ויאמר שמדובר רק בטעם מר ומגעיל של תרופות במרשם שרק בא לסיים הכל. אבל יש רק ספר אחד שמצליח לתמצת את התחושה השנייה ומעבר לזה. וזה הספר הזה. אני חושב שבאיזשהו שלב הבנתי שזה אחד הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם. וזה היה רק באמצע. מעולם לא הרגשתי שאני נשאב לתוך המציאות של תל אביב בסבנטיז, עם כל האליטה האשכנזית הממורמרת, שכל אחת מ140 ומשהו הדמויות שמופיעות, אפשר להסיק כל כך הרבה דברים בדבר הזה שנקרא "חיים".

"אני מרגיש זר" אמר יעקב שבתאי, אחרי שהספר פורסם ב-1977, עם מפלת "העבודה" שסימלה את הצד השמאלי שהיה שבתאי מזוהה עמו, עם עלייתו של "הליכוד" לשלטון. אבל פוליטיקה, היא רק חלק קטן בתוך הספר הזה ששואב אותך גם אם לא זכרת מי זו ציפורה. מתישהו זה יתבהר לנו. התסכול מחוסר המשמעות שבקיום ותחושת הסוף שמתקרבת יומיום, שמנסים להתמודד איתה בדרכים רבות: מתסכול שמתורגם לחרמנות, מערכות יחסים מתוסבכות מאישה לאישה, ניסיון למצוא משמעות בכל מקרה, אבל התסכול והדיכאון מתגברים, או שפשוט אין מה לומר. והאדישות משחקת חלק בעניין.

מלא פעמים אמרתי על יואל הופמן, עוד קליבר חביב, שבספרים שלו הוא ממצה את החיים - גם לטוב, גם לרע. עם הרבה הומור ותובנות זן. אצל שבתאי, הוא ממצה את החיים ומבין שהם לא נמשכים הרבה זמן. ובמהלך חיינו, מוכרים לנו לוקשים ואנחנו מתעסקים בחרא במקום לחיות אותם - דיאטות מחו"ל, תכניות כושר, אידאולוגיות שמפרקות קשרים משפחתיים. כל האכזבות, התסכול והעצב נכנסים לפה בתוך הפסקה הזו שנמשכת 282 עמודים. ואפשר לתאר מוזיקת פסנתר מלנכולית, מהורהרת, מינורית בזמן שאנחנו קוראים וממשיכים מדמות לדמות. מתקופה לתקופה. מראשית הציונות ודור הפועלים לאינטלקטואלים וחרמנים חסרי מעש ומתוסכלים בתקופת גיל ה30 למדינה.

אני לא באמת יכול לתאר לכם כמה אני אוהב את "זכרון דברים", זה היה לי יותר מסודר בראש, אבל כמו הספר שמתאר את החיים עצמם, יש בלגנים, חוסר לינאריות וקופצים ממקום למקום. אבל הייתי חייב. כמו שעמוס גיתאי היה חייב להסריט את הספר הזה ועם כל הכבוד למעורבים (ויש הרבה), אי אפשר להסריט יצירת מופת שכזו. זה נראה יותר טוב בראש. כל מה שאני צריך לקוות הוא שהספר לא ישפיע עליי יותר מדי. החיים בתכל'ס מלאים מספיק יופי מכדי לשקוע למרמור גולדמני.