“#
ג'וליוס הנדרסון הוא מיליונר בסוף שנות ה-50 שלו. הוא גדול, מכוער, סוער, בעל אף ענק. חיצוניותו הפרועה מסתירה תוך רך, צורך עז לתת פורקן לרגשותיו, שאיפה למשמעות. הוא מספר פה בגוף ראשון על עצמו וזה נשמע כמו השכן, שמספר סיפור לחברו, בלי שום פילטרים, בדרך מבולבלת קצת. הוא פשוט שופך החוצה, באופן לא ערוך, את מה שהוא חושב באותו רגע. הוא אומר מה שהוא חושב, לא חושב על מה שהוא אומר (הבטיחו לי שבאידיש זה נשמע יותר טוב). הנדרסון נשוי בשניה ויש לו צרור ילדים משתי הנשים.

את הספר הזה, שהוא הראשון שקראתי משל בלו, מצאתי על הספסל. התחלתי בהיסוס והמשכתי לקרוא אותו בעניין ולהבין את הדמות המוזרה שבלו ברא. הנדרסון הוא גבר שמחפש פיתרון. זה כמובן לא חריג: גברים רבים סבורים שהם צריכים לייצר פיתרון מיידי לכל בעיה. אבל הנדרסון מגיע במחשבותיו עד הפיתרון, לא דקה אחריו. "השלכות" הן משהו שנועד לייסר אותו, לא משהו שמופיע בחשיבתו לפני הפעולה.

הנדרסון שהוא הספונטניות בהתגלמותה (כי השלכות אינן הקטע שלו) מחליט לבקר באפריקה ושם הוא נתקל בהרפתקאות משונות שמעמתות אותו עם אישיותו ועם יכולותיו. הספר יצא לאור לראשונה ב1958, שניה לפני השינוי החברתי הגדול של שנות הששים (העליזות?). חשבתי שהספר, על אמירותיו חסרות הרסן, מן הסתם איתגר את החברה האמריקאית השמרנית והפטריוטית של שנות החמישים. ומן הסתם התמיהַ את הקוראים שהורגלו להתייחסות פטרונית (לכל הפחות) לשחורי העור ולתרבות האפריקאית. סופר ממוצא יהודי, שכותב על הרפתקאות גיבור ממוצא יהודי באפריקה (לא האמיתית. אפריקה ותרבותה המתוארות בסיפור הן מומצאות לגמרי, נראה לי) אפשר שהיה קצת יותר מדי בשבילם.

סול בלו היה טיפוס אקסטרווגנטי, עם אובססייה לנישואים (הוא התחתן 5 פעמים, כמעט הגיע לשיא של הדודה שלי). ארבעת הנישואים הראשונים נגמרו רע, והאחרון כנראה לא נגמר רע כי בלו מת לפני שהגיע הסוף הרע. בין היתר הוא התנסה בלידת תינוקת כשהיה בן 84. (אני מדמיינת את המרפק הנינעץ בישיש הזה ואשתו הרוטנת "תורך... צריך להחליף לה ולתת לה בקבוק..."
לא מצאתי שום עדות שבלו ביקר או הכיר מקרוב את התרבות האפריקאית. אבל הסיפור המצחיק/מריר של הנדרסון מצליח להדגים את הפערים הנמצאים אצל כל אדם, כשחוכמתו נקטעת במתחמים של טפשות עצומה וההיפך. הספר קריא למדי פרט לקטעים פילוסופיים(?) ארוכים. האמת – לא הצלחתי כל כך להבין מה הוא טוען: שהחיים קשים? שאנשים לא באמת אוהבים אותו? שנאמנות היא מצרך יקר-ערך? ספר נחמד לקרויאה ובקטעים רבים הדמיון בו ממריא יותר מכל ספר פנטזיה מצוי.”

“את שמו של סול בלו אני מכיר היטב וקראתי כמה מספריו והם היו טובים מאוד! ביחוד ראוי לציון הספר "הרצוג" שהוא מעולה מבחינתי.
לכן שמחתי מאוד להתחיל לקרוא את הספר שהנ"ל שאיננו חדש אבל הוא חדש בשבילי...
מה אומר לכם? התאכזבתי מאוד.
על כריכת הספר כתוב שהוא פיקרסקי ועוד כמה תשבחות כאלו.
אלא שמבחינתי הוא כלל לא פיקרסקי והייתי מבטל גם את שאר התשבחות שכתבו עליו שם. כמעט כל העלילה עוסקת בהרפתקאותיו של אותו הנדרסון בשבטים פראיים באפריקה. אלא ש"האפריקה" המתוארת בספר, איננה קיימת באמת. שבטי-פרא כאלה היו אולי באפריקה לפני כמה מאות שנים אבל היום בעידן הכפר-הגלובלי (עלילת הספר מתרחשת "היום" שזה המאה העשרים...)אפילו במקומות הנידחים ביותר כבר מכירים את כל הטכנולוגיות של טלפונים ניידים כלי נשק חדישים וכיוצא בזה...
מסופר שם בעיקר בשבט פראים אחד שאותו הנדרסון, מגיע אליו במקרה, עם טקסים מוזרים שכוללים מלך ועשרות אמזונות שמוכנות לשכב איתו והן מקיפות אותו ושומרות עליו ואנשים שנרצחים בו בלי הנד-עפעף ואריות שנתגלגלה בהם נשמת המלך והמלך הקודם... ככל שהמציא דמיונו הקודח של בלו. הנדרסון, מגיע בשבט למעמד מכובד ביותר ומועמד כבר בעצמו להיות מלך... בקיצור מדובר בפנטזיה פרועה של מציאות-דמיונית מהסוג שיכול להתרחש גם על המאדים או בכל ספר מדע בדיוני מסוג הפנטזיונרי... אני יכול לחשוב על עלילות מהסוג של "משחקי הכס" וספרי פנטזיה אחרים וזהו בדיוק הסוג שאינני מתחבר אליו!...
ועוד דבר סול בלו הוא סופר יהודי גם בספריו! ושוב אזכיר כאן למשל את "הרצוג" שבו מתוארת יפה דמות של יהודי אינטלקטואל(שבלו מכיר היטב)וכנ"ל גם בספרים אחרים שקראתי שלו.
דווקא פה הוא מנסה להרחיק את עצמו ככל האפשר מהיהדות; אותו הנדרסון בעלילה הוא נוצרי עשיר מאוד שמגדל חזירים...
ולדעתי בלו מחפף אפילו כאן, בתיאור שלו כי הוא מתאר את דמותו בצורה קלישאתית ובלתי משכנעת. (אולי פשוט כי איננו מכיר כל-כך טוב את אותה אליטה נוצרית.)
בקיצור הספר "איננו משהו" בעיניי. הוא שיעמם אותי אפילו בקטעים שאמורים היו להיות מרתקים...
ורק מפאת כבודו של מי שזכה בפרס נובל הכרחתי את עצמי לקרוא אותו עד תומו...”

“לאחר שני ספרים בינוניים ומטה של סול בלו שקראתי,"ממשות" ו"גניבה" שאפילו לא ראויים לחוות דעת כלשהי (אני לא זוכרת בכלל על מה היתה העלילה וזה לא בגלל גילי המאוחר )לא כל שכן לקריאה. הנה, היתה לי חמדה לא היתה כמוהה בקריאת 'הנדרסון מלך הגשם'.

הספר, כלומר: הסגנון, העלילה והדמויות הינן שונות מכל מה שקראתי עד כה: אמריקאי גדול ומגושם בגופו אקסצנטרי במנהגיו
ובהתנהגותו עוזב את ביתו עושרו אשתו וילדיו, כשלכל אחד מהם סיפור מעניין בפני עצמו ונוסע "עלא באב אללה" כפי שהיה מגדיר זאת אחד ממורי הדגולים לערבית בעבר:) אוסי משה. במילים אחרות, לאשר תקחנו הרוח.
להנדרסון האיש אשר יש לו הכל כביכול, אמור להיות מאושר ושמח בחלקו, אין מנוחה נפשית ונחלה בביתו, ליבו קורא : "אני רוצה רוצה רוצה.." חסר מנוחה ושתיין כבד של משקאות לא קלים, נופל לפעמים למצבי רוח של קריזיונר מצוי, לוקח עמו קצת כסף דרכון ופה ושם סמרטוטים והיידה אפריקה אני מגיע חכו לי !!!
למה אפריקה ? חלומו של הנדרסון הוא כמו של אנג'לינה ג'ולי: להיטיב עם האנושות כדי לכפר על החטאים של העבר.
לא אכנס בכלל לנושא מה הם, אם בכלל, חטאיה של אנג'ולינה היפה ועל מה ולמה דבקה נפשה באומללים ומסכנים של היבשת השחורה לעזור להם. סיבותיה עמה. אבל הנדרסון ה"מלך" נושא עמו מטען פסיכולוגי על רקע משפחתי כבד ביותר. ותקוותו היא לגאול את נפשו מיסוריה.
באפריקה מוצא האיש והטיפוס "עזר כנגדו" אפריקאי זקן ונאמן כמו ששת של רובינזון קרוזו או סנשו פנזה של דון קיחוטה ההופך לנושא כליו, רכושו, גשש, מדריך ופרשן לענייני שטח, ומכאן מתחיל מסע הזוי מטורף אבל מצחיק ומותח בין שבטים אפריקאים שונים שיכולים להוות קרקע מעניינת למחקר אנתרופולוגי על מנהגי לוויה קבורה אמונה המלכת מלכים והורדת גשמים.
הקורא מלווה את הנדרסון ורומאילאו (אני מקוה שלא טעיתי בשם) או בקיצור "ששת" בנשימה עצורה (ממש כך ) בכל ההרפתקאות המפחידות או מצחיקות שעוברות עליהם.
מתאהב בנסיכים ובמלכים האפריקאים שהם פוגשים, עד לשינוי הנפשי פנימי שעובר ידידנו (כך או אחרת הופכים לידידו/תו של הנדרסון וששת שלו). ובעיקר סקרן עד מאוד להגיע לסוף:האם הוא טוב ונושא תקוה או האם הנדרסון הצליח במשימותיו.
אתם יודעים מה? עיזבו 'נכשל' /עבר בהצטיינות, כל המסע הוא העיקר. ותמציתה של ההנאה הינו הסיפור של סול בלו שהפליא לכתוב בספר זה.
תודתי מופנית לכל כותבי הביקורות הנלהבים שקראו לפני והמליצו על הספר.”

“Henderson the rain king is a story about redemption
about personal salvation
כך בקול מהוסס התחלתי להרצות למורה לאנגלית שעמדה מולי במסדרון מחוץ לחדר המורים. עיניה החתוליות (צהובות?) מביטות בי בריכוז ודמותה הנמרית מזכירה לי את אַתי, הלביאה בספר, את אדישותה הצלולה הזועמת, מעוררת בי תגובות רפלקסיביות של פחד, דומות לפרכוסיו הלא רצוניים של הנדרסון עצמו.
חודש שלם חמקתי מלעמוד מול הכיתה כולה ולגמגם את ה Book report שלי. בכל פעם, כשהגיע תורי, הייתי חולה. בסוף, מאחורי גבי הגאה, הגיעה אמא שלי לגימנסיה והסבירה למורה לאנגלית שיש לי פחד קהל. המורה הסכימה לבחון אותי ביחידות. הסתבר שיש לי בנוסף פחד מבחינות ביחידות. אני לא יודעת כמה פעמים קראתי את "הנדרסון מלך הגשם" (בעברית כמובן) ולא למדתי כלום. גם אני כמו כולם מונעת מפחד, פחד ותשוקה. תור האצילות לא הגיע אלי מאז ועד היום. למען האמת, בניגוד לנבואתו של המלך, תור האצילות לא הגיע עדיין לכל העולם. לא רק אני בבעייה.

הסיבה שבחרתי, אז, לדבר על "הנדרסון מלך הגשם" היתה שידעתי אותו כמעט בעל פה.
אני זוכרת פעם אחת, אחרי קריאת הדף האחרון, עצרתי לרגע וחשבתי - מה אקרא עכשיו? וחזרתי לדף הראשון. בקיצור אחד הספרים של נעורי (ולא. אני לא אכתוב אם לא "ה"). הנדרסון והמלך דאהפו, בו הייתי לגמרי מאוהבת, גרמו לי שלא להתייחס לספריו האחרים של בלו, על גיבוריהם היהודים אמריקאים, איפה הם ואיפה אפריקה.
אחר כך הספר נעלם לי, כמו ספרים רבים אחרים. ניסיתי לקרוא אותו בתרגום חדש יותר ולא הצלחתי.
ואז, לא מזמן מצאתי ב"צו קריאה" עותק של הספר ההוא. על כריכתו המאויירת בפשטות. ספריית הפועלים- 1978.

אז הנה תמצית של Book report בעברית, נכון לעכשיו-
הנדרסון מלך הגשם כתוב נהדר. הנדרסון ודאהפו עדיין מהלכים קסם, אם כי החיים למדו אותי להיזהר מקיצוניות. קיצוניות רגשית כמו זו של הנדרסון, קיצוניות אידיאולוגית כמו זו של המלך, אנשים מסוכנים הקיצוניים האילה, כשהם מתקרבים לאמת הם לא רואים אף אחד אחר ממטר.
עדיין, זה סיפור יפה- ציורי, רוחני, מלכותי ומלא כנות. צחוק ועצב משמשים בערבוביה וכל זה.
רוב הרעיונות הגואלים, אם אצמצם כל אחד מהם למשפט אחד, ישמעו שחוקים ומוכרים-
המוות הוא חלק מהחיים.
כדי להגיע להארה צריך לשבור את מעגל הסבל- להפסיק להכות, להפסיק להיות מוכה, וחוזר חלילה.
הדמיון הוא סוג של כח טבע.
יש למצות את כוחו של הרגע.
האדם רוצה לחיות ("גראן טו מולאני" בלשון שבט הארנווי)

צריך לזכור שהספר הזה נכתב קצת לפני ש "חכם סיני עתיק אמר" הפך להתחלה שגורה של מצגת נופים
וגם- האופן שבו התובנות הפשוטות משתלבות בסיפור יוצא דופן בחיותו.
וגם-
הדברים הנכונים והפשוטים נשמעים לפעמים כמו קשקוש ניואייג'.
המלך דאהפו הוא ממש לא קשקוש. יש לו אדמומיות שחורה בעיניים, הוא מטיל מין צל עודף ויש לו צבא אמאזונות שלם לרשותו. הוא מלכותי מידי בשביל להיות קשקוש ועוד לא דיברנו על הקטע עם האריות. גם הנדרסון הוא לא קשקוש, הוא פגום, יוצא דופן ומשעשע מדי בשביל להיות קשקוש.

אני מנסה לזכור למה אהבתי את הספר הזה בלהט רב כל כך ומרגישה כאילו ישנה סיבה סמויה שנשמטה ממני.
במובן מסוים נשארתי בת ארבע עשרה, במובן אחר הוקמה חומה ביני לבין הנערה ההיא.
אולי אצטרך לטוס לאפריקה יום אחד כדי ללמוד לא לשאת את העבר אלא פשוט לזכור אותו.”