יש איזשהו מוטיב חוזר בספרות ההולנדית - גיבור גברי עם סוג מסוים של נכות רגשית (ע"ע "ארוחת הערב" ו-"בית קיץ עם בריכה" להרמן קוך, "יצירת המופת" של אנקוויסט, "לא לישון לעולם" של הרמנס).
אבל בספר הזה, גרונברג הגזים לחלוטין - הופמייסטר הוא כל כך מגוחך, כל כך נלעג פסיכולוגית (שלא לומר בלתי אמין), שלעתים הקריאה פשוט בלתי נסבלת. שאר הדמויות, אפילו טירזה האפונימית, מרגישות אפרוריות לחלוטין, ומשרתות רק כדי להציג את הופמייסטר בתור לוזר גדול יותר.
מלבד זאת, המלל ארכני והכתיבה מלאה באלמנטים שאפשר לתאר אותם רק כ-OCD ספרותי. אין שום צורך בכל 400 העמודים, זה בעיקר הופך את הספר לבלתי אפשרי לקריאה בבת אחת (מרחתי אותו על פני חודש, מה שכמעט לא קורה לי). אפשר, באותה המידה, להתחיל לקרוא מעמוד 50, או מעמוד 150, כי החלק הראשון הוא אקספוזיציה ארוכה מאוד ומייגעת מאוד.
בקיצור, הקריאה כדאית לחובבי הז'אנר ההולנדי בלבד - וגם זה לא בטוח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
