יש ספרים שאני מרגישה שקראתי אותם מאוחר מדי. "גאווה ודעה קדומה" של אוסטן, או "ייסורי ורתר הצעיר" של גיתה, הן שתי דוגמאות מובהקות לספרים שכאלה. הגעתי אליהם מבוגרת מדי, מנוסה מדי, צינית מדי, וחבל. חבל שהגעתי אל הספרים האלה באיחור, מפני שאני משוכנעת שבגיל הנכון הייתי יכולה ליהנות מהם מאוד.
תזמון נכון של קריאה יכול לשנות את החוויה מן הקצה אל הקצה, והוא יכול לעשות את ההבדל בין הנאה צרופה לאכזבה מרה, ולהפך.
כזה הוא, מבחינתי, המקרה עם "גיבור דורנו" של לרמונטוב. בסדר הקריאה של ספרות רוסית, צריך כנראה להתחיל, ובכן, בהתחלה, ולהתקדם עם השנים. אני, שקראתי ספר רוסי אחד או שניים בחיי, התקשתי להתגבר על תחושה של אכזבה מקריאתו.
ההתפתחות הפלאית כמעט של התרבות הרוסית בכלל, והספרות הרוסית בפרט, שווה התעכבות בהקשר הזה. עד סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, לא היתה בדיוק "תרבות רוסית". היה פולקלור רוסי שנחשב לנחות בעיניי האליטה הרוסית, שדיברה בעיקר צרפתית וגרמנית. לשם הדוגמה, פיוטר השלישי, קיסר רוסיה (1762-1728) לא דיבר כלל רוסית, כי אם גרמנית בלבד. כל התרבות שצרכה האצולה והאינטליגנציה הרוסית המצומצמת, היתה תרבות זרה. אחת התוצאות היתה שהשפה הרוסית היתה שפה מנוונת ודלה, שפה של פשוטי העם הנבערים. עם התעוררות הלאומיות באירופה שיצרה את התנועה הרומנטית, גם ברוסיה החלה 'חזרה אל המקורות', ומבשרה הידוע ביותר (אם כי לא היחיד ולא בדיוק הראשון) היה אלכסנדר פושקין. פושקין התעקש לכתוב ברוסית, דבר שלא היה מקובל כל-כך בזמנו, ומכוח אישיותו וכשרונו הרב כמשורר, הוא העשיר את השפה הרוסית והפך אותה למקובלת בטרקליני החברה הגבוהה של מוסקבה וסנקט פטרבורג. מיד אחריו הגיעו ניקולאי גוגול ומיכאיל לרמונטוב, והמשיכו את דרכו. בלעדי פועלם והתשתית השפתית והספרותית שהם יצרו, כל הסופרים הרוסיים הגדולים שבאו מאוחר יותר לא יכלו לכתוב כפי שכתבו. גם כשקראתי את האסופה "הכושי של פטר הגדול" של פושקין, התאכזבתי במידה מסוימת. כבר קראתי את "מלחמה ושלום" ואת "החטא ועונשו" של טולסטויבסקי (:, וציפיתי ליותר. אבל כשחושבים על ההקשר הספרותי-תרבותי-היסטורי, גם הכתיבה הפרוזאית של פושקין מדהימה.
בקצרה, כנראה שאילו הייתי סטודנטית בחוג לתרבות וספרות רוסית, הייתי קוראת קודם פושקין ולרמונטוב, ורק מאוחר יותר טורגנייב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, באבל, בולגקוב, סולז'יניצין...

"גיבור דורנו" הוא סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת כתוב בגוף ראשון, כביכול על-ידי סופר או אדם בשירות השלטון הרוסי, המספר כיצד במהלך מסעותיו בקווקז הוא התוודע אל קצין רוסי בדימוס שסיפר לו על קורותיו ובעיקר על הכרותו עם קצין צעיר ומרשים בשם פצ'ורין. אף על פי שהמספר נתקל בו בחטף, הוא 'זוכה' לשים ידיו על יומניו האישיים, ולאחר שנודע לו על מותו של פצ'ורין זה, הוא 'מפרסם' חלקים מהם. מקטעי היומן עולה דמות של צעיר מבריק וברוך כשרונות שהבהב, דעך ושקע מוקדם מדי אל תוך ניוון דקדנטי. הוא שכלתן, חסר מצפון, חסר ערכים, נהנתן, ציניקן וניהיליסט. נראה שבאמצעות ההקדמה וסיפור המסגרת, ניסה לרמונטוב להרחיק עצמו מדמותו של פצ'ורין, אך לא כל-כך הצליח. כפי הנראה היו יותר מדי קווי דמיון משותפים באופיים של הסופר והדמות שיצר. גם לרמונטוב, כמו פצ'ורין, היה איש צבא, וגם הוא מתח ביקורת חריפה על האריסטוקרטיה הרוסית (דבר שעלה ללרמונטוב בשתי הגליות לקווקז, וכנראה גם בחייו).
וקשה שלא להזכיר שיש כאן גם תיאור של דמות גברית רעילה, והיא אוניברסלית ועל זמנית. מה שמעניין בדמות הזו הוא המורכבות, הרב מימדיות שלה וההסברים להתהוותה. לרמונטוב מציג אותה בגוף ראשון, אבל המודעות העצמית שלה לחולשותיה ולפגמיה הופכת אותה לעתים לכמעט נלעגת. האם הוא לוקח אחריות על התנהגותו? האם הוא מבין עד כמה הוא מפונק ורקוב? האם הוא מרגיש קורבן של החברה והנסיבות שאליהם נולד? כך או אחרת, קשה לקורא לאהוב אותו או להזדהות איתו, אבל גם קשה שלא להתרשם ממנו.
אני חושבת שמומלץ לקרוא את הספר הזה בגיל צעיר. הוא קריא, בהיר ונהיר ולא ארוך (הרבה אנשים כיום נבהלים משום מה מספרים ארוכים). בעיקר הייתי ממליצה עליו לנערות ולנשים צעירות. זה הזמן ליהנות מספרות רומנטית (במובן של זרם ספרותי) ועל הדרך ללמוד דבר או שניים שיכול להיות להן לעזר באינטראקציה אפשרית עם אקסמפלרים מסוימים, ונפוצים למדי, של המין הגברי.

* התיאורים המופלאים של הקווקז, יחזרו שנים אחר-כך, יופיעו ויפותחו אצל טולסטוי ב"הקוזאקים", "השבוי המקווקז" ו"חאג'י מורט". מעניין לראות איך הושפע טולסטוי מלרמונטוב.

זאת רוסיה והשנה היא 1840 ומה שבולט יותר מהכל כשאני קוראת את הרומן הזה פה ב-2018, בישראל, זה שלרמונטוב האמין בקוראים שלו. הוא האמין שאם הוא יציג בפניהם גיבור שנראה אחלה ויש לו כל הנתונים הטבעיים, חכמה וכריזמה ומחשבה מקורית, כדי להיות אדם מועיל שיכול היה לקחת את עצמו ואת כל מי שסביבו למקומות טובים, והוא יקח מהגיבור הזה רק דבר אחד, לא תהיה לו נשמה, הוא עדיין יהיה חכם וכריזמטי וכל יתר הדברים, רק שהמוטיבציה היחידה שתהיה לו בחיים היא להנות מהם, להשתעשע, ופאק על כל השאר, אני חושבת שעד הסוף לרמונטוב האמין שהקוראים יבינו, שהם יראו את ה"גיבור" הזה ודרכו יראו את החוליים של חברה שמורכבת מאנשים שהאידאל העיקרי שלהם הוא לקדם את עצמם ויבינו, כולם, את האירוניה שבבחירה של דמות כזאת ל"גיבור דורנו".

לספר מצורפת הקדמה שפירסם לרמונטוב כשיצאה המהדורה השנייה. מסתבר שלא כולם הבינו, על פי הטון (פאסיב אגרסיב, כזה שמלווה סוג של עלבון לא קטן) של ההקדמה הזאת, כנראה שרובם לא הבינו.

וזה לא שיש בעיה ברומן. בעיני הוא לגמרי עושה את העבודה. פצ'ורין, הגיבור, יכול להיראות מנוול אמיתי, מהסוג שמעורר הערצה בקרב גברות חסודות אבל גם בקרב עלמים שנושאים אליו עיניים ומחכים לעצותיו, אבל העובדה שלרמונטוב מעניק לו "קול" ומאפשר לו ברובו של הרומן להציג את המציאות מנקודת מבטו הופכת אותו מפלקט דו מימדי לדמות ששוה התייחסות ושמאפשרת לחשוב ברצינות על יחסי הגומלין שבין היחיד לבין החברה.

יכול להיות שלא הבינו כי לפעמים המציאות לא רחוקה מספיק מההשתקפות האירונית שלה. כשחושבים נגיד על טרמפ או אצלנו על מיקי זוהר או אייל גולן לא קשה להבין איך אנשים יכולים להתבלבל.

וגם הכשרון, לפעמים הוא מטעה, כי יש בו היכולת הזו שיש לכל כך הרבה רוסים לכתוב ספרות פוליטית ואידאולוגית שבמרכזה עומדת דמות שמצד אחד היא הכי אנושית שאפשר, כלומר את לגמרי מאמינה ביכולת של אדם כזה להתקיים ומסוגלת לראות לנגד עינייך את המחוות הקטנות שלו, להעריך מה הוא יעשה ברגע הבא, להבין ולפעמים אפילו לאהוב אותו, ומצד שני לייצר סמל, דמות שיש לה תפקיד ושבעצם היותה היא מהווה שופר אידיאולוגי שמשמש את הסופר שברא אותה. כשזה נעשה ממש טוב קל מאד להתבלבל.

מיכאיל לרמונטוב היה משורר, חלק משיריו נחשבים לפאר השירה הרוסית. את שנותיו האחרונות הקדיש לכתיבת רומן זה. הוא נהרג ב-1841 בדו-קרב והוא בן 27.
הספר נכתב בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 והיווה השראה לגדולי המספרים הרוסיים שבאו מאוחר יותר כגון גונצ'רוב, צ'כוב וטורגנייב.

אחרי שסיימתי לקרוא ספר זה עלו מספר שאלות, כיצד ניתן לדרג או לכתוב ביקורת על ספר שנכתב לפני כ-180 שנים ביחס לספרים מודרניים? האם הם יכולים בכלל לעמוד באותה סקלת דרוג? באותם מאפייני דירוג? כיצד תדרגו ספר שהיה חלוץ בתקופתו ונחשב לפורץ גבולות ומרתק בזמנו? אך בזמננו עם התפתחות כבירה בעולם הספרות הקורא בספר זה יגיד שהוא סך הכל ספר ממוצע ולא יותר.

המדד העיקרי מבחינתי הוא הנאת הקורא מהסיפור. אם הייתי צריך לדרג רק לפי הנאתי מהסיפור הייתי נותן 3 כוכבים. אם מכניסים לשקלול הדירוג את התקופה המוקדמת בה נכתב הסיפור, את המשמעות ההיסטורית שלו כפורץ דרך וייחודי לתקופתו בבחינת כותב יש מאיין ואת השפעתו הרבה על גדולי הסופרים הרוסיים בסוף המאה ה-19, אזי הוא ראוי ל-5 כוכבים. בחרתי לשקלל את שני הגורמים והממוצע הוא 4 כוכבים.

ביקורות רבות טוענות שהספר בא לבקר את האצולה הרוסית במאה ה-19 ולהציגה כמנווונת, נהנתנית, עשירה ואדישה לשאר המעמדות בחברה. אני דווקא מוצא שהביקורת הזו היא יחסית זניחה לעלילה עצמה, אולי כיוון שכיום הביקורות החברתיות הן הרבה יותר ישירות ואגרסיביות ואנשים לא חוששים לאבד את חייהם כתוצאה מכך. הרבה יותר מרשימים בסיפור הם הדמויות הצבעוניות הבנויות לעומק והלכי הנפש שלהם מתוארים בצורה לירית יפה מאוד. מיוחדת במיוחד היא דמותו של פיצ'ורין גיבור הרומן ואדם מורכב בעל אופי ודעות לא מקובלות. פיצ'ורין הוא אדם אנוכי בעל כוחות נפש גדולים, גנדרן, שאפתן ומאהב מתוחכם, מאהב קר רוח שהראש שלו עובד הרבה יותר מהלב.

תאורי הנוף והאווירה של הרי הקווקז הם פיוטיים, קסומים וזוהרים בפני עצמם.

קריאה מומלצת.

הנה לך תופעה נדירה: ספר בעל מוניטין אדיר ("ספר מופת") שהכול אמורים לסגוד לו, שבכול זאת כיף לקרוא.

"גיבור דורינו" הוא גריגורי אלקסנדרוביץ' פצ'ורין, בן מפונק של האצולה הרוסית, המחפש (גם מוצא) אֶקשן מכול הסוגים בקווקז של ראשית המאה ה-19 הלא הוא מעין מערב פרוע רוסי.

הספר ברובו מורכב מארבע פרשיות בחיי פצ'ורין. תיהנו מכול אחת, אבל גם אין סיכוי שתתבלבלו ותחשבו אף לרגע שאתם צופים בקומדיה רומנטית או ווסטרן הוליוודי. הרי זה ספר רוסי, אז חייב להיות הרבה חטא ועונש וגאולה וטרגדיה. פצ'ורין הוא גיבור, אם בכלל, באופן דו-משמעי, בוא נגיד באופן שצריך אולי להיות רוסי כדי לחשוב שהוא גיבור בכלל.

ברקע ועל כל עמוד, נמצאים נופים מרהיבים של הרי הקווקז. תאיורי הנופים הללו לעתים ארוכים מדי לפי הטעם של היום, אבל לפחות הם מובאים בעברית המזהירה של המתרגמת נילי מירסקי ז"ל. אסיים אם כן, כאות של כבוד למתרגמת המבריקה, עם קטעים של שירה, שהיא דאגה להביא לנו כשירה עברית בכלל לא רעה:

הרבה נשות־חֵיק יִיקָנוּ בממון,
טוב סוס אביר מחֶמדוֹת ההרמון:
את הנוראה בַּסוּפוֹת יחצה בדהרה,
לעולם לא ינטוש, לא יבגוד בצרה.

Золото купит четыре жены,
Конь же лихой не имеет цены:
Он и от вихря в степи не отстанет,
Он не изменит, он не обманет.

לַיָם אַפּיל תחינתי
אשתחווה אפיים:
חוס עלי, ים רָשָׁע,
בָּל תִטְבָּע סירתי במים!

Стану морю кланяться
Я низёхонько:
«Уж не тронь ты, злое море,
Мою лодочку»

ראשית כל,אפתח ואומר שכבוד הוא לי לכתוב את הביקורת הראשונה על ספר זה!
אחרי שסיימתי את הפסיכומטרי המקולל (מי המציא את המבחן הנורא הזה?!),הייתי צריך לחזור לעולם הטוב והמוכר של הספרות.אז לקחתי את הספר הזה,חדש מהספרייה,ואני הקורא הראשון שלו.

תמיד לפני שאני קורא ספר,אני מברר קצת על הסופר לפני זה.זה עוזר להבין מאיזה עולם הגיע הסופר,מה גרם לו לכתוב את הספר הזה.וכשמצאתי שהסופר,מיכאיל לרמונטוב,היה משורר,לא הופתעתי במיוחד.יש משפטים בספר שהם כמו נלקחו מתוך שיר,ולא סתם חמשיר מעפן בסגנון "על אדן החלון ישבתי זיכרון לך כתבתי".

הסיפור עצמו מספר על פצ'ורין,אבל בעצם לא מספר עליו.זאת אומרת,הסיפור עוסק בו,אבל הדמות עצמה לא באמת מופיעה.אנחנו מתוודעים לדמות הזו דרך מפגש בין מטייל (שלא יודעים את שמו) לבין אחד מקסים מקסימיץ',חייל רוסי לשעבר ששירת בקווקז יחד עם פצ'ורין.בחלק הראשון של הרומן אנחנו לומדים על פצ'ורין דרך הסיפורים של חברו.בסוף החלק הראשון אנחנו ממש פוגשים את פצ'ורין,אבל רק לרגע קצר.בחלק השני של הסיפור מובאים קטעים מיומנו של פצ'ורין.

אבל מיהו בעצם פצ'ורין?
פצ'ורין הוא צעיר רוסי,עירוני,די מתנשא ויהיר,לא נחמד בכלל ועם תסביכי אישיות קשים.בחלק השני של הסיפור בעיקר אפשר לראות את תסביכי האישיות שלו.הוא אוהב בעיקר את עצמו,וכשהוא מתקרב למישהי יותר מדי הוא מתחיל להתנהג מגעיל.יש בדמות הזאתי משהו מסתורי,אבל גם אמיתי.הדמות הזאת לא מופרכת מהמציאות,באמת אפשר להאמין שיש אנשים כאלו.

מבחינת עלילה,הספר די בנאלי יחסית לספרות רוסית (הזכיר לי למשל את "זרמים באביב" של טורגנייב).אבל בשונה משאר ספרות רוסית קלאסית,בספר הזה הגיבור לא נועד כדי שיזדהו איתו.הוא מעביר מסר,ומסר כבד.כחוט השני עוברת בספר ביקורת כלפי האצולה הרוסית,שכל שעשועיה הם אהבות וטיולים.האצולה מתוארת בסוג של בוז,וזה די מפליא בהתחשב בעובדה שאמו של לרמונטוב הייתה מהאצולה הרוסית.אולי דווקא בגלל זה הוא מרשה לעצמו לבקר את האצולה,כמו שאידית וורטון ביקרה את האצולה הניו יורקית שהיא הייתה חלק ממנה בעצמה.

חבל לי שלרמונטוב הספיק לכתוב רק רומן אחד לפני שהוא נהרג בקרב.אבל עדיין,הוא הספיק לכתוב רומן משובח,וגם שירים שנחשבים לפנינות ספרותיות (לצערי אינני יכול להעיד על כך,כי לא קראתי את שיריו וגם אני אף פעם לא מבין שירה).