יש הרבה מקום להרף
--------------------------

לקרוא את יואל הופמן זו חוויה רוחנית. אני מרגיש קרוב לכתיבה שלו משום שהוא נמצא באיזשהו אופן על דרך של שירה. המשפטים שלו קצרים יחסית, גם אם הרעיונות מתמשכים. זו כתיבה כצורך. הוא מעלה את זיכרונות הילדות שלו בחיק משפחתו, אם כי זו לא כתיבה דווקא על חיק או על מגע אישי ובלתי אמצעי. הוא כותב על המחשבה ועל האדם שמהם ניתן לשער משהו על הקיום ולא רק שלו. הוא איש מסע, וככזה מנציח את זיכרונו מן העולם. הוא ניזון מחומרי חלום, משקיף מבעד להתגלויות בטבע, אוהב לזכור מן העבר, על מנת להתייחס לנפשותיהם של מי שהוא חווה אותם ודולה מהם להעיד על חוויות חייו. יש הרבה מקום להרף בתוך הזרם האסוציאטיבי של כתיבתו. יואל הופמן מחדש לספרות העברית. הוא מעצב טעם. לא מעניין אותו לספר סיפור דווקא, אלא דרך הכתיבה לחפש משמעות, להבין את העולם על פי תרחישיו. האם התרחישים שלו מבקשים ליצור דיאלוג? לאו דווקא. הוא נע בתוך הקיים, מבקש לברוא בשפה משל לחיים על פני אדמות. חשוב לו המבע העובר דרך הידע, כמו ההבנה שהוא רוחש בעולם. מנסה לשבור מוסכמות בקשר לקריאה שלנו, הוא מגיע מתורת הזן שממנה ניתן להבקיע הד מהסתכלות על הטבע, ובכלל זה על טבעו של האנושי. הוא רושם קצר בתוך הסתכלות מתמשכת הנבנית בחלוף הזמן מתרחיש לתרחיש ומספר לספר, על מנת להועיד מקום להסתגלות ולקשר בין בני אדם הנעים לגורלותיהם בעולם לא מכוון דווקא, אלא באמצעות הדמיון ומה שניתן לאצור ממנו בזיכרון. מפתיע, כשעל כל כריכה ממהדורת הספר הזה, הוא רושם רישום אחר או, אולי, סדרה של רישומים. אין בגימיק הזה אלא להפיג משהו אצלו בתוך הקיים. יואל הופמן מאמין בכוחה של המילה לשאתו אחרת מעל פני הקרקע. עסוק בעיצוב העולם הפנימי, אין לו אלא לפרק אותו שוב ושוב, לדלות ממנו עולם אפיגוני בזרם התודעה. בספר הזה, הוא עובר לדבר בגוף ראשון רבים, גם זו הצעה מן השירה של אבידן ושל וולך למשל.

לפני כמה זמן, כתבתי על Curriculum Vitae. ספר ייחודי בסטייל הייחודי של הופמן שהוא אוטביוגרפיה שכמו שאמרתי, הסופר פשוט מדבר איתך עד השחר. עם קריאה פעמיים ב"מצבי רוח, אני מוצא שוני טוטאלי למרות שהסגנון נשאר אותו דבר.

קוריקולום הוא מלנכולי, יש בו רגעים עצובים. מצבי רוח כשמו כן הוא, משנה אווירה כל פעם. הוא מצחיק, הוא עצוב, הוא תמהוני, אבל הוא מבין את סוד החיים. חבר שלי אמר ובצדק, שאנשים לא מבינים את מה שיואל מנסה להגיד לנו אם הם מכנים את הספרים שלו כ"אוונגרד", "פוסט מודרניזם" ועוד שטויות כאלה ואחרות.

יואל הופמן כותב את החיים. והחיים הם כאלה. דינמיים, משנים מצבי רוח, מלאים באפיזודות מצחיקות ובתובנות לפעמים עגמומיות. יש בספר הזה כל כך הרבה רגעים שמצאתי את עצמי מצחקק וצוחק לעצמי. כי לבן אדם יש הומור, יש לו אהבת חיים והוא מסרב ולועג לכל האינטלקטואלים שכמו שוודי אלן כינה טיפוסים כאלה כ"מאוננים שכלית".

עדיף כבר לשבת בכלא עם משפחת פשע מאשר מפגש מבקרי ספרות בבית קפה. כשקראתי את "מצבי רוח", זה נשמע דפוק אבל הרגשתי כאילו מישהו דיבר בשמי וכתב את הכל. גם אני חוטא ביציאה מהקונטקסט ולספר על דברים משונים באמצע שיחה שלא בטוח שהנושא קשור באותם דברים. אבל מה החיים אם לא סלט גדול? ממליץ מאוד בחום כזה חם לקרוא את הספר הזה שהוא כנראה היחיד ביקום שהשמות "ג'יימס ג'ויס" ו"שרית חדד" מוזכרים יחד.

רוב הזמן אתה לא בטוח מה אתה קורא, על מה אתה קורא, מה הסיפור, מי הגיבור, מה הפואנטה.
אבל אתה גם יודע שזה לא משנה, כי המילים עושות לך משהו בפנים ואתה מבין דברים בלי לדעת איך.
בסוף אתה גם מבין שאתה קורא את הופמן, אתה קורא על עצמך, הסיפור לא כתוב על הדף, אלא אצלך בפנים. בסוף אתה מבין שהגיבור הוא אתה.
בסוף אתה מבין שזאת הפואנטה.

אתה פותח ספר, ונזרק. מפה לשם, המילים של הופמן עושות בהן כרצונן וכל שנדרש הוא שרוח נעימה תנשב ותחושת שלמות תצמרר את העור. צחקתי, נעצבתי, תהיתי, בהיתי, עברתי מצד לצד, עליתי למעלה, ירדתי למטה, נכנסתי לעומק. תמיד לעומק. הופמן מחולל פלאים עם כנות וירטואוזית [אע"פ שתמיד מנקרת השאלה מה אמת ומה בדיה, הכנות זולגת מבין השורות], עם אסוציאציות שברור שיש בהן היגיון פנימי [קל לגילוי, אגב, מפני שנכנסים לתוך החיים המתוארים]. השחרור בכתיבה מלמד שאפשר לכתוב אחרת, לכתוב מצוין. אחרת. כשם הספר כך חווית הקריאה, כך התחושה. אפשר לגלות את עצמך בין הדפים ולגלות אחרים, לשיים מחשבות חמקניות כי הופמן עשה את זה באופן שאני לא בטוחה שאחרים מסוגלים. הייחוד בכתיבתו מקבל ביטוי עוצמתי בספר הזה, ואני מוצאת את עצמי פותחת לעיתים, באקראי, וצוללת. מומלץ לכל מי שרוצה להרגיש. אפילו קצת.[מומלץ לגשת לספר נטולי ציניות]

יואל הופמן הוא זן מאסטר, והספר הזה הוא אחד השיאים בשילוב תפיסות הזן של הופמן והיכולת לספר סיפור. יש ספרים שהם מחוייבות - הספר הזה שומר על קשר קל , ומרפרף עם הקורא. אין עלילה , אלא סיפור חיים שמתבהר לאט לאט לאט ובתענוג גדול .
כל עמוד שקראתי מילא אותי שלווה ופליאה.

אוטוביוגרפיה שממחישה כיצד הפואטיקה הייחודית של הופמן נובעת מראיית עולם פילוסופית. החיים מוצגים כאן כפי שהופמן, כנראה, תופס אותם. ככאלו שמורכבים מרגעים, "מתמונות עולם", מחוויות חושים, מהרהורים וכמובן מ"מצבי רוח". הם אינם נרטיב סדור היטב שבו התחלה-אמצע-סוף. אין כיוון או התפתחות ברורה, אלא שלל חוויות חיים שכל אחת מהן יכולה לעמוד בפני עצמה בדיוק כפי שחלקי הספר יכולים לעמוד בפני עצמם ואין צורך לקרוא בספר דווקא מתחילתו אל סופו (למרות שבקריאה שכזו יש גם כן עניין בפני עצמה). זוהי, אם כן, אוטוביוגרפיה שגם משרטטת תפיסה ספרותית-אומנותית וגם מציירת תפיסת חיים, אך יותר מכל מספקת עונג אמיתי לקורא, בשל העולם המטאפורי המקורי, השפה העשירה והאלסטית, הכנות, השנינות, ההומור וגם התובנות המעמיקות, עם כל פסקה או
"פרק".

איור העטיפה העדין של המחבר משקף בצורה מושלמת את תוכנו. הספר הוא רישום עדין של מצבי תודעה, זיכרונות וחוויות ברצף אסוציאטיבי אישי לחלוטין. מותיר את רישומו על הנפש כציור ילדים על חוף הים, חולף ובכל זאת נשאר. מבחינת החוויה מתחבר לי ל"ערים הסמויות מן העין" של איטאלו קאלווינו.

שמו של הספר וגודלו הקטן כספר כיס משכו את מבטי. ז'אנר ספרותי שאני אוהב. זהו ספרו הראשון שאני קורא . המיוחד בו שהוא כתוב רק בצידו האחד של הדף וגם מנוקד. מוזר? זהו אוסף קטעים ממוספרים על דברים שקרו לו, תהיות ומחשבות אשר מעוררים את העבר. לחלק מהקטעים התחברתי וחלק לא.

לא התפעלתי במיוחד אבל ספר נחמד.

אהבתי, ספר הגותי מאוד. מתבונן ממרחקי אין קץ בזכוכית מגדלת על הנימים הנשכחים והמובנים מאליהם של האנושי והמקומי. בז'אנר פרוזהאי שירי חובק כל - נוגע לא נוגע. אניגמטי. בהתחלה קשה לעיקול ועם הזמן הופך לסרקזם מחוייך, מפוייס אך נוגה ופסימיסטי גם יחד.
רגעים טובים יותר וסתמיים פחות. חביב.