הבית בקצה ההר

תעוקת הקיץ הישראלי, גורמת לי לבקש בדחיפות מפלט בנופים אחרים, המשדרים שלווה וקרירות. התמונה שלי מורכבת תמיד מנופי הדולומיטים באיטליה, בהם הצבע השולט הוא ירוק, או לבן שלג. תמונה של פסגות הרים, החותכים את הנוף בדרמטיות, ומעט בתים עם גגות אדומים ועציצי גרניום, שרועים למרגלות הרכסים בשלווה היוצרת תמונה אידילית, כזאת שחברת מולר נוהגת לפרסם באמצעותה מוצרי חלב.

לפני מספר שנים, נסעתי ל

"...כבר בבית החולים, כשרק נולד, הייתי אומרת לעצמי כל יום: אני לא אצליח. אין לי חלב, הוא כל-כך קטן, תלוי בי. אחר-כך הוא גדל, התחילו ימים שלא נגמרים אף-פעם, רציתי לצאת, לחזור לעבודה. אני מתביישת לומר את זה". (מתוך "כשהלילה")

אתמול הייתי בלוייה. סבתא של בעלי נפטרה. נגאלה מייסורים קשים. בהספד עליה כתב בעלי: "לחמת כאישה צעירה אשר איבדה את סבא בטרם- עת והוטלה לבדה אל המאבק היומיומי, הקשה והמתיש בגידו

כשהייתי בת 9 ואחי בן 8 שיחקנו אמת או חובה בבקבוק קינלי ריק שמצאנו בפארק הירקון. מכיוון שלא היה לנו קהל משתתפים ונסיונותי לסלף את האמת נפלו תמיד על אזניים קטנות וערלות, בחרתי תמיד באופציית החובה המאתגרת.
אחי לא טמן ידו בצלחת ואתגר אותי במטלות שונות ומשונות שעד היום מדבר בהם ביראה מעוררת כבוד ומספר אותם לילדיו בתוספת אזהרות ואיומים שלא יעזו לנסות אותם לבד בבית.
זה התחיל בקטנה; לבהות בפניו מבלי לחי

ספר מדהים, מדבר על נושאים אפלים שבדרך כלל מנסים להסתיר ועל המורכבות והיופי של אהבה- רומנטית, בין אם לתינוקה, משפחתית... ממליצה בחום

לא היו לי ממש ציפיות. התחלתי לקרוא, הספר קל לקריאה. צורת הכתיבה מקורית- הדמויות מספרות מנקודת מבטן, כשבכל הסיפור ישנו מעבר הולך וחוזר בין הדמויות המספרות. לפעמים קצת מבלבל וצריך להתאפס ולהבין מי המספר. בסופו של דבר, גרם לי לתהות אם הספר שווה בכלל קריאה. הסיום די מטופש ואין לספר איזשהן תובנות מיוחדות על החיים.

טוב, אז מאיפה מתחילים לתאר ספר שלא יכולתי להניח מהיד, שליווה אותי גם כשלא קראתי בו שגרם לי לחשוב על המון המון דברים, כביכול "טריוויאליים" כמו מה זאת אמהות, מה זאת אישה, מה זה גבר, מה הדינמיקה בין אם לבנה, בין הבן לאם, בין גבר לאשה. מדמויות "סטראוטיפיות" של אישה וגבר יוצאת אמת מטלטלת, חומר למחשבה על החיים בכלל. ספר שלא מפחד להסתכל לאמת בעיניים.