לפני כמה זמן, כתבתי על Curriculum Vitae. ספר ייחודי בסטייל הייחודי של הופמן שהוא אוטביוגרפיה שכמו שאמרתי, הסופר פשוט מדבר איתך עד השחר. עם קריאה פעמיים ב"מצבי רוח, אני מוצא שוני טוטאלי למרות שהסגנון נשאר אותו דבר.
קוריקולום הוא מלנכולי, יש בו רגעים עצובים. מצבי רוח כשמו כן הוא, משנה אווירה כל פעם. הוא מצחיק, הוא עצוב, הוא תמהוני, אבל הוא מבין את סוד החיים. חבר שלי אמר ובצדק, שאנשים לא מבינים את מה שיואל מנסה להגיד לנו אם הם מכנים את הספרים שלו כ"אוונגרד", "פוסט מודרניזם" ועוד שטויות כאלה ואחרות.
יואל הופמן כותב את החיים. והחיים הם כאלה. דינמיים, משנים מצבי רוח, מלאים באפיזודות מצחיקות ובתובנות לפעמים עגמומיות. יש בספר הזה כל כך הרבה רגעים שמצאתי את עצמי מצחקק וצוחק לעצמי. כי לבן אדם יש הומור, יש לו אהבת חיים והוא מסרב ולועג לכל האינטלקטואלים שכמו שוודי אלן כינה טיפוסים כאלה כ"מאוננים שכלית".
עדיף כבר לשבת בכלא עם משפחת פשע מאשר מפגש מבקרי ספרות בבית קפה. כשקראתי את "מצבי רוח", זה נשמע דפוק אבל הרגשתי כאילו מישהו דיבר בשמי וכתב את הכל. גם אני חוטא ביציאה מהקונטקסט ולספר על דברים משונים באמצע שיחה שלא בטוח שהנושא קשור באותם דברים. אבל מה החיים אם לא סלט גדול? ממליץ מאוד בחום כזה חם לקרוא את הספר הזה שהוא כנראה היחיד ביקום שהשמות "ג'יימס ג'ויס" ו"שרית חדד" מוזכרים יחד.












![הנסיך [מהדורת 2003]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers1/18839.jpg)



